אור שחר

כצפוי, מיטב חברי האופוזיציה לכאורה הסתודדו בשורה והפריחו את מיטב הקלישאות המשוננות בישראל מאז ששת הימים. בעל הפוליטיקה החדשה והג'ל של שנות השמונים, יאיר לפיד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: (בתרגום סימולטני מאנגלית, בה השתמש לטובת מאות אלפי קוראיו הנלהבים בעולם) –

"הצד החזק של העימות הוא דמוקרטיה אשר דיממה במשך שנים מהתקפות טרור יזומות, אשר פינתה את רצועת עזה לפני שבע שנים, ומספקת לאויב חשמל, מים, תרופות ועזרה הומנטירית.. וכל זאת על מנת להציל את הפלשתינים שהחמאס כל כך נלהב להקריב".

שלי יחימוביץ', לעומת זאת, המועמדת מטעם מפלגת הווטאבר (אין ימין ואין שמאל, זאת חלוקה ישנה), איגפה את לפיד משמאל, כאשר טענה:

"מטרות המבצע מקובלות עלי, הן הגיוניות וחיוניות: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות של החמאס, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף. אלה מטרות צודקות וראליות, ואין בהן פנטסיות של "מיגור החמאס" כי החמאס הוא מליון וחצי איש". 

נתן אשל וודאי מחכך ידיו בהנאה על נאומים שנדמה כאילו יצאו ישר מבית מדרשו. אחרי הכל, יחימוביץ' ולפיד הם מתמודדים פרגמטיים: איש מהם איננו רוצה להסתכן בקבורה הפוליטית בישראל הכרוכה באמירת דבר מזעזע כמו האמת, ולכן אך טבעי שהם יכשכשו בכלב הנקרא מדינת ישראל.

ברק אובמה, הנשיא הנבחר בשנית של ארה"ב, ומושא ההערצה של מתמודדת ה"לא שמאל ולא ימין" יחימוביץ', דווקא התנגד למלחמה בעיראק מתחילתה, עוד כסנאטור. שלא לדבר על כך שהיה שחור. משום מה הוא הצליח להיבחר בארה"ב פעמיים. בישראל סביר להניח שהיו עושים בו לינץ' כשהיו טועים לחשוב שהוא סודני, אבל אנחנו לא מדברים על מקום שבו יש דמוקרטיה ולפוליטיקאים, ישמור השם, יש גם דעה.

אני מציע לא לשגות באשליות: נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. מפלגתו וזו של האיש ישר הדרך ונקי הכפיים ליברמן תוביל על האחרות בערך בעשרה מנדטים. הוא, אגב, לא יועמד לדין, ופרשיותיו ישכחו כנראה עד הבחירות הבאות, כאשר יהפוך לשר הביטחון.  התחרות בין יחימוביץ' ללפיד, תהיה כמובן מי יזחל לממשלתו קודם. סביר להניח שיהיה זה לפיד. לפיד יקבל כנראה את משרתו של שטייניץ, ובה ינהג "מדיניות חדשה" של אימוץ משנתם של שרי האוצר בעשרים השנים האחרונות, נתניהו, שטייניץ והירשזון, לטובת מעמד הביניים הקרוב ללבו. יחימוביץ' תמלמל משהו על פערים אידאולוגיים, תתמסמס באופוזיציה בעל כורחה, ובעיקר תשחזר את עבודתה החרוצה של האופוזיציונרית ציפי לבני בנאומים חוצבי להבות פעם בכמה חודשים על כישלון ממשלת נתניהו. לאחר מכן תתפצל אולי מפלגת העבודה לתומכי הצטרפות לממשלה ולמתנגדים (שיהיו, נניח, אופנהיימר וגלעד קריב) אשר יפרשו מן הכנסת בקול ענות חלושה.

בעוד שנה מעכשיו, עדיין ינחתו רקטות על הדרום. לא יהיה מבצע, כמובן, ולכן הידיעות הללו יופיעו בעמוד השלישי בעיתונים. פוליטיקאים שונים יזרמו אל הדרום פעם בכמה זמן וידברו על אזלת ידה של הממשלה, וכולנו נשתתף בצערם בטלוויזיה ונשאל: "עד מתי?". ישראל עדיין לא תהיה יוון או ספרד, וכולנו נוכל להינחם בכך.

הו, לא, תזעקו, הנה, מחאה חברתית התרחשה, השינוי קרב. הרשו, לי, אולי, לרענן את זכרונכם: לפני ארבע שנים ישבה שלי יחימוביץ' באולפן שישי יחד עם אמנון אברמוביץ' מיד לאחר תבוסתו של ברק. יחימוביץ' טענה אז כי ברק לעולם לא יצטרף לממשלת נתניהו וכי הוא אדם אחראי. לקחו לברק בערך שבועיים לעשות את זה, יחימוביץ' מיד אחריו. אותה יחימוביץ', אגב, לא הצטרפה ל"מורדי העבודה", הצביעה עם הממשלה וקראה לאחדות במפלגה, רק עד תהליך הפירוק של המפלגה שנכפה עליה, מצאה את עצמה יחימוביץ' לפתע באופוזיציה. מנהיגה פרגמטית, אחרי הכל.

המסקנה לפיה "כולם אותו הדבר" נשמעת לעתים כנונסנס, כמשפט שאינו אומר דבר. רבים היו רוצים להאמין בכל זאת במערכת הפוליטית הישראלית ובשינויים שהיא מאפשרת. ואכן, לא "כולם" אותו הדבר. זהבה גלאון דיברה דווקא בגבורה נגד עיתוי המבצע, וכך גם דב חנין. אך הללו, נזכיר, הם חסידי המסדר הפוסט ציוני הקיצוני, בוגדים ומטורפים.

הסיבה לכך שאיש איננו אומר כלום כעת היא משום שישראל בהחלט איננה דמוקרטיה, אע"פ שיש לה פרוצדורות למראית עין של כזו. היא הייתה סמי-דמוקרטיה במהפך של מנחם בגין, עד לפוטש שעשה לו אריאל שרון, ושם זה נגמר. והסיבה לכך שהיא איננה דמוקרטיה, היא שאין לה בסיס ליברלי משותף. מה שמכנים כאן בשם "שמאל" אינו אלא הנציגות הרפובליקנית השמרנית בארה"ב, לעומת הרדיקליזם של "מסיבת התה", הימין בישראל.  יחימוביץ' קרובה הרבה יותר למיט רומני בדעותיה מאשר לברק אובמה.  התמיכה הבלתי מסויגת בכל מלחמה, תהא אשר תהא (לבד מאותו זמן קצר אז בשנות השמונים, כאשר מישהו עוד חשב שניתן למחות על מהלכי הממשלה, ובעקבות כך נזרק עליו רימון).

אין לכן, סיבה לצפות לדבר מה מן הבחירות. המסקנה הזו עלולה להיראות פסימית, והיא אכן כזו, לפחות לשנים הקרובות בישראל. אך היא כוללת בתוכה את הצורך להבין כי השינוי הנדרש חייב להיות רדיקלי הרבה יותר: יש להקים את מדינת ישראל מחדש, באותו אופן שלינקולן הקים את ארה"ב במלחמת האזרחים, ובאותו אופן שהמהפכנים הצרפתיים הקימו את צרפת המודרנית. ישעיהו ליבוביץ' אמר זאת כבר לפני עשרים שנים, אך לא השתנה רבות מאז. ישראל איננה דמוקרטיה לא רק בשל הכיבוש, לא רק בשל הדרת זכויותיהם של מיליון מאזרחיה: היא איננה דמוקרטית משום שהציבור איננו דמוקרטי. הציבור הישראלי שבוי עדיין בקונספציית הנרדפות של גרמניה בזמן ולאחר רפובליקת ויימאר, ולכן הוא תובע בכל עת מנהיג "חזק" ואת שינוי שיטת הממשל, ואיננו סובל את המשחק הדמוקרטי, שלא לדבר על השיח החופשי הנדרש ממדינה כזו. הוא איננו סובל באמת 100 ערבים אשר עומדים עם שלטים לזכר הנופלים בחיפה, ולכן הוא מחליט מידית שהם עושים זאת לזכר הטרוריסט ג'עברי. הוא איננו סובל אנשים כמוני אשר תוהים על עיתוי המבצע ואינם מקבלים אוטומטית את עמדת הממשלה וצה"ל.  זהו אותו השיח של נתניהו, אותו השיח של ברק, של יחימוביץ', של מופז, של לבני: והוא כזה ביחס לצבא, ביחס לכלכלה, ביחס למדינה וביחס לפלשתינים. החדש הוא הישן והישן הוא החדש.

יסלחו לי חסידיה של יחימוביץ', אבל היא לא ברק אובמה, והיא לעולם לא תהיה. החנופה הנלגעת לימין תוך כדי הקריצה של "אנחנו עובדים עליהם" לשמאל איננה נובעת רק מפרגמטיות: היא נובעת מחוסר אידאולוגיה ומאופורטוניזם חסר מעצורים, אשר מאפיין גם את שאר המתמודדים. ברק אובמה לא נבחר רק בשל הרטוריקה הייחודית שלו, או בזכות נאומיו: הוא נבחר משום שכאשר דיבר, דיבר אמת, ומשום שהוא איננו מסתתר מאחורי קלישאות שאינו מאמין בהן. יחימוביץ' לא תבחר, ובצדק לא תבחר, משום שאני לא אצביע לה, ומשום שאיש ממצביעי הימין בניגוד למה שהיא חושבת, איננו מטומטם מספיק בכדי לקנות ממנה סחורה משומשת, גם אם הם אומרים לה כל הכבוד על הרוח הגבית שהיא נותנת לנתניהו.

באופן אישי אצביע, אך אינני מאמין כי ההצבעה הזו תשנה דבר מה. השינוי האמיתי יתרחש כאן רק כאשר ההקצנה מצד המשטר תושלם, והוא יהיה מאבק עקוב מדם, בדומה לשינויים במצרים או לאחרון בסוריה. המאבק הזה יעשה כנראה על ידי הדור שאחרינו. זה לא אידאלי, בטח שלא רצוי, אך לצערנו, לא נראה שמשהו אחר הולך להתרחש כאן בזמן הקרוב.

הפוסט הזה לא מתכוון להיות פוליטיקלי קורקט עוד. סביר להניח שהוא ירגיז הרבה אנשים. אני מתעקש לכתוב אותו עכשיו, בזמן הירי, בזמן שבקריית מלאכי נהרגים אנשים ובדרום מתחבאים במקלטים ואין לימודים.   לא חודשיים אחרי זה כאשר זה נוח, לא בדיעבד כאשר קל לדבר. עכשיו, כאשר אתם שוב חושבים שצריך להכניס להם, וששוב אתם חושבים שצריך להתאחד, ושוב אתם מוכיחים לעצמכם עד כמה אין פתרון ומפטירים  – הנה, תמיד הם ממשיכים לרצות להרוג אותנו.

בואו נסיר את הכפפות: אני מאשים את בנימין נתניהו בשיגור הרקטות לדרום. בנימין נתניהו אחראי לשלושה הרוגים עד כה בקריית מלאכי, לנפגעי ההלם, לנזק הכלכלי שייגרם למשק, לכך שילדי הדרום שוב לא ילכו לבתי הספר ולנזק החינוכי שימשיך להיגרם להם.

בנימין נתניהו היה אחראי לכך גם בשנה שעברה באוגוסט, באוקטובר, ובשנה האחרונה במרץ. כתבתי על כך כאן ב2011 וכאן ב2012.  בנימין נתניהו ואהוד ברק היו אחראים גם לשקר ולקונספירציה בדרום לאחר הפיגוע באילת, כאשר התחילו באופן שקרי מתקפה בעזה, למרות שהפיגוע יצא ממצרים, שקר שבו הודתה מערכת הביטחון לאחר מכן וקבעה כך בתחקיר צה"לי (הו, לא, אל תנסו אפילו להתווכח על זה שוב, קראו את העובדות).

כמעט בכל ימי שנת הלימודים האחרונה לא למדו בדרום תלמידים שגם כך סיכוייהם להצליח קטנים, וששר החינוך הנבל של בנימין נתניהו, גדעון סער, דואג לכך שיהיו אף יותר קטנים, כאשר הוא מתגמל בתי ספר על סמך שיעור המשתמטים מהם (אהה, כן, כמובן, פוגע בבתי ספר מצפון תל אביב. אלא שלא – מאחר ובתי ספר במדרג סוציו-אקונומי נמוך יותר (בדרום למשל) הם בעלי שירות גבוה יותר של לא מתגייסים, לעומת 95% בבתי ספר במרכז וצפון תל אביב) וכך לוקח עוד תקציבים מבתי הספר בדרום.

כמעט בכל השנה האחרונה, הפסידו אלפים את מקומות עבודותיהם, והפסידו משכורות כאשר נמנע מהם להגיע לעבודה. מדובר כמובן באלפים שגם כך האבטלה אצלם גבוהה בהרבה, יש פחות מקומות עבודה, והשכר הממוצע בהם כמובן נמוך משמעותית. מדובר באלפים שגם כך אין להם את ביטוחי הבריאות היקרים, לבתים שלהם אין ערך והתשתיות שלהם גרועות.  ועוד, מדובר באלפים שהממשלה להם אמרה להם להפסיק להתלונן ולנסות לגור במרכז, כי לכו לגור בפריפריה, שם זול.

כמובן, מדובר בהטפה ממי שלא אכפת לו, ממי שגר בתל אביב. נתניהו, לעומת זאת, גר בשדרות, באופקים ובאשדוד בבית צנוע. הוא איננו משקיף מביתו מקיסריה, הוא שולח את עצמו להילחם בעזה, ומשכורתו החודשית, שלא לדבר על הונו הפרטי, זהים לאלו של תושבי הדרום.

אני יכול להסביר לכם שוב, כפי שהסברתי בשנה שעברה ולפני שנתיים, מדוע נתניהו אחראי לטילים האלו. מדוע חיסול ג'עברי הוא ניסיון ציני, אופורטוניסטי מאין כמותו ומחושב להסיט שוב את נושא הבחירות הקרובות.  זה יהיה משחק מעניין: אתם תגידו שלא הייתה ברירה מאחר והיה ירי של טילים (החמאס התחיל), אני אראה לכם נתונים על כך שלאורך כל השנה האחרונה נורו יותר טילים מאשר כעת ולא נעשה דבר, וכמו כן החמאס חתם על הסכמת אש בבוקר לפני החיסול, אתם תטענו שנורו עוד 5 רקטות, אני אראה לכם שהן נורו ממצרים, וכמו כן שהחיסול תוכנן כבר לפני כן, ובסופו של דבר אתם תחזרו ותאשימו אותי בכך שלא אכפת לי בזמן מלחמה ותמשיכו להיות משוכנעים. כל זה נחמד מאוד ברמה האינטלקטואלית, ובינתיים, זה ארבע שנים שעדיין נורות עליכם רקטות בכל שנה, זה ארבע שנים שאתם יותר עניים בהן, שילדיכם לא לומדים דבר, ושיש לכם ראש ממשלה שעושה שלום בטוח.

אתם יודעים מה? לא רוצה לעשות את זה, נמאס לי. נמאס לי לשמוע על הבעיות שלכם ולשאול את עצמי האם יש לי זכות בכלל, נמאס לי לראות פוליטיקאים טפשים מגיעים לזירת האירוע בשביל להצטלם ולחזור על מנטרות, נמאס לי מרון-בן-ישי למיניהם שממשיכים לדבר על המכות שחטף החמאס.   אתם נדמים לי לאשה מוכה, שחברותיה מנגבות לה את הדמעות והחבולות בכל פעם ואומרות לה לא נורא, רגע לפני שהיא חוזרת לבעלה. אז הנה לכם רעיון: תזרקי אותו. תזרקו אותם לאלף עזאזל, תזרקו עליהם אבנים, עגבניות. תגידו להם: תעיפו את הרטוריקה והפרצוף המלוכלך שלכם מכאן.

נתניהו היה ראש הממשלה שלכם ארבע שנים. הייתה לו קואליציה שלא הייתה לאף אחד מעולם. לא לקרן החדשה לישראל, לא למפגיני בלעין, לא לערבים ולא לחרדים. הוא שיחק בתקציבים כמה שרצה, מינה לתפקידים את מי שרצה, דיבר באו"ם על מה שרצה, והשתין עליכם מהמקפצה.  להיכנס בהם? בבקשה, אף אחד לא מנע ממנו שום דבר. הכנס, החרב, בזוז, רצח, חסל, מה שאתה רוצה. מי מנע זאת ממנו? אני? אחמד טיבי? יוסי שריד?  האם היה ניסיון כלשהו לפתור בכלל את הבעיה שלכם? (כן, כן, הייתה את כיפת ברזל, שלא מומנה על ידי ישראל, שלא נפרשה בישובים, מאחר ושוב – היא נועדה להגן על חיילי צה"ל).

ירי הרקטות על ישובי הדרום אינו הוריקן, אינו אסון משמים, אינו שרפה שסופר-טנקר שקרי לא יפתור. הוא נעשה על ידי אנשים שיש להם מטרות, שיש להם אינטרסים, בדיוק כמו שכאן ישנם כאלו. יש אצלכם מעין אמונה רווחת, כאילו ראש הממשלה שלכם איננו ציניקן חסר תקנה, איננו בעל הון שאזרחי הדרום מעניינים אותו כקליפת השום, איננו מי שמעסיק אדם ששלושה עובדים אחרים התלוננו עליו שהוא מטריד סדרתי. כמו האישה המוכה, אתם מניחים שעמוק בפנים, הוא אדם אחראי שאכפת לו מגורלכם, שעל אף מגרעותיו חשוב לו הביטחון שלכם מאיזה נצחון בבחירות או כסף משלדון אדלסון. יש לי מבזק חדשות בשבילכם: הוא לא.  אין לו תכנית. אין לו מטרה כזו.  אתם אירוע חדשותי שיתפוס את מערכת הבחירות, ולאחריהן ימשיכו ארבע שנים של אותו משחק בדיוק, של שקט יחסי וחיסול לפני הבחירות הבאות, או בזמן שתהיה מחאה חברתית.

אה, דווקא יש לו תכנית? מה התכנית? איפה היא מופיעה? יש פרוטוקולים של התכנית הזו? יש תכנית לעצירת הירי תוך שנה או שנתיים? אך אל דאגה, גם עוד שנה או שנתיים האחראים יבואו על עונשם, אם זה מעודד אתכם.

אני לא אומר לכם להצביע יחימוביץ', אני לא אומר לכם להצביע מר"ץ או חד"ש או יאיר לפיד, כי למען האמת, זה צריך לעניין אתכם כקליפת השום. אני אומר לכם להעיף את הנבל הזה לכל הרוחות, ולתבוע מכל נבל אחר שיגיע, שאם לא יפתור לכם את בעיית הירי הזו תוך שנתיים, תערפו לו את הראש.

לי יש תכנית. אני לא מתמודד לראשות הממשלה, אבל יש לי תכנית: הסדר קבע עם אבו מאזן תוך חצי שנה עד שנה, שיתוף פעולה עם הרשות בגדה ועם מצרים לשמירת השקט וערבויות בינלאומיות, ועידוד הניתוק בין פלגי החמאס בעזה לבין חמאס של משעל (שגם כך התרחש) לבין סוריה. הנהגת החמאס בעזה היא פרגמטית יותר ותאלץ לקבל את ההסכם בסופו של דבר, ואם לא, ניתן יהיה לנהוג במדינה שתקום כבכל מדינה תוקפת, בניגוד ליחסי הכובש נכבש אשר מתקיימים כיום. שלטונו של אסד בסוריה יגיע לקיצו בסופו של דבר, ומחליפיו יהיו עסוקים בענייני פנים.

הבעיה היחידה בתכנית הזו היא שהיא תדרוש מכם להיות פרגמטיים, היא תדרוש להפסיק לדקלם קלישאות על שנאת היהודים הנצחית, על היטלר ועל שואה, היא תדרוש מכם להפסיק לחשוב כמו עכברים מפוחדים שהעכברוש הראשי מנופף מולם בציורים של פצצה. היא תדרוש מכם לוותר על החזון המשיחי המופלא של ארץ ישראל שאיזה אלוהים דמיוני הבטיח פעם או לא הבטיח למישהו. במילים אחרות: היא תדרוש מכם לעשות את כל מה שכנופיית הפשע הנוכחית איננה עושה, ולהתחיל לחשוב על עצמכם.  לי אין יותר מה להגיד לכם, מקווה שלכם יש.

מה שמתכנה "סולידריות" אינו אלא תוצר לוואי של תופעת השעמום, ולכן אידאל הסולידריות מופיע בעיקר בחברה המערבית. במהלך האסונות הגדולים בחברה הזו, מלחמות העולם לדוגמה, התרחשו מקרים בודדים של סולידריות, וגם אותם ניתן לכרוך באינטרסים משותפים. אשר לי, אינני רואה בסולידריות ערך נעלה כלשהו. אינני סולידרי עם הפלשתינים, העניים אינם מעניינים אותי, או אולי מעניינים אותי מן השפה  ולחוץ. לכן גם לא עניין אותי הסודני שהפריע לי בשאלות טורדניות בזמן שמיהרתי להפקיד את הצ'ק בבנק. כלומר, הוא עניין אותי מבחינת הדימוי הנרקיסיסטי המזויף של השייכות השבטית שלי, התובעת ממני להתעניין בסודני, אך כל זאת התרחש בדיעבד, באופן המזויף של רגשות האשם.

המוזלמן, יהודי הגטו, החולה, הרעב, החלש – אגואיסטי באופן הטהור ביותר; ניתן להמחיש זאת באמצעות הכאב הפיזי או הדיכאון. הכאב הפיזי הוא כל כולו נוכחות רגעית, הוא כל כולו התרכזות עצמית, הוא כל כולו תביעה אגואיסטית: הכאב צריך להיפסק. האחר איננו קיים כאשר הכאב מופיע, כאשר הרעב מופיע בצורתו התובענית, כאשר הדיכאון משתלט: לו יכאב לאחר ולא לי. הכאב, הדיכאון, הרעב, הם אותנטיים באופן מלא כלפי היחיד אשר מחזיק אותם.  הכאב קודם לשייכות המשפחתית, לשייכות השבטית, לדימוי, להיראות, וכמובן גם לשעמום. האני הכואב איננו מכיר את ניצחון הרוח של הגל, האני הכואב איננו מכיר בסבלם של הפלשתינים, הוא איננו מכיר את רצון הכלל של רוסו, הוא איננו מכיר כבוד כלפי החוק.

האדם המערבי איננו כואב. הוא אינו חולה, הוא אינו רעב. הוא משועמם, הוא מרחיב את ההתרכזות בעצמו: האני תובע להשתלט על האחר: הוא סולידרי. הוא בחברה, הוא מקבל על עצמו את החוק, הוא מקבל על עצמו את הדימוי: הדימוי תובע כללים, תרבות, אתיקה. הדימוי ממלא את תפקידו של הרעב, את תפקידה של המחלה, הדימוי הוא האני הכואב, ושברו של הדימוי כעת איננו נסבל מעת שהרעב נשכח.

אינני סולידרי עם הפלשתינים: אינני יכול להיות סולידרי עם הפלשתינים, כפי שאינני יכול להיות סולידרי עם הסודנים, כפי שאינני סולידרי עם העניים, כפי שאינני סולידרי עם החולים, מאחר ואני סולידרי לצורך הדימוי הנרקסיסטי שלי, והדימוי הנרקסיסטי שלי מייצר את הרעב הפלשתיני.

אך השעמום כתרבות הוא בכל זאת "אתי" יותר מן השעמום ככוח. התרבות היא מעשה אגואיסטי טהור, וככזה היא איננה מעשה של כפייה ואיננה מעשה של אלימות, כל עוד היא תרבות אינדיבידואלית. הרצון להגיע אל האחר, הרצון להשתלט על האחר, הוא מעשה האלימות, ולכן התרבות חייבת להישאר אגואיסטית.   רגשות האשם, ההתרפסות, הפנים, הם מעשה האלימות. הסולידריות עם הפלשתינים היא מעשה אלימות, היא מעשה של כוחניות.

לכן אינני סולידרי עם הפלשתינים ואינני סולידרי עם הסודנים, אך אני זועם את זעמם באופן אגואיסטי מוחלט כנגד הכוח השליט. זהו הסוציאליזם האגואיסטי: לא עבור האחר, לא במקום האחר, אלא לצד האחר. עלי להיעשות פלשתיני, עלי להיעשות סודני.  כאבי הוא שלי בלבד, הרעב שלי הוא שלי בלבד. יש לגלות בוז כלפי האתיקה, יש לגלות בוז כלפי האמפתיה, יש לגלות בוז כלפי הסולידריות.

מאידך, אין להיגרר לאנוכיות הנאיבית של איין ראנד, וזהו מקומו של הסוציאליזם. אויביו של האינדיבידואל אינם רק החמלה והאמפתיה, אלא בראש ובראשונה מייצרי ההיררכיות, אשר גורמים להן מלכתחילה. מאבקו של היחיד מחייב שתהיה תמיד קבוצה של יחידים ומחייב את הרס יחסי האדון והעבד. לכן הוא מחייב את הרס האדם המערבי וכן את חורבן התרבות לטובת חזרתו של הפרא.

האם יכול להיעשות האדם המערבי פרא מחדש? האם אני יכול להיעשות סודני? האם אין מדובר בעוד נוסטלגיה חסרת יסוד? ייתכן. ואף על פי כן חורבנה של התרבות המערבית הוא הכרחי באופן זה או אחר. למעשה, חורבנה כבר התרחש למן הופעת השעמום.

מדוע לא אכפת לי מן הפלשתינים? מדוע אכפת לי מן הפלשתינים? מדוע אני מניף את אגרופי בזעם ברגע אחד, ושוכח מכך לחלוטין ברגע אחר? מדוע כתבתי במשך שנתיים אודות מה שאיננו מעניין אותי למעשה כלל, וכיצד אוכל לעשות זאת כאשר אינני רעב, כאשר אינני פלשתיני, כאשר אינני סוציאליסט, כאשר אני מתעב את האדם ובז לו, ובאיזו זכות אני בז לו. איזה חוסר כנות, איזה ריחוק מתנשא, איזו סולידריות מזויפת.

ואף לא מילה אחת על נשים.

יתרון אחד משמעותי שיש למערכת הבחירות בארה"ב, הוא שמי שמפסיד – הולך הביתה. כאשר מדובר ב"הולך הביתה" בארה"ב, לא מדובר ב"קופץ לעשות כמה מיליונים, לצבור כוח ולחזור". לא מדובר ב"שוקל את המשך דרכו". הגעת שני? הסתלק.  אם אתה רוצה, תעשה סרט על סכנות האקלים, כתוב ספר ביוגרפיה, שחק בתפקידי משנה באיזו קומדיה אמריקאית, מה שאתה רוצה. אבל אל תראה את הפרצוף שלך בפוליטיקה. דמיינו את ג'ון מקיין חוזר לפתע ומכריז על התמודדותו לנשיאות, או את ג'ימי קרטר טוען שהוא למד את לקחי העבר ובכהונה הבאה הוא דווקא יהיה ממש סבבה.

בישראל, לעומת זאת, נראה שאנו תקועים עם אותם אנשים לנצח, או לפחות לסיבובים של עשרים שנה. אחד מן הסממנים המובהקים לכך שישראל איננה דמוקרטיה אמיתית, הוא שלאורך ששים וארבע שנות קיומה, שלטו בה בערך שלושה זוגות אוהבים-שונאים.  שרת ובן גוריון, רבין ופרס, ובעשרים השנים האחרונות הביביברק.   אמנם, היו עיוותים מסוימים – המהפך של בגין, כניסתו של המטורף שהפך למלך, שרון, ואולמרט-פרץ.  אך בסך הכל, נראה כי היו רק שלושה מהלכים כאלו במדינת ישראל, שלושה דורות של דיקטטורים מסוג זה או אחר.  דור המייסדים, דור צברי מפא"י, ודור סיירת מטכ"ל.  כמו מסי ורונאלדו, כמו דג'וקוביץ ופדרר, הזוגות הללו מתחרים אחת לארבע שנים בזירה, אחד מובס ואחד מנצח, אחד שולט ואחד נשלט, אחד מניף אגרופו בזעם ואחד מחייך. בן גוריון הולך לשדה בוקר? לא לדאוג, או-טו-טו הוא בא להציל את כולם. ביבי מקבל 13 מנדטים והורס את הליכוד? קטנה אצל אדלסון והוא מלך ישראל. ברק גורם לקריסה של קמפ-דיוויד ולאינתיפאדה, מפיל ממשלה אחרי קצת יותר משנה, והורג את מפלגת העבודה בדרך? נו, אבל עכשיו החבר ביבי דווקא יסייע, כך מתוך כבוד הדדי כזה.  חושבים שעכשיו ברק על הקרשים, והרומן ברק-ביבי נגמר? אל דאגה, עוד ארבע שנים ברק יחזור, והוא עוד יראה לכולם.

כמובן, יש כמה הפרעות בדרך, כמו העובדה שלא קרה כאן כלום בעשרים השנים האחרונות. לא הסכם שלום, לא שיפורים סוציאליים, לא בטחון, לא נבחרת ישראל במונדיאל, לא תשתיות, לא חינוך, לא סיום הסכסוך במזה"ת, לא הישגים תרבותיים או אקדמיים, רק ביבי-ברק-ביבי ושוב ברק. כמובן, מפעם לפעם השטיקים הוחלפו: מגיוס לכולם לשלום עם סוריה למלחמה עם איראן לגיוס לכולם לשוב מלחמה עם איראן. מסי עבר עוד שלושה שחקנים, רונאלדו הבקיע מ30 מטר, והקהל ביציעים מריע.

הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של מוות: מוות ציבורי, מוות רטורי, מוות של שאיפות, מוות של רצון. איש לא מבטיח כלום ואיש לא מציע כלום. פרס יחלק את ירושלים, רק לא שרון, לא סימפטי, לא נחמד, בלי נאמנות אין אזרחות. עימות בחירות? פחח, מי בכלל טורח להתעמת, גם ככה כולם יצביעו את אותו הדבר. כל מה שמנהלי קמפיין צריכים להגיד לנתניהו זה: תגיד איראן עוד פעם, וזהו, הדיל סגור.  נזכרתי ברדיו לפתע בשיר של מוקי מ2001, מימי האיתיפאדה השנייה, "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". ובכן, מישהו זוכר אחד מאנשי הציבור מעלה בכלל על שפתיו את המילה שלום בחמש השנים האחרונות?  מישהו זוכר בכלל את קמפיין "שלום וביטחון" של נתניהו מ96? אז לפחות הצמד טרח לשקר ולהבטיח הבטחות כוזבות. כעת? זיבי תקבלו שלום. זיבי תקבלו ביטחון, זיבי תקבלו חינוך. זיבי תקבלו משהו בכלל, תגידו תודה  שמותר לכם בכלל עוד לדבר, וגם זה יגמר כשישאר רק ישראל היום.

והיכן האלטרנטיבה לצמד הזה? היכן השאפתנים הצעירים, האידאליסטים רווי התקוות, אותם אלו שמדמיינים שינוי וחושבים עליו? אה, אתם מתכוונים לגדעון סער אולי, שמספר כמה הוא אוהב את פורטיס ומתקלט במועדונים לגל אוחובסקי הזחוח, הו הו כמה צעיר ומגניב אני, ולא שמרן עלוב ומלוקק.  ואולי לצפני לבני שמנסה לרקוד במסיבה ולהסתובב בג'ינסים, ואוו, היא כזו מאגניבה, צא'רלי שין מוריד בפניה את הכובע.  ואולי עמוד הפייסבוק הצעיר והאינטראקטיבי של ביבי, שיש לו כבר עוד מעט 300,000 חברים, וכולנו מריצים איתו צחוקים בעמוד. יו, ביבי, אתה כזה אובמה, אני כל כך מדמיין אותך בסטרדיי נייט לייב או חוטף בדיחות מג'ימי קימל.

ישראל היא אי של שעמום וזקנה. פוליטקאים זקנים ויבשים, אפס תרבות, אפס הומור, אפס דמיון, אפס תקווה. את צמד הכלומים האלו, צמד חיילי הנצח האלו, הגנרלים הבלתי פוסקים האלו, היינו צריכים לזרוק לפני עשרים שנה. נתניהו היה צריך להתבייש להראות את פרצופו אחרי 99, וברק היה צריך לקבור את ראשו בחול אחרי 2001.  למען האמת הם היו צריכים ללכת כבר הרבה הרבה קודם, אבל לפחות בתקופה ההיא הם עוד סימלו משהו עבור מישהו (עבדכם הנאמן מודה לבושתו שאף חילק פליירים של ברק בזמנו).

אתם יודעים מה, אני אפילו לא מדבר על שמאל-ימין.  אם מישהו ראה את מיט רומני, אשר באופן אישי אני חושב שהוא משרת הון מטונף, מדבר בעימות בחירות בארה"ב, הוא היה מבין מה זה אומר מתמודד בבחירות: האיש הגיע רעב, עם נתונים, עם עובדות, עם להט בעיניים, ואני מקווה בכל מאודי שלא יבחר שם, אך לפחות מדובר במתמודד אמיתי.

וכאן? נתניהו? דיברת על הפרה השמנה שחיה על חשבון הפרה הרזה? דיברת על קיצוץ במגזר הציבורי, הפרטה ורפורמה, דיברת על שגשוג כלכלי? נכשלת! מדיניות או אישיות, רעיון טוב או רעיון רע, במשך 20 שנים אתה, מר נתניהו, האחראי הישיר למדיניות הכלכלית של ישראל, אם כשר אוצר, אם כראש ממשלה, אם כלוביסט, ומהשגשוג היחסי של 2000 הגענו לתחתית המדרגה, ועוד אומרים לנו להגיד תודה שאנחנו לא ספרד או יוון.   דיברת על יד קשה מול מדינות ערב והפלשתינים? דיברת על עצירת הגרעין האיראני? נכשלת, נכשלת, נכשלת. לך הביתה, לך הביתה, אפס. לך הביתה, ברק?  נכשלת במפלגת העבודה, נכשלת בקמפ דייויד, נכשלת לעשות משהו בממשלת נתניהו, לך הביתה.

רוצים להצביע לימין? הצביעו לאיחוד הלאומי, הצביעו למפלגה החדשה של נפתלי בנט, אתם יודעים מה, אפילו הצביעו למלבין ההון "לכאורה" ליברמן. שמאל? הצביעו לחד"ש, לבל"ד, אפילו למר"ץ. רוצים להצביע לאמצע דמיקולו משהו? לכו על לבני, לפיד או יחימוביץ'.

אבל אל תצביעו לנתניהו. המצביעים של נתניהו הם לא מטומטמים, הם לא הבסטיונר בשוק, הם לא המזרחים או הדתיים או הלבנים.  45% האחוזים התומכים בנתניהו הם פשוט פחדנים ומשעממים. הם מפחדים מכל שינוי בסטטוס קוו, הם מפחדים מהאיום האיראני, הם מפחדים מחלוקת ירושלים שאינם יודעים שהיא כבר מחולקת, הם מפחדים מהשמאל ומהערבים, ומהימין והמתנחלים, ומשינויים כלכליים, ובכלל מעתיד טוב יותר. בלשונו של נתניהו עצמו: הם מ-פ-ח-ד-י-ם.    נתניהו לא הבטיח לכם כלום ולא נתן לכם כלום. נתניהו הוא לא כריזמטי, הוא לא מעניין, הוא לא מתוחכם, הוא לא מבין את הפוליטיקה האמריקאית, הוא לא מורכב פסיכולוגית והוא לא קוסם. הוא פשוט איש זקן ומשעמם, נציגם של הזקנים המשעממים עלי אדמות, נציגם של הכלומים שמציירים פצצה על נייר בשביל שההורים שלהם יתנו להם טפיחה על השכם.   אם תצביעו לנתניהו, החיים המשעממים שלכם הם מה שמגיע לכם. אני מקווה לטובתכם שתעברו לאחד מן האחוזים האחרים.

בעקבות העימות בארה"ב, החליטו המועמדים לראשות הממשלה בישראל לקיים עימות גם כן, על הנושאים המרכזיים הנוגעים לעתיד המדינה. בדיון שארך שעה, התכנסו יחימוביץ',  מופז, ברק, לפיד ונתניהו למאבק אידאולוגי עמוק וסוער על מדיניות כלכלית, על צרכי העם ועל העתיד שהם מבטיחים להם, בלהט שלא היה מבייש את אובמה-רומני ולו במעט.  להלן תסכית הדיון שנערך בהנחיית יעקב איילון.  

יעקב איילון: ברוכים הבאים לעימות הפוליטי לקראת בחירות 2013.   אין ספק שאירועי 2012 היו סוערים, ובבחירות הקרובות הרבה מהם יעלו על הפרק. נפתח בדיון על המשבר הכלכלי באירופה, והשלכותיו האפשריות על הכלכלה הישראלית. מר נתניהו, הואשמת רבות במהלך כהונתך כי פערי המעמדות גדלו, כי ממשלתך לא השכילה להתמודד עם המשבר העולמי, וכי מדיניות מס החברות הנמוך לעומת הגדלת המע"מ והמס הישיר גרמה למעשה לצריכה נמוכה ולאובדן כוח הקנייה. מהי תגובתך בנושא?

נתניהו: תראה, יעקב, איראן איראן איראן איראן, איראן איראן איראן איראן איראן איראן, איראן איראן (מחייך כאילו אומר הערה סרקסטית) – איראן איראן איראן איראן.

מופז: עם כל הכבוד למר נתניהו, איראן איראן איראן, איראן איראן, איראן איראן גיוס לכולם איראן גיוס לכולם איראן.

איילון: כן, אבל מר מופז, אתה הצטרפת לממשלתו של נתניהו לאחר שאמרת קודם לכן שהוא שקרן, וחודש לאחר מכן פרשת בדיוק בגלל זה. .

מופז: הסתבר לי כי נתניהו גיוס לכולם, גיוס לכולם גיוס לכולם איראן איראן איראן.

נתניהו: מר מופז ידע היטב כי איראן איראן איראן, וכן שואה שואה שואה שואה יהודים איראן.

איילון: גברת יחימוביץ', את ביקרת את ממשלת נתניהו בחריפות לאחרונה על מדיניותה זו. האם לדעתך את אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו, ומהי המדיניות הכלכלית שהיית נוקטת לו היית ראש הממשלה היום?

יחימוביץ': יעקב, אני אמרתי ואמשיך לדבוק בדעתי שטייקונים טייקונים טייקונים טייקונים הפרטה רע רע טייקונים מונופול. איראן איראן איראן (כאילו אומרת אמנם) אבל טייקונים טייקונים טייקונים טייקונים הפרטה רע רע רע.

 

איילון: האם תתמכי במדינה פלשתינאית?

יחימוביץ': בשמאל הקיצוני חושבים שפלשתינים, אבל טייקונים טייקונים טייקונים איראן איראן טייקונים הפרטה רע רע טייקונים ביבי ביבי טייקונים

נתניהו: (מתפרץ לדבריה): שואה שואה איראן! איראן שואה שו

יחימוביץ': יעקב, אני נתתי את הכבוד למר נתניהו, טייקונים טייקונים

איילון: אוקיי, רבותיי, בואו נרגע, בכל זאת אנחנו מבקשים לנהל כאן דיון רציני, אני מבקש לכבד את המעמד. אני רוצה לפנות אליך, מר לפיד. עליך אמרו התחזיות כי תגרוף עשרים מנדטים ויותר. היית ההבטחה החדשה. אמרת שתחליף את נתניהו, אמרת שתבטיח פוליטיקה חדשה. והנה, מפלגתך קורסת בסקרים, נראה שהציבור איננו קונה אותך יותר. האם יש לך מה למכור לו?

לפיד: יעקב, לי יש רק שאלה אחת אליך. איפה הכסף?

איילון: איזה כסף?

לפיד: הכסף, הכסף. אני יודע שהוא אצלך, כי בדקתי כבר אצל ליצמן הגנב ואצל עובדיה יוסף הדוס, וגם אצל הערבי המשתמט הזה טיבי, ואין להם כלום, אז תגיד לי אתה, יעקב, איפה הכסף?

איילון: אני לא יודע על מה אתה מדבר

לפיד: כן? באמת? כי אני דווקא קראתי שיש לך שכר לא רע בכלל

יחימוביץ': טייקונים! טייקונים!

לפיד:  כולם משרתים!

איילון: מה? רגע.. מה עניין שירות, על איזה כסף אתה מדבר?

לפיד: תראה איך אני נראה טוב כשאני מזיז את הפוני לכאן. מה שאמרתי הוא שאתה וכל המרוקאים חיים על חשבון משלם המיסים!

איילון: אבקש את סליחתך, מר לפיד, ראשית כל אני לא מרו..

לפיד: אבא שלי ברח מהונגריה בשביל שטפילים כמוך יחיו על חשבונו!

איילון (תקיף): טוב, מר לפיד, אם אתה לא מתכוון לענות לעניין אני אאלץ לפנות למר ברק.

מר ברק, עליך אמרו כי הקריירה הפוליטית שלך נגמרה, הספידו אותך בכל העיתונים, אמרו כי הרסת את מפלגת העבודה, וכי מפלגתך לא תעבור את אחוז החסימה. ובכל זאת אתה טוען כי אתה מתמודד על ראשות הממשלה. האם לדעתך יש לך סיכוי כלשהו?

ברק: יעקב, לפעמים צריך לשתוק, לא בהכל אפשר לערב את הציבור.

איילון: אך מר ברק, אתה בכל זאת מודיע שאתה מתמודד..

ברק: תשמע, יעקב, אני חושב שהפטפטת הציבורית בנושא איראן איראן איראן איראן עברה כל גבול, איראן איראן איראן שקט איראן איראן איראן, חוסר אחריות. איראן איראן איראן איראן עוד שבועיים לאסד.

יחימוביץ'( מתפרצת וזורקת לו הערה): וכל זה לא הפריע לך טייקונים טייקונים טייקונים. (ממשיכה לחזור על טייקונים)

ברק (מתרתח): פטפטת ציבורית! איראן איראן איראן!

מופז מצטרף גם הוא (נתניהו מחייך): איראן איראן? איראן! איראן! גיוס לכל! גיוס לכל! גיוס לכל!

נתניהו מצטרף בחיוך זחוח: שואה, אחמדינג'אד, שואה! שואה! איראן! שואה!

מתחיל ויכוח סוער, כל אחד צועק את המילים שלו בקול בקקופוניה גדולה, המנחה מנסה להשתיק ומתקשה במשך 20 שניות, בסוף יש שקט, נרגע

איילון: רבותיי, מספיק!  (בקול של עובר לנושא הבא ומקריא חדשות מהטלפרומטר) איראן איראן איראן, איראן איראן איראן, איראן איראן, איראן. נמצא איתנו דני רופ.

קאט לתחזית, מתחילים לראות את דני רופ מול המפה הסינופטית:

רופ: (מצביע על המפה) – איראן איראן איראן, ובתל אביב שואה שואה טייקונים גיוס לכל.

לרד הוט צ'ילי פפרס יש דבר אחד שאין לאף אחד אחר, ולדבר הזה קוראים Flea. לא שמעתי עד היום בסיסט שמנגן כמו Flea, ואני לא חושב שגם יש אחד כזה. הצליל הייחודי של הבס שלו, החצי פ'אנקי וחצי פאנקי, האלים והקופצני בו זמנית, החצוף, הקצבי והבלתי פוסק, הוא הלב והנשמה של RHCP. הקשר המיוחד של Flea עם צ'אד סמית הוא דבר שרק להקה אשר קשורה יחדיו כל כך הרבה שנים, ובאופן כל כך הדוק, יכולה לייצר. Flea וסמית' הם נגן אחד, הם מוזיקה אחת, הם תנועה אחת. האחד מתחיל לנגן והשני ממשיך אותו בטבעיות, כאילו כל ג'מג'ום קטן שלהם הולחן ותוזמר על ידי מנצח.

הדומננטיות של הקשר הזה בהופעה אתמול הייתה מובהקת אפילו יותר. באנרגיות המופרעות שלו ובקצב הבלתי פוסק שלו, Flea שורף לעתים את הבמה. ולעתים, הוא כל כך עסוק בענייניו עד כדי כך שהוא מתעלם לחלוטין מן הקהל. זהו החסרון והיתרון של הסגנון של הפפרז: לעתים נדמה כאילו אתה צופה בהם בג'ם אצל חברים. לעזאזל, לפעמים אתה מרגיש שאתה אפילו מנגן בג'אם הזה. מבחינת מוסיקאים, זו יכולה להיות חוויה מיוחדת. מבחינת שאר הקהל, נראה שהוא חיכה יותר לשירים והשתעמם קמעה מן הרגעים המוסיקליים הגדולים הללו.

אך נדמה כי יש בעיה לפפרז, והבעיה הזו ניכרה היטב בהופעה: הם תקועים בסגנון שהם לא מצליחים לצאת ממנו. הקסם המופלא של Flea וצ'אד סמית הוא קסם, אך נדמה כי הוא קופא על שמריו: עדיין אותם ליינים של צ'אד סמית, עדיין אותו SLAP בלתי פוסק של Flea. וחמור מכך – חסרונו של פרושיאנטה בקבוצת הרית'ם הבלתי פוסק הזאת הורגש היטב.  הסגנון של פרושיאנטה, שגם הוא ייחודי ובלתי ניתן לשחזור, תאם תמיד להפליא את הSLAP המתמשך של FLEA והפ'אנק הרפיטטיבי של צ'אד סמית. הגיטריסט החדש, ג'וש קלינגהופר, לא בדיוק מהווה החלף ראוי.  קלינגהופר הוא דווקא גיטריסט לא רע, אשר נשמע כאילו הושפע מאוד מג'וני גרינווד או/ו מג'ימי פייג'. לעתים הוא אף נשמע כמו ברי סחרוף. אך קלינגהופר הוא גיטריסט בלוז או פיוז'ן סטנדרטי, מהסוג שנוטה הרבה לסולואים מרובי תווים ומרובי Chorus. זה יכול אולי להתאים ללהקת אלקטרו-רוק אבל ממש לא לפפרס.  פרושיאנטה, במקרה הזה, לא היה מעולם "גיטריסט" במלוא מובן המילה, אלא היה בעצם המשך טבעי לרית'ם של פלי וסמית: פרושיאנטה והבס של פלי פעלו תמיד במקביל. הפראזות שלו אשר ממשיכות את הקצב לכל אורך הדרך היו חסרות בהחלט, מה שגרם לטריו עם קלינגהופר להישמע מעט ריק וחלול כשאין ליווי נוסף של Rhythm Guitar, ולחלק מהשירים לאבד את הטירוף שלהם.

וקידים, כמובן, קידיס. על אף אהבתי אליו, קידיס היה ונשאר החוליה החלשה בלהקה. קידיס הוא מסוג האנשים שהיו צריכים לעשות היפ-הופ והגיעו למקום הלא נכון. הוא עובד נפלא ומצויין בקטעים מBlood Sugar כמו Power of Equality או Give it Away.  המבטא הקליפורני שלו, הפלואו של המילים והקצב הטבעי שלו מסתדרים מצויין עם שלישיית הקצב.  אך נדמה כי קידיס החליט שהוא רוצה יותר מזה:במיוחד לאחר האלבום הלא מוצלח ההוא, Californication, שהפך את הפפרז לגרסה חדשה של U2, גם מבחינת הצלחתו המסחרית וגם מבחינת רדידותם המוסיקלית והלירית של השירים.  קידיס הוא בשום מובן איננו זמר. הוא לא יודע לשיר מלודיות, הוא לא מרגש, והוא לא אמין. השילוב הווקלי בינו ובין קלינגהופר נשמע יותר כמו שני תיכוניסטים בקריוקי עם שיר של פרל ג'אם. השירים בהם הוא ניסה לעשות זאת, Californication וOtherSide, לא ישבו טוב. נדמה כי חטיבת הקצב השתעממה, מאחר והשיר התחיל לרוץ בטירוף. בתור להקת בלדות רוק, הפפרז הם לא איי-איי-איי. זה לא הסגנון שלהם וזה לא מה שהם מצטיינים בו. הפפרז הם בראש ובראשונה להקת ג'אם, להקת מוסך: מעברי הג'אם הארוכים בין השירים הבהירו את זה אם זה לא היה ברור.  קידיס לא שר טוב, פלי מתחיל להשתעמם ולהכניס פראזות מיותרות, וקלינגהופר בכלל חופר.

אך עדיין, למרות רגעי הנפילה הללו, היו רגעים נהדרים: שני השירים עם אבישי כהן היו מצויינים, והתוספת שלו הייתה מרעננת, בכך שהיא הכניסה מעט יותר מלודיה וFunk לצליל החזק של הפפרז. נדמה כי שילוב כזה בעתיד יכול להיות מעניין מאוד. אולי אפילו צריך לחשוב על התפוחים/RHCP, הדג נחש, או פשוט לשלוח להם את יאיר סלוצקי ושלומי אלון.   ההדרן היה טוב עם הסיום של Give it Away, והג'אמים – הו, הג'אמים. היו כמה קטעים מצויינים של פלי וסמית, ואפילו מדי פעם הייתה תקשורת פלי-קלינגהופר יפה. תכל'ס, הייתי הכי שמח לראות את הפפרז בג'אם ארוך כזה ובמקום אחר מפארק הירקון, בלי שהם יצטרכו לזרוק את כל העצמות הללו לקהל. נראה גם שזה מה שהם היו הכי שמחים לעשות. ואת הדבר הזה צריך לאהוב בפפרז ובגישה הקליפורנית: באמת לא אכפת להם, וההופעה מבחינתם היא כמו ג'אם אצל חברים.

בכל זאת, משהו חייב להשתנות אם הלהקה הזו מתכוונת להמשיך להיות יצירתית ולא לגמור כמו הStones או Aerosmith.  האמת היא שדווקא כמה קטעים מן האלבום האחרון, I'm with you, נשמעו כמו תנועה לכיוון Drum and Base. אחרי הפיאסקו של האלבום הכפול והמיותר Stadium Arcadium, זה נשמע כמו תנועה בכיוון הנכון.  אמנם, לא בדיוק תופעה חדשה, אך חדשה עבור הצליל של הפפרז.

והנה הצהרה מסוכנת: אני הייתי מציע לפלי ולסמית לעזוב את קידיס ולנסות לעשות משהו על ביטים אלקטרוניים, אולי באמת בשיתוף של כלי נשיפה.  זו הייתה יכולה להיות תחייה מחדש שלהם.  לקידיס, לעומת זאת, הייתי מציע לחבור לאמינם או לד"ר דרה, ואולי לעשות איזה שיתוף מזרח מערב כזה. יכול להיות מעניין.

בסך הכל, ההופעה הייתה לא רעה. היו לה רגעים טובים וטובים פחות, וסדר השירים דרש שיפור. אך מעבר להופעה הזו, לפפרס אסור לעשות את הטעות של להפוך לדינוזארים, או שישראל תהפוך עבורם למקום קבוע. אחרי הכל, רק כאן מוכנים להמשיך ולבוא באלפים כדי לשמוע את בון ג'ובי. להניח את המשקל הכבד והמעיק של אלבומי המופת שלהם מן העבר, BSSM וOHM, ולהחיל לזוז לכיוון חדש.

* ורק הערה אחרונה על הסאונד, בכל זאת:

הסאונד הפעם היה מוצלח ונקי דווקא, אך במיוחד עבור האנשים שלא הצליחו להידחק מקדימה, היה חסר איזה SubWoofer מאחור. במיוחד בלהקה שבה צריך לשמוע את הבאסים חזק, טוב, וקרוב מאוד לאוזן.

באחד מפרקי הסדרה הטלוויזיונית המצוינת "הסמויה", מתבקש אחד מכתבי החדשות הצעירים, סקוט טמפלטון, לסקר את משחקה של קבוצת הבייסבול המקומית מן הזווית של אוהדי הקבוצה. הוא מתבקש לייצר מה שמכונה בעגה המקצועית "כתבת צבע", כלומר, למצוא סיפור אנושי מרגש הקשור לקבוצה. לאחר מספר ניסיונות ראיון כושלים, מחליט טמפלטון, השאפתן חסר המעצורים, להמציא סיפור על ילד נכה עם בעיות בבית שמבריז מבית הספר בכדי להגיע למשחק. עורך דסק החדשות הוותיק, אוגוסטוס ("גאס") היינס, פוסל את הסיפור, מאחר וטמפלטון איננו מספק לא שם מלא ולא תמונה של הילד, ואומר כי הוא איננו יכול  לפרסם סיפור שלא ניתן לוודא אותו. רגע לאחר מכן, מגיע העורך הראשי, ומשבח את טמפלטון על הכתבה המצוינת שכתב, חרף מחאותיו של גאס.

בעונה זו של הסדרה, המבוססת בחלקה הרב על חוויתיו של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, ככתב משטרה בעיתון ה"בולטימור סאן", מבקש סיימון להנגיד בין מוסד העיתונות הוותיק, בעל האתיקה העיתונאית, הבקיאות בתחומי הסיקור והישרה המקצועית, לבין העיתון המודרני; העיתון הנתון ללחץ העצום לפרסם בכל מחיר, אשר מקצץ תדיר בתקנים ובמשכורות העיתונאים, אשר עוסק בצהוב ומוותר על התחקירים הרציניים, ומוותר על המחויבות כלפי האמת וכלפי תפקידו ככלי בידי הציבור.  העיתון כמהות, ככלי ההמונים, כצינור המחבר אל העולם, הפך לעיתון כמוצר צריכה, כמכשיר בידור מן הדרגה הנחותה ביותר, אשר במקום לייצר תודעה ציבורית,  מרדימים אותה.

אני אוהב עיתונים. כשהייתי קטן הייתי קורא את סופשבוע של "מעריב" – הייתי קורא את הטור של יהונתן גפן, הייתי קורא גם את הגיגיו הפסיכוטיים של ארא"ל סגל, ואת טוריו הארוכים והבלתי נגמרים של רון מייברג, ואפילו את טוריו של בן כספית, ואת בילי מוסקונה לרמן, ואת התחקירים, ואת התשבצים ותשבצי ההגיון.  הייתי קורא את מוסף הספרות של הארץ ואת "גלריה", ואת הטורים של דורון רוזנבלום וסייד קשוע, ואת "עכבר העיר", וכל מה שיש לקרוא.

נכון, דן מרגלית, שכותב היום ב"ישראל היום",  היה העורך של "מעריב" בזמנו. נכון, "מעריב" היה עיתון צהוב בחלק גדול מהמקרים.  אך "מעריב" היה שייך לעיתונאים ולעורכים שבו, כמו גם "הארץ" וכמו "ידיעות". היה בו להט, הייתה בו תשוקה, והייתה בו עיתונות.  ניתן היה לחשוב על "עיתון" כמקום בו אנשים הגונים, כנים, רציניים, מגיעים על מנת לעשות את מה שהם אוהבים. כן, כן, אפילו דן מרגלית.  קראתי עיתונים ורציתי להיות עיתונאי.

היום אנחנו לא סומכים על העיתון. אני לא קונה יותר עיתונים בכלל: הם גונבים את התוכן שלהם מהבלוגים, ובצורה לא מוצלחת. בבלוגים אתה מוצא את מי שכתב כל חייו ואת מי שרוצה לכתוב: לא את הטאלנט, לא את הכוכב הנוצץ, לא את הכלבלבים של "ישראל היום".  אך הבלוגים לא יכולים לעשות את כל התפקידים: הם יכולים לקרוא הרבה, הם יכולים לכתוב, הם יכולים להתעניין. אני לא יכול לעשות תחקיר ראוי לשמו ואין לי עורך מקצועי אשר יכיר את השפה העברית על בוריה, יכיר את הנושאים המסוקרים, ידע להשיג אייטמים ולשלוח אותי לאן שצריך.  איש איננו מצפה לכך כאשר הוא קורא בלוג: אך אנו ציפינו לכך מן העיתון, ונראה כי איש איננו מתכוון להחליף את תפקידו.

נכון יהיה לומר כי הדקדנס של העיתונות התחקירנית הוא אך סימפטום של התהליכים שייצרה הכלכלה הניאו-קפיטליסטית והגלובליזציה, וכי ניתן לראות תהליכים דומים בכל תחומי העיסוק והתרבות. נכון גם לומר כי האינטרנט, ובפרט, הבלוגים, המסופקים בחינם, ייצרו תחרות קשה עבור העיתונות הממוסדת, וחייבו אותה לעבור שינויים קיצוניים על מנת להישאר רווחית. אמנם, בסופו של דבר היו שייכים העיתונים בדרך כלל לבעל אמצעים זה או אחר, ונדרשו בראש ובראשונה להרוויח. אך בעוד שבעבר שירתה התחרות הזו דווקא את הקוראים, מאחר והיא תבעה מן העיתון את אותה שאיפה למצוינות, את השמירה על האתיקה העיתונאית ואת היוקרה הציבורית, הרי שהיום הפכה התחרות הזו לתחרות של פופוליזם חסר מעצורים, בה מבקש כל מתחרה להתרפס בפני הקורא ובפני צרכיו הגסים, במקום לייצר את הקורא, במקום לשנות את עולמו ולגלות עבורו עולמות חדשים שלא דמיין קודם לכן.

פרשת ווטרגייט שחשפו וודוורד וברנסטין זעזעה את ארה"ב מן היסוד, ולמעשה ייצרה את המחשבה הציבורית מחדש. ארה"ב של לפני ווטרגייט אינה ארה"ב של לאחר ווטרגייט: אם האמריקאי הממוצע לא  יכול היה לדמיין לעצמו כי נשיא ארה"ב יכול להיות מעורב באופן כה ישיר בעבירות פליליות בוטות, בהאזנות לא חוקיות ובאיומים, וודוורד וברנסטין הפכו את הדבר לאפשרי; ומתוך כך שהפכו אותו לאפשרי, הם הזכירו לאמריקאי הממוצע כי הנשיא אינו אל, וכי העם הוא הריבון. הם גם הזכירו לכל נשיא עתידי כי מעשיו, התנהגותו ודבריו מפוקחים בשבע עיניים, וכי בכל רגע ורגע עליו לזכור כי הוא אך נציג וכי סמכויותיו אינן בלתי מוגבלות.

במשך שנים, הייתה התקשורת הישראלית מופת ודוגמה לתקשורת חזקה, נשכנית ונאמנה יחסית לתפקידה, לעתים אף יותר מן התקשורת האמריקנית. אף בימי מפא"י הדיקטטורים למדי, הצליח "העולם הזה" של אורי אבנרי לחשוף לא מעט פרשות משחיתותה השלטונית, ביניהן את פרשת "העסק הביש" הידועה לשמצה, למרות הצנזורה הצבאית. עיתון "חדשות" חשף את פרשת קו 300 על אפה וחמתה של אותה צנזורה, גם לאחר שכתביו הועמדו על ידיה לדין.

התהליכים הגלובליים לעיל לא פסחו על התקשורת הישראלית, וכפי שהתקשורת האמריקנית התגייסה לטובת המלחמה בעיראק, כך גם התקשורת הישראלית נשמעה דומה יותר ויותר לדובר צה"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה". דובר רבות על "בעיית ההסברה" של ישראל, אך למעשה מעולם לא היה מדובר בבעיית הסברה. הדיווחים של הרשתות הזרות היו מדויקים ונאמנים הרבה יותר למציאות מאשר אלו של התקשורת הישראלית, אשר ניזונה אך ורק מדיווחיו של צה"ל, וזאת למרות שכתבים זרים לא הורשו להיכנס לשטח המלחמה.

התודעה האזרחית קשורה באופן הדוק לספרה הציבורית: לולא מהפכת הדפוס שאפשרה את הופעת העיתון, לולא בתי הקפה בצרפת שבהם הוא נקרא, ולולא תפוצתו של העיתון המהפכני ה"פר דושן" במיליוני עותקים, לא הייתה מהפכה צרפתית.  המשטר הנוכחי הבין היטב את חולשתה של התקשורת בעידן המודרני, וכמו כן הבין את הכוח העצום אשר טמון בהשתלטות עליה – עיצוב תודעתה של החברה האזרחית.  אם משטרי העבר נזקקו למשטרות חשאיות ולצנזורה חזקה, כיום כל מה שהמשטר זקוק לו הוא מפרסמים טובים, כסף, ומדיה להפיץ בה את התעמולה.

המשטר החדש איננו נזקק עוד להשתקה – משום שאין מה להשתיק. פרשת קו 300 הייתה פרשה משום שהיה מי שחשב שהיא פרשה: משום שהיה מי שהזדעזע מכך שראש השב"כ פוקד על רצח, ששני ראשי ממשלה מוכנים להפיל את האשמה על מי שלא עוול בכפו, ועוד מוכנים לחון את מי שאחראי לכך. פרשת קו 300 הייתה פרשה משום שהייתה תודעה אזרחית שתבעה ממנה להיות פרשה, משום שבמדינת ישראל של אותם שנים המשטר היה מושחת מספיק בכדי לעשות את הדברים הללו, אך האזרחים היו אכפתיים מספיק בכדי להזדעזע מהם.

העיתונות התחקירנית נעלמה כמעט לחלוטין משום שלאיש אין עניין בתחקירים: לא למושאי המחקר, אשר מנפנפים אותם בהינף יד, לא לציבור, אשר מניד ראשו בעייפות תוך כדי מלמול קלישאת ה"כולם מושחתים",ולא לעיתונאי.

"ישראל היום" לא היה מדווח על פרשת קו 300, משום ש"ישראל היום" איננו מדווח על שום דבר, משום ש"ישראל היום" איננו עיתון, אלא משרד פרסום.  "ישראל היום" איננו עיתון לא משום שיש לו אוריינטציה ימנית. לצורך העניין, "מקור ראשון" הוא דווקא כן עיתון. הוא איננו עיתון משום שהכותרת הראשית בו היום כתבה: "תודה קנדה!" באותיות גדולות בעקבות ההחלטה הקנדית להוציא את השגרירות מאיראן. "תודה קנדה!" איננה כותרת של עיתון. למען האמת, זוהי ידיעה שאיננה ראויה לכותרת: העובדה שקנדה גירשה את השגריר האיראני איננה ידיעה מעניינת במיוחד, ומקומה בעמוד הרביעי או החמישי בריבוע קטן. כלומר, היא איננה ידיעה מעניינת במובן זה שהיא איננה "מייצרת" קורא: היא לא מעדכנת את המחשבה הציבורית. המטרה הראשונית שלה היא אך ורק להיות מודעת פרסום לשלטון, ממש כמו מודעת פרסום אשר קוראת לנו לקנות שמפו.  ה"עורך" של "ישראל היום" איננו עורך, ה"כתבים" של ישראל היום אינם כתבים. "תודה קנדה!", כמו "תודה לך גלגל המזל".

הרס התקשורת הישראלית הוא לא נקמת הימין בשמאל, הוא מה שגרם לעובדה שהשיח הפך להיות "ימין" או "שמאל", לכך שכל ערכו של כתב, של עורך, או של עיתון, הוא השתייכות דיכוטומית לאחד מן הצדדים, לאחד מן השבטים. התקשורת תמיד הוחזקה על ידי בעל עניין: אך לבעלי העניין הללו היה גם עניין עיתונאי.  נח מוזס ועמוס שוקן, על כל חטאיהם, הם אנשים אשר עסקו בעיתונות כל ימי חייהם.

לנוחי דנקנר לעומת זאת לא אכפת ממש מעיתונות, גם לא לשלדון אדלסון. לא אכפת להם מעיתונאים, לא אכפת להם ממטרת העיתון, לא אכפת להם ממה רעיון "העיתון" מייצג.  עיתון, כמו סופר, כמו עסק הימורים, הם רק ביזנס, ובביזנס צריך לראות את הגרף עולה למעלה.  לכן מכירת "מעריב" והפיטורים ההמוניים המתוכננים שם היו רק עניין של זמן. לכן השלטון שש כל כך לסגור את ערוץ 10, לכן נרדפת קרן נויבך ברשות השידור: it's all buisness.  או כמו שאומרים בסמויה : All in the game.

למרות האמונה הפרסומית כי "הציבור מטומטם", הציבור רוצה עיתונות ואוהב עיתונות. עיתונים מקומיים, בקמפוסים וברשת עתידים להחליף את העיתונים המקוריים. כמו שבברה"מ, כאשר ביקשו לשמוע חדשות "אמיתיות", האזינו באופן לא חוקי לBBC, כך תהפוך העיתונות הרשמית לבדיחת הציבור, אם לא הפכה כבר.  על העיתונאים האמיתיים להמשיך במאבקם גם בערוצים האחרים, גם בשכר נמוך, גם עם מיעוט הקוראים: הם אלו אשר ייצרו את הציבור של מחר, ולא "תודה קנדה!" וחבריהם.

רצה המקרה, ונכנסתי היום לסניף של שופרסל דיל ע"מ לרכוש צ'ילי בקופסת שימורים. סניף שופרסל דיל איננו מקום נעים: הוא גדוש בעשרות קונים ובקריין רעשני. אך סבור הייתי כי אמצע השבוע הוא זמן בו העומס פוחת. אמנם, קהל הקונים הוא קטן יותר. אך התור בקופות היה ארוך באופן משמעותי: בקופה המהירה עמדו עשרה אנשים בתור, ובקופות האחרות חיכו שלוש או ארבע עגלות. בשתיים מהקופות התפתח ויכוח קולני: אשה אחת רבה עם הקופאית על מוצר מסוים, ובתור לקופה המהירה צעקה מישהי על אחראית המשמרת לפתוח עוד קופות (שכן מרבית העמדות היו סגורות). על כך השיבה אחראית המשמרת כי אין לה עוד קופאיות, וכך המשיך והתגלגל הוויכוח לקרב צעקות. האישה בתור צעקה כי היא עבדה כל היום ולא ייתכן שהיא תיאלץ לחכות שעה על מנת לקנות חלב. אחראית המשמרת ענתה לה שאין לה מה לעשות, וצעקה במקביל על הקופאית לזרז את הקונים. הקופאית צעקה במקביל כי היא אפילו לא הספיקה ללכת לשירותים.

כל הטענות הללו הן נכונות: הקופאית עובדת בשכר מינימום בשעות ארוכות, בתורים עמוסים וננזפת לכל אורך הדרך. אחראית המשמרת מחויבת לספק תשובה ללקוחות, והעומדת בתור, כמוני, עייפה מאוד לאחר יום עבודתה, וכל רגע בסופר גורע מזמן הפנאי הקטן שיש לה.

על כך ניתן להגיב במספר דרכים: ניתן להצטרף לזעמה של העומדת בתור ולהפטיר דבר מה על השירות בישראל, תוך כדי האשמת מנהלת המשמרת; ניתן לצקצק בלשון על תרבות הדיבור האלימה ולעמוד בצד בשקט, וניתן לפתוח קבוצה בפייסבוק הקוראת לשיפור השירות בשופרסל.

אך יחד עם זאת, ניתן, וראוי, לשאול שאלה גדולה יותר: מדוע נוצר הסבל הזה עבור כולם. כלומר, האם הכרחי שהקופאית תעבוד במשך שעות רצופות ללא הפסקה, האם הכרחי שאנו נעמוד בתור במשך זמן רב על מנת לקנות חלב, האם הכרחי לצעוק על אחראית המשמרת, שגם היא עובדת וודאי במשכורת מינימום תוך כדי לחץ מן המנהל שלה.

התשובה הפשוטה היא לא: ניתן היה, כמובן, באופן פשוט,  לאייש את הקופות בקופאיות נוספות. אך הדבר היה תובע, מן הסתם, הוצאה כספית גדולה יותר מצד רשת שופרסל. ההיגיון הכלכלי מבחינת שופרסל תובע כי כל עוד כמות הקונים איננה נפגעת, יש לאייש כמה שפחות תחנות בכדי להקטין את ההוצאות, שהרי שופרסל צריכה להיות רשת רווחית. והרי הכנסותיה של שופרסל, השייכת לחברת אי.די.בי בבעלותו של נוחי דנקנר, צנחו ברבעון הראשון של השנה האחרונה ב31%,  והרווח התפעולי בתקופה האחרונה ירד ב34% לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה.  כלומר, רשת שופרסל בסה"כ נוהגת על פי ההגיון הכלכלי של המשקיעים בה – כחברה עליה לצמוח, לצמצם בהוצאות ולהגדיל את הרווחים.

ובכל זאת, הרשת החליטה על דיבידנד של 75 מיליון שקלים לבעלי המניות. עכשיו תאמרו: זכותה. אחרי הכל, קוני המניות גם הם מצפים לרווח, ומלבד זאת, בקבוצת אי.די.בי מושקעות מניות גם על ידי בתי ההשקעות אשר מנהלים את חסכונותינו, ובסך הכל מדובר בהשקעה נבונה.  שופרסל צריכה את בעלי המניות הללו בכדי להתקיים, ובעלי המניות צריכים את שופרסל.

עכשיו נשאלת השאלה, למה אנחנו צריכים את שופרסל. הרי לכם רעיון שישמע לכם מטופש לחלוטין: אנחנו לא צריכים את שופרסל. אנחנו לא צריכים את שופרסל לא משום ששופרסל מוכרת קוטג' במחיר גבוה יותר או משום שהיא לא פותחת מספיק קופות. אנחנו לא צריכים להקים מאבק ברשת כנגד סניף של שופרסל משום שהוא פותח מעט קופות, או משום שאחראית המשמרת בו אינה נחמדה. אנחנו לא צריכים את שופרסל כשם שאנחנו לא צריכים את מגה, ואנחנו לא צריכים את מגה כשם שאנחנו לא צריכים את ויקטורי ואת הAM:PM.

תשאלו: מה זאת אומרת? אז איפה נקנה אוכל? ואני אענה לכם במשל.

כשהייתי ילד, אי שם בשנות השמונים ברמת גן, לא היו מגה-סופרים. כלומר, היה היפר-כל או משהו כזה, והיה גם סניף של חצי חינם אי שם רחוק שהיו נוסעים אליו במיוחד פעם בחודש.  כילד נשלחתי על ידי הורי לקנות בדרך כלל במכולת השכונתית של יוסי. ליוסי לא היה צ'ילי בקופסת שימורים, ולא היו לו ירקות, ולא היה לו בשר טחון. היינו צריכים לקנות את הירקות אצל הירקן הדתי, ואת הבשר הטחון אצל הקצב.  אבל היינו קונים אצל יוסי בימי שישי בלי תור, ובלי צעקות. יוסי לא היה עצוב ועייף כמו הקופאיות בשופרסל, הוא אהב את המכולת שלו, הכיר את הקונים ורשם בהקפה את הקניות.

ועכשיו אשאל אני: כיצד, עם התפתחות הטכנולוגיה, הצרכנות והגלובליזציה, צריך לחכות כעת בתור של 11 איש בכדי לקנות חלב למרות שיש בר-קוד ועמדות קנייה עצמית, מדוע הקופאית מדוכאת כל כך, מדוע צועקת עליה אחראית המשמרת והצרכנים צועקים עליה, וכל זאת נעשה כשיש יותר אנשים עובדים מיוסי אחד ויותר טכנולוגיה?

נו, באמת, תחרחרו בבוז לנוכח הדמגוגיה. ראשית, תשיבו, היום אתה צורך הרבה יותר מאשר אצל יוסי במכולת, שם היית קונה לחם שחור או לבן. שנית, הגלובליזציה מייצרת תחרות בינלאומית, והיא גם מיטבה עמך מאחר ויש לך יותר אפשרויות לקנות, במחירים יותר טובים וממגוון יותר גדול. ושלישית, תאמרו, אם יש לך בעיה עם שופרסל, קנה ב AM:PM. מלבד זאת, הרי גם היום קיימות מכולות יוסי למיניהן, ואיש איננו מונע ממך ללכת אליהן.

נכון, אענה, יש מכולות יוסי. אך כעת מכולות יוסי לוקחות מחירים גבוהים יותר ומוכרות מוצרים טובים פחות. כעת יש לי דווקא פחות מקומות לקנות בהם ממה שהיה לי בעבר. וכעת אמנם יש לי יותר מוצרים לכאורה, אך המוצרים הללו אינם קשורים לשופרסל .  אם כן, תאמרו, מגיע ליוסי שאין לו מכולת יותר, כי הוא אשם בכך שהוא גונב ממך במחירים.  אך רגע אחד, אענה, הרי לפני רגע הגנתם על זכותה של שופרסל להרוויח יותר, וללא ספק שופרסל ונוחי דנקנר מרוויחים הרבה, אז עכשיו אתם מתרעמים על יוסי המסכן, שרק מנסה להתמודד עם התחרות הזו בכדי לשלם את ההלוואה שלקח מהבנק?

ומצד שני, תגידו לי, אתה טיפש כשאתה קונה אצל יוסי. אין משבר כלכלי, אתה פשוט לא חוסך: אתה קונה אצל יוסי במחיר מופקע במקום לקנות בשופרסל! היית צריך לחסוך יותר, ואז היה לך כסף לדירה וגו'. אז אני, כצרכן נבון, לא קונה אצל יוסי יותר, ולפתע גם האחרים, כצרכנים נבונים, לא קונים אצל יוסי יותר, והופ! אין יוסי, יש שופרסל.

בואו נחשוב על הרעיון המהפכני הבא: נניח שאין יותר שופרסל. נניח שאנחנו לא קונים יותר בשופרסל בכלל, לא בשביל שהם יורידו את המחירים של הגבינה צהובה, אלא כי אנחנו מסרבים לקנות שופרסל. ואנחנו גם לא קונים יותר מגה, ולא קונים בויקטורי, ולא קונים בAM:PM.  אנחנו מתארגנים הרבה מאוד אנשים, מתוך כוונה מכוונת לגרום לכל הסופרים האלו לקרוס. אתם יודעים מה? למה רק הסופרים? נניח ואנחנו גורמים לקריסה גם שטראוס ותנובה.

אתה נפלת על הראש, תגיד לנו? הרי קריסה כזו תייצר אלפי מובטלים. ועוד, יוסיפו המאקרו-כלכלנים בלגלוג יודע ח"ן, הרי שקריסה כזו תגרום לצניחת המניות של אי.די.בי, וצניחת המניות של אי.די.בי תגרום לפאניקה בשוק, ופאניקה בשוק תעצור את הנדל"ן ותייצר כדור שלג שיגרום לחברות אחרות לקרוס, ויווצר מיתון, או במילים אחרות, משבר כלכלי נוראי. אתה תהפוך אותנו, כמו שמאיים שר האוצר יובל שטייניץ, ליוון או לספרד.

פרה פרה. ראשית, הבה נשבור את המיתוס השקרי הזה, כאילו שופרסל מחזיקה את העובדים. כאילו אי.די.בי בעצם נותנת לנו עבודה וצמיחה: לא אי.די.בי קונה מוצרי אוכל, אנחנו קונים מוצרי אוכל, ולכן אנחנו מייצרים את הצורך, ולכן אנחנו מייצרים את העובדים. כלומר, גם לאחר קריסת שופרסל, אנשים יירצו לקנות צ'ילי בקופסה או גבינה צהובה, ואנשים אחרים ירצו למכור להם גבינה צהובה כדי שיוכלו לקנות בצל. השאלה היחידה היא שאלה של האמון שאנחנו נותנים כציבור ביצרנים: אם אנחנו מאמינים שהמשק הישראלי יכול להצליח, אנחנו משקיעים במשק הישראלי ואנחנו צורכים במשק הישראלי. אם לנו יש כסף, וליוסי מהמכולת יש כסף, אז יוסי מהמכולת קונה ירקות אצל יחזקאל, שבתורו קונה חולצות אצל איציק.

הבעיה נוצרת כאשר במקום שופרסל אנחנו מקבלים את מגה: כאשר יוסי הופך מבעל מכולת לבעל רשת מכולות, ואז גורם לקריסת המכולת של שימי, ואז קונה גם את חנות הירקות של יחזקאל, ומעסיק עובדים בזול כדי להרוויח עוד, ואז הופך לנוחי דנקנר. אך כאן עליכם לעמוד על ההבדל העקרוני בין נוחי דנקנר לבין יוסי, שכן נוחי דנקנר איננו יוסי. לא רק משום שהוא נוחי דנקנר הספציפי, אלא משום שנוחי דנקנר הוא תאגיד שחדל לייצר דבר מה, והחל רק להרוויח. הרווח של נוחי דנקנר כבר איננו תלוי במה שהוא מייצר ובמה שאנו קונים, הוא תלוי כבר רק בהיותו רווח. חסידי השוק החופשי, הדואגים לכאורה ליוסי מהמכולת וחרדים כביכול ליוזמה הפרטית שלנו מפני המפלצת רבת הזרועות הנקראת מדינה, אינם דואגים ליוסי: ליוסי אין קיום כבר בעולם הרווח של אי.די.בי.  כל הרעיון של הגוף המתקרא "מדינה" נועד לייצג את יוסי כנגד זרועתיה של אי.די.בי, אך כיום אותו גוף אינו אלא זרוע בעצמו: אי.די.בי מממנת אותו, מייצרת את כלכלניו ואת הפוליטיקאים שלו, מחנכת את ילדיו, וכך הופכת את המפקח לכאורה לעובד בשכר.

ולכן אני אומר לשטייניץ: הבה ונהיה יוון. הבה ניתן לאוליגרכיית המשפחות לקרוס. האוליגרכיה הזו היא המייצרת את האחראית משמרת בסופר, את הקופאית בסופר, את התור של 11 העומדים בסופר. הללו, הללו והללו הם עבדים. הם עבדים אשר למרות שינויי הטכנולוגיה עובדים יותר שעות מאשר בתחילת המאה, כוח העבודה שלהם גדול יותר, הייצור שלהם עולה בעשרות ובמאות על הצרכים שלהם, ואף על פי כן הם אינם מסוגלים לקנות חלב מבלי לעמוד שעה בתור.  ההבטחה העומדת בבסיס הקפיטליזם, ההבטחה לאפשרות של עתיד טוב יותר, הפכה להבטחה של יותר עבודה, של פחות פנאי, של עודף סבל, של ניכור גרוע בהרבה מזה שמארקס חשב עליו ושל עייפות וטמטום. העבדות המודרנית גרועה בהרבה מן הווסליות החקלאית בעידן הטרום תעשייתי. לא זו בלבד שאתם לא תהיו לעולם נוחי דנקנר, אתם גם לא תהיו ההורים שלכם: אתם תעבדו יותר מהם, יהיה לכם פחות כסף, המוצרים שתקבלו יהיו גרועים יותר, וחייכם יהיו גרועים בהרבה. ואת זה לא רק אני אומר, את זה אומרים גדולי המאקרו-כלכלנים.

החזרת העסקים הקטנים, הצריכה הפרטית והייצור המקומי היא לא חלום באספמיה, ההפך מכך. היא אפשרית על אחת כמה וכמה בעידן הטכנולוגי הפוסט-תעשייתי. בעידן הזה נדרשת פחות עבודה עד חוסר עבודה בכלל: לא צריך להילחם באבטלה, צריך להילחם בעבודה. להקטין את שעות העבודה, להרוס את המפעלים הגדולים, למנוע בכוח את היווצרותן של רשתות ושל גופים עסקיים גדולים, או במילים אחרות, לייצר מחדש את המכולת של יוסי. את זה המדינה לא תעשה: את זה אנחנו צריכים לעשות. איך? תו תקן אזרחי, למשל, אשר יפקח מטעמנו על העסקה נצלנית וישמור על מיעוט שעות עבודה, בדיוק אותו פיקוח המתקיים על מפעלים מזהמים (במקום "ירוק סביבתי", "ירוק חברתי"). או, למשל, הגנה על עסקים פרטיים והחרמה של עסקים גדולים. או, למשל, תביעה של משכורת מקסימום למנהלים, החרמת חברה אשר תחלק דיבידנדים בזמן שהיא מפסידה, ועוד ועוד.  רוצים עוד דוגמאות? הסתכלו על החרדים שאתם טורחים להאשים בבעיותיכם פעם אחר פעם, ובמקום להאשים אותם, למדו מהם. למדו כיצד הכשרות נפוצה כל כך בישראל, למדו כיצד החרדים משיגים פרויקטים של דיור בזול, לימדו כיצד יש להם חנויות מזון משלהם ועסקים משלהם, רק משום שהם דואגים לשמור על הדברים הללו כקבוצה במקום לצעוק על אחראית המשמרת בסופר.  אתם אחראית המשמרת בסופר שאתם צועקים עליה, אתם הקופאית, אתם טכנאי השירות בHOT שאתם שונאים, וכולכם לא נוחי דנקנר, וכולכם לא אי.די.בי.  וברגע שתתחילו להבין את זה, תוכלו להבין כמה נפלאים החיים שלכם יכולים להיות, כמה תוכלו להינות יותר, להיות פחות לחוצים בזמן, לקנות מוצרים בכיף, לצפור פחות בכבישים ולהיות רגועים יותר, וכל זאת מבלי להצטרף לכת ניו-אייג' מטופשת חדשה: זה לא השינוי בפנימיות העצמית שלכם, זה לא הכישלון שלכם להצליח, זה לא חוסר הביטחון שלכם – זאת העובדה שאתם, חד וחלק, עבדים טיפשים של אי.די.בי ודומיו, והגיע הזמן שתפסיקו להיות כאלו.

הרבה אנשים אומרים שפילוסופים הם משעממים. הם צודקים, פילוסופים הם באמת משעממים. למשל, פעם קניתי שני כרכים של ולטר בנימין בגלל ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה שהוא גם משעמם. עכשיו, אחרי ש"הארץ" עשו פרויקט גדול ומשעמם על ולטר בנימין, ניסיתי שוב לקרוא את עשרת העמודים הראשונים של ה"משוטט", משום שגם אני אוהב לשוטט.  הם היו מאוד משעממים. הוא כותב על פארק ועל פנורמה קיסרית ועל עמוד הניצחון, ואני לא יודע שום דבר על הדברים האלו, אז אני מסתכל בהערות, ומשתעמם, כי גם ההערות הן משעממות. ואז אני מבין: פילוסופים הם משעממים כי הם לא כותבים על האוננות שלהם מול סרט פורנו עם שיכורות אמריקאיות מטומטמות, והם לא כותבים על איך הם הכניסו אצבע לכוס רטוב וזה היה מאוד מרגש. בנימין אף פעם לא ראה סרט עם שיכורות אמריקאיות מטומטמות, הוא התאבד בגלל קריסתה של אירופה או משהו כזה. זין על אירופה.  וגם ראש החוג לפילוסופיה לא ידבר על הכוס הרטוב שהוא הכניס אליו אצבעות.  בגלל זה פילוסופים כותבים על סינתטי אפריורי, ואחר כך שואלים מה זה בעצם סינתטי-אפריורי, ואחר כך אומרים שאין כזה דבר בכלל סינתטי אפריורי, ובינתיים

למשל, היה פעם משורר צרפתי בן 18 שכתב סונט על החור של התחת, ואחר כך כולם כתבו עליו: רמבו! רמבו! והתרשמו מאוד, ושאלו על הסינתטיות האפריורית של החור של התחת. אבל אם רמבו היה קורא את אלו שכתבו על רמבו הוא היה משתעמם, ואולי היה כותב סונט על התחת שלהם.

אבל לא כולם משעממים. למשל, קירקגור הוא לא משעמם בכלל, והוא דווקא טוען כל הזמן שהוא משעמם. אפילו מאחורי הספר שלו כתוב יפה על שעמום. אבל אני אוהב את קירקגור כי הוא כותב משפטים כמו: להיות אדם מושלם הריהו ככלות הכל האידאל האנושי העליון. כרגע יש לי יבלות, זה תמיד יכול לעזור" ובכל זאת אנשים משתכנעים שהוא פילוסוף.

גם הבלוג הזה משעמם, בדרך כלל. למשל: הבלוג הזה מאוד רוצה להיות כללי, כי כללי זה טוב. כלומר, הוא רוצה לדבר על בעיות כלכליות משותפות, ועל הגירעון. רק היום תכננתי לכתוב מסה משכנעת על הגירעון. זין על הגירעון.

האמת היא שמה שאני רוצה להגיד, בסופו של דבר, הוא שאני רוצה להשתין על ביבי בפרצוף. ביבי הוא בכלל אדם נורא משעמם. ממש משעמם. אני רוצה שהוא יגיד לי איראן איראן, ואז אני אזרוק אותו על הרצפה, ואשתין לו בפרצוף, ואז אני אנער כדי שגם הטיפות האחרונות לא יחטיאו את הפרצוף שלו. אחר כך אני אקח גם את הטוקבקיסט שכתב לי שאני סתם שונא את ביבי, ואני אגיד לו נכון, ואז אני אשתין גם לו בפרצוף. ואני אלך לולטר בנימין שיגיד לי: "פנורמה קיסרית!" ו"פאריז" ואני אשתין את האמא של השתן בפרצוף שלו, וגם של ראש החוג לפילוסופיה, ואז אני אקח את התזה שאף אחד לא רוצה לקרוא ואגיד לו: תזה אמא שלך! ואשתין לו בפרצוף גם כן. ואז הוא יכתוב עלי ספר.

כל הכלליות הזו היא שיא השעמום. מי אתם בכלל עם הכלליות שלכם? מה זה אכפת לי אם יש לכם ראש חוג לפילוסופיה או לא? אתם דחפתם אצבע לכוס רטוב ואהבתם את זה?

אולי אני ארוץ לפוליטיקה. אני אקים מפלגה ואגיד: נתניהו פוגע במעמד הביניים!. ואז אגיד: מופז ביזה את עצמו!  ואז אגיד: יחימוביץ' מוכרת את עצמה לחרדים!   ואז תצביעו לי כי אני טוב ומיטיב, למרות שלא הצבעתם למאיר אריאל. ואז אני אהיה בראש מפלגה ואשתתף במירוץ לראשות הממשלה, וכשאהיה ראש ממשלה אכנס מסיבת עיתונאים, וישאלו אותי שאלות. ואז, רק אז, אני אשתין לכולם בפרצוף.

בתחילת שנות התשעים, לאחר התפרקות בריה"מ, היגרו לישראל בסביבות 800,000 איש. מתוכם כמעט 30,000 רופאים ואחיות, 70,000 מהנדסים, 12,000 מדענים ויותר מ38,000 מורים.   לגל ההגירה הגדול מונים סיבות רבות ושנויות במחלוקת, בין קשיים כלכליים, ציונות, אנטישמיות או בעיות חברתיות. אך הנתונים אינם משאירים מקום לספק כי חלק גדול מאוד מן העלייה הזו הורכב ממשכילים ומאקדמאים. בריה"מ עד הפרסטרויקה, וגם לאחריה במידה רבה, לא הייתה מקום ידידותי במיוחד לאחרונים. אותה רוסיה שהוציאה מתוכה ענקי הרוח כמו פושקין, גוגול או טולסטוי הפכה למדינה של פוליטרוקים ומלחכי פנכה.  נוסף על המכסה שהוקצתה ליהודים באוניברסיטאות, היו מצויים המשכילים והאקדמאים, או לפחות, אלו מביניהם שלא היו מקורבים לצלחת, בתחתית סולם החברה הרוסית. משכורתם הייתה עלובה, תנאי העסקתם היו גרועים, והשחיתות בקבלה לאוניברסיטאות ובהקצאת התקנים חגגה.  בעל חנות המקורב למפלגת השלטון יכול היה להרוויח יותר מפרופסור בעל השכלה רחבה דרך מתן שוחד או העלאת סחורה.

חלק גדול של המשכילים הללו היגר כאמור לישראל, בה זכה, למרות התחרות הגדולה ומיעוט התקנים, לעדנה יחסית.  חלק גדול אחר, שהיה בעל היכולת או האמצעים, היגר לארה"ב.  הזינוק הגדול של ישראל מן הבחינה הטכנולוגית והאקדמית בשנות התשעים חב את חלקו הגדול לעלייה הזו.

תופעת הגירת המשכילים מבריה"מ לשעבר איננה ייחודית: היא מזכירה את בריחת המדענים ואנשי התרבות מגרמניה בשנות העשרים והשלושים ופריחתם בחברה האמריקנית או את הגירת האירופאים לרוסיה של קתרינה הגדולה.   מה שהבינו האמריקאים בשנות השלושים ובשנות השישים, מה שהבינה קתרינה הגדולה, מה שהבין פרידריך הגדול, או משפחת מדיצ'י בפירנצה, הוא כי השכלה ותרבות פירושם כוח מדיני עצום. הם הבינו כי בכוחם של המשכילים, האמנים ומהנדסים לבסס חברה מדינית חזקה, להמציא,  ולייצר הרבה יותר מכוחה הצבאי או הכלכלי של המדינה.  ועוד, הם הבינו כי יכולתה של המדינה להפוך לכר פורה של יצירה, מדע, ספרות ואמנות, תלוי בחופש, בביטחון ובאמצעים שהיא מספקת למייצרים של האחרונים. קתרינה התכתבה לעתים קרובות עם וולטר ועם דידרו, פרידריך הגדול לקח תחת חסותו את באך, והממשל האמריקני העניק תמיכה נדיבה למדענים והאינטלקטואלים שהיגרו לארה"ב.

עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף דגול אשר פרח בקניגסברג בתקופת פרידריך וילהלם השני, כתב כך: "חשוב מאוד שהקהילה המלומדת באוניברסיטה תקבל פקולטה משלה שתהיה חפה מהוראות השלטון בקביעת החומר הנלמד בה, פקולטה שאינה צריכה לחלק הוראות ועקב כך הנה חופשייה להעריך כל דבר הקשור לעניין המדעי, כלומר לאמת, ושיש לה הזכות להביע עצמה באופן ציבורי בכל הקשור לתבונה; שכן ללא פקולטה כזו לא תצא האמת לאור".

נדמה ששר האוצר של מדינת ישראל, הד"ר לפילוסופיה יובל שטייניץ, פסח בלימודי הפילוסופיה שלו על קריאה בקאנט . שאם לא כן, נדמה תמוה עד כמה יכול כלבלבו של נתניהו לעשות את ההפך הגמור.

הבה נדבר על המרכז האוניברסיטאי (או שמא יש לכנותו כבר "אוניברסיטת") אריאל. הבה נניח בצד לרגע את שאלת ההתנחלות: נדמיין כי אריאל איננה נמצאת בשומרון ומעבר לקו הירוק, אלא בגבעתיים. נדמה כי השר החליט בחכמתו הרבה, לאחר התייעצות עם שר החינוך, כי מדינת ישראל זקוקה לאוניברסיטה נוספת. אם כן, נשאל,  ראשית, מהן הנסיבות לקיומה של אוניברסיטה נוספת, ושנית, מהם הקריטריונים המזכים גוף מסוים בזכות להיקרא אוניברסיטה.

ובכן, הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה, הות"ת, הודיעה כי הקמת אוניברסיטה חדשה תפגע במעמד ההשכלה הגבוהה הרעוע גם כך בישראל. עוד, ביקרו את המהלך כל נשיאי האוניברסיטאות, כמהלך שלא נעשה בהתייעצות עמם ולא נבדק בקריטריונים.  אם כן, נשאלת שוב השאלה, מהם הקריטריונים לקבלת מעמד של אוניברסיטה בישראל?   ובכן, המרכז האוניברסיטאי אריאל נבחן מסתבר על ידי וועדה אחרת אשר "בדקה" את הקריטריונים הללו, ו"התרשמה" מן הלימודים באוניברסיטה. הוועדה הזו השתייכה למועצה להשכלה גבוהה אחרת, המל"ג יו"ש, אשר מונתה, על ידי מי? ובכן, על ידי צו של אלוף בצבא, בתמיכתו של שר הביטחון.

מתברר, אם כן, כי הקמתה של אוניברסיטה בישראל תלויה ברצונו של שר הביטחון, שר האוצר, שר החינוך ואלוף בצבא, או נסלח על הטעות, הוועדה שמונתה על ידו לקבוע כך. ואומר על כך יו"ר הות"ת, מנואל טרכטנברג:

"האם יעלה על הדעת שיבוא מוסד כלשהו וידרוש כי ייקבע האם 'הוא ראוי' להקים מרכז מצוינות בתחום מסוים, בלא התהליך האמור, בלא בחינת הצורך וקביעת ההליך התחרותי? האם כך צריך לחלק כספי ציבור? האם כך צריך לנהל את המשאבים המוגבלים, האנושיים והחומריים, הדרושים למען קיומה של אקדמיה איכותית?"

מדובר, כמובן, בסך הכל, בדעתה של המועצה הלאומית להשכלה גבוהה. המועצה שהוקמה ב1958 בדיוק על מנת להוות גוף רגולטורי עצמאי ובלתי תלוי בממשלה.

אבל מה למטרות עלומות מ1958 וליובל שטייניץ, מה לקאנט ולמשכילים הרוסים ולעניין אריאל. יובל שטייניץ וגדעון סער רוצים אוניברסיטה באריאל, אז תהיה אוניברסיטה באריאל. לא משנה, כמובן, כי כמות הציטוטים של מאמרים במכללה נמוכים בהרבה מאלו של האוניברסיטאות, ואף אלו של מכללות אחרות. לא משנה כי תנאי הקבלה נמוכים בהרבה, לא משנה התנגדותה של המועצה שמונתה בדיוק לטובת העניינים הללו. לא משנה כי ישנן מכללות בפריפריה (כמו מכללת ספיר) שאינן זוכות למעמד, בעוד מכללת גבעתיים (אריאל) קרובה כ15 ק"מ למרכז.  לא משנה כי שטייניץ עצמו מתכוון לקצץ בתקציב בהשכלה הגבוהה ב2013, בהנחה שהבחירות לא ימנעו זאת ממנו.  למען האמת, לא זו בלבד שההשכלה בישראל איננה חשובה, מדינת ישראל לא משנה בכלל מבחינת שטייניץ וסער: משנה להראות כי אריאל היא מדינת ישראל האמיתית.

מה שצריך להרתיח אותנו במיוחד בשטייניץ ובסער איננו עניין ההתנחלויות. מה שצריך להרגיז אותנו בהם הוא כי הם פוליטרוקים, כי הם מלחכי פנכה קטנים ועלובים שאינם טובים מגרועי המושחתים של המפלגה הקומוניסטית לפני שנות התשעים. מה שצריך להרגיז אותנו הוא הבוז המוחלט שהם מפגינים כלפי הצרכים הציבוריים והמנהל התקין אשר עומדים בפניהם, הבוז המוחלט כלפי החלטות של מועצה ציבורית מקצועית, הבוז המוחלט כלפי כספי הציבור, כלפי החברה בישראל וכלפי הצרכים שלה.  אותו יובל שטייניץ שהעז לטעון ביחס לאסון הכרמל כי "אין זה מתפקידו לבדוק או לעסוק בהקצאת כספים ייעודית בתקציביהם של משרדי הממשלה השונים" קופץ ראשון בראש ומציע כספים לכל דורש, ושם עצמו מעל למועצה של האקדמיה כמעין אקדמאי על.   אליו מצטרף קומיסר החינוך אשר מחליט כי הוא הסמכות העליונה בנושאי האוניברסיטאות חושב כי האוניברסטאות שייכות לו באופן פרטי וכי הוא רשאי לעשות בהן ככל העולה על רוחו, בדיוק באותו אופן בו הוא ממנה את אנשי שלומו לתפקידים בכירים במערכת החינוך וקובע את תכני הלימוד בעצמו.

זוהי השיטה, וזהו בדיוק מה שהופך את מוסד האקדמיה ואת האוניברסיטאות בכלל לבדיחה עצובה, ללעג ולקלס, למערכת של הטבות ופרוטקציות של השלטון. דינה של ההשכלה הגבוהה בישראל בעידן הפוליטרוקים הוא דין החינוך, כמו דין הרפואה הציבורית, כמו דין הכבאות, כמו דין הכדורגל הישראלי של אבי לוזון: להפוך לפח זבל ענק של כלום, של ריק, אלימות, בורות ונהנתנות.   נקווה כי גם דינם של הכלבלבים העלובים הללו הוא להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו בעלי דמותם לאורכה.  בפעם הבאה שתדברו על "בריחת מוחות", על "מחסור בתקנים" ועל "קשיים תקציביים", זכרו את שטייניץ, זכרו את סער, אם תצליחו לזכור בכלל בתוך הטמטמת הכללית שהם מייצרים כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: