פוליטי

השמאל גוסס? הציבור מקלל? נדחוף את הכיבוש דרך האף

תופעה שכיחה לאחרונה בקרב שאריות השמאל הישראלי היא הכאה על חטא. בדומה לקבוצת כדורגל אשר מפסידה עונה אחר עונה, וממשיכה להיכשל גם לאחר החלפת המאמן, סגל השחקנים וההנהלה, הפכו גופי השמאל בישראל למן שק חבטות, לילד כאפות חסר הגנה, או לגופה נרקבת שניתן לחבוט בה פעם בפעם כאשר אין דבר מה אחר לעשות.  אם אשתקד נקל היה למצוא נציגים בקונצנזוס אשר ידברו סרה על "שמאל קיצוני" ועל "בוגדים מבית", הרי שכעת אין צורך בהם: השמאל מסמן אותם בעצמו. ראשית ימי יחימוביץ' במפלגת העבודה החלו בסימון מה שהיא כינתה "המסדר הפוסט-ציוני" והדרתו מן השמאל, או המרכז האמיתי. השמאל ה"סוציאליסטי" נוזף ב"שמאל היוני", ה"שמאל היוני המרכזי השפוי" נוזף ב"שמאל הרדיקלי" המסוכן, השמאל הרדיקלי המסוכן נוזף בחדלי האישים של שמאל המרכז, והשמאל המרקסיסטי נוזף בכולם. באופן שמזכיר מעט את הסאטירה של מונטי פייתון מ"בריאן כוכב עליון", אפילו מתי המעט אשר נותרו, המשייכים עצמם אידאולוגית אל המושג הפוליטי המעומעם "שמאל", נוטים לעשות זאת מתוך שלילת "שמאליותם" הטהורה של האחרים, וביניהם, אודה, גם אני.

הנסיבות הפוליטיות והסוציולוגיות לקריסת השמאל בישראל בעשרים השנים האחרונות הן רבות ומורכבות: אם הן תלויות בשינויים דמוגרפיים, בכישלון לייצר הנהגה ראויה, באינתיפאדה השנייה ובכשלון הסכמי אוסלו, בתנועה העולמית לכיוון הניאו-ליברליזם, ברצח רבין, בכישלון תקשורתי,בבריחת האינטיליגנציה לחו"ל, בתגובת הנגד להינתקות או ביסודות החוקתיים הרעועים, או שמא בכל הנסיבות לעיל, קשה לומר באופן מוחלט.  כך או כך, קשה כמו כן להטיל ספק בכך שמדובר במצב נתון.  ההזדהות הפוליטית עם המושג שמאל הפכה לנחלתו של מיעוט מזערי, הומוגני מבחינת מעמד, השכלה ומיקום גאוגרפי, ומפורד ומפורר מבחינה אידאולוגית, ערכית ומושגית.  קשה לדמיין היום מועמד שמאל אשר יהיה מקובל אפילו על הרוב המכריע של מי שמשייך עצמו לשמאל, ולא בכדי הופיעו מפלגות ה"מרכז" למיניהן לאורך השנים(ד"ש, הדרך השלישית, שינוי, קדימה, יש עתיד) וגזלו בדיוק את הקולות הללו.

בקווים כלליים, אני כן מבקש לטעון כי אחד מן הנזקים החמורים ביותר שנגרמו ל"מחנה השמאל" נגרמו מתוך שיח הזהויות הפוסט-מודרני, או הדה-קונסטרוקטיבי, אשר החל לחלחל בשנות השמונים אל האקדמיה הישראלית, ולאחר מכן קיבל את מובנו הציבורי.  על אף שהאחרון חשף, באופן מאיר עיניים וחשוב, את צביעותו של הממסד הפוליטי הליברלי כביכול, ואת נישולם הכלכלי, החברתי והפוליטי של ציבורים רבים בחברה הישראלית, הרי שהוא פורר לחלוטין את היכולת לנסח מסר אידאולוגי כללי, מסר שיש לו השלכה קונקרטית, חד משמעית וישירה אל המציאות היום-יומית, רעיון שאפשר להתאחד מאחוריו. במסגרת הביקורתית הזו, קשה כמעט לחשוב על קבוצה אתנית, מינית, פוליטית או דתית שאיננה מדוכאת: הנשים מדוכאות על ידי הגברים, המזרחים על ידי האשכנזים, החרדים על ידי החילונים, החילונים על ידי הדתיים, הלה"טבים על ידי הסטרייטים, הערבים על ידי היהודים, הפועלים הזרים על ידי המזרחים, הפריפריה על חשבון המרכז, האשכנזים הגברים על ידי בעלי ההון, דרום תל אביב על ידי מרכז תל אביב, מרכז תל אביב על ידי שינקין, שינקין על ידי רוטשילד, ובסופו של דבר ימצא בנקאי, גבר, יהודי, צבר, אשכנזי, סטרייט, שמאלני מצביע מרץ, חילוני , איש צבא לשעבר אשר גר מול הבימה, אשר אחראי לדיכוי הכללי בישראל.

עכשיו, אני אינני מבקש לטעון כי הדיכוי הזה אינו מתקיים, כי החברה הישראלית נטולת פערים וכי היא גן עדן להזדמנויות שוות לכל. לאפליית המזרחים ישנו ביטוי קונקרטי ויום-יומי, כך גם הנשים מופלות לרעה בשכר, במעמד ובזכויותיהן  הפוליטיות, החרדים והערבים הן קבוצות מנושלות בחברה, הלהט"בים מופלים בחוק עצמו, הפריפריה נחשלת באופן מכוון, וכן הלאה. אני גם אינני מבקש להשתיק את זעקתן הלגיטימית של כל הקבוצות הללו ותביעתן לשוויון זכויות בכל המובנים.  יחד עם זאת, אינני מקבל את הטענה לפיה "כל הדיכויים שווים בערכם", כי מאבק למען האחד איננו גורע מן המאבק למען השני, כי יש להיאבק לשוויון בכל החזיתות וכי ניתן לייצגם בו זמנית. לא רק שאינני מקבל אותה, אני אף סבור כי היא פטרנליסטית ומהווה מתק שפתיים מן הפה ולחוץ, או ניסיון מזויף ומתחסד להראות פנים אלטרואיסטיות לכאורה. והניסיון הזה, באופן פרדוקסלי, נעשה בדרך כלל דווקא על ידי אותם גברים חילונים, אשכנזים, שמאלנים וכו', באופן נלעג ומבטל, על תקן "קבלת השונה".    אני תומך במאבקן של הנשים, אך אינני יכול לדבר בשמן, משום שאינני אשה. כמו כן אינני חרדי, אינני הומו או לסבית ואינני תושב הפריפריה. הפנייה אל המאבקים הללו, כאילו מתוך אחוות רעים, כאילו מתוך עממיות, כאילו מתוך הזדהות, הייתה ונשארה מקור חולשתו של השמאל בישראל: תחת דגל הפלורליזם האוניברסלי המסר של השמאל מבולבל ומבוזר, וחשוב מכך: הוא שקרי. על כן הקבוצות המנושלות לא יתנו את קולן, ובצדק – משום שהן מזהות את השקריות הזו.

אם אבקש לנסח את המושג "שמאל" באופן כללי, קונקרטי ואוניברסלי, הניסיון הזה גם כן יידון כמובן לכישלון. עצם ההזדהות עם השמאל היא כמובן תלוית חברה, זמן ותרבות, ואף אני הייתי מרגיש עצמי מזוהה באופן חזק הרבה יותר עם הימין הרפובליקני בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית מאשר עם השמאל הסטאליניסטי בבריה"מ.

אך אני כן מבקש לנסח את המושג הזה ביחס לחברה הישראלית של כאן ועכשיו. אני מבקש לבסס אותו על הפיל הגדול שבחדר, על המילה הכמעט קלישאתית הזו שטרם נאמרה כאן מתחילת הפוסט, והקורא יכול כבר לנחש אותה: הכיבוש.

הכיבוש, אני מבקש לטעון, הוא הסדין האדום, הדגל השחור, הקאזוס בלי שעליו צריך לקום או לחדול השמאל הישראלי. הכיבוש, שנעלם מן השיח והושתק בזמן מחאת רוטשילד, הכיבוש, שנעדר משיח הזכויות האוניברסלי, הכיבוש, שאיננו מופיע בשיח הלה"טבי, בשיח העובדים הזרים והפליטים, בקיפוח המזרחי ובקיפוח הנשים.  הכיבוש, אשר היחס אליו צריך להיות מוחלט במסגרת השייכות האידאולוגית בישראל דהיום: המתנגדים אל הכיבוש, ומי שאיננו מתנגד לכיבוש.

אני מבקש לשייך את עצמי אל הראשונים: אני מבקש לשייך את עצמי אל הראשונים משום שאני מאמין, בכל ליבי, כי הכיבוש הוא פשע בצורה הטהורה, הגולמית והגלויה ביותר שלו. משום שאני מאמין כי הכיבוש הוא כתם בל יימחה על החברה הישראלית. משום שאני סבור כי כל עוול אחר הוא מזערי לידו, משום שאני סבור כי לא לדבר על הכיבוש בשעה שהוא קיים, פירושו לדמות לאדם הרוצח ומלין על קיפוח זכויותיו במנות האוכל בכלא, לדמות לאדם הגוזל את כבשת הרש ומלין על כי שותפו לגזלה קיבל נתח גדול יותר, או לאנס המתלונן על היחס הצונן שקיבל מהוריו:  ראשית כל הפשע מבוצע ויש לעצור אותו, ורק אחרי כן ניתן לדבר על הנסיבות הקרימינולוגיות שהובילו אליו.

יש נשים ישראליות שאינן מקודמות בעבודתן ומרוויחות פחות מן הגברים בהיותן נשים; יש מזרחים שאינם מקבלים שוויון הזדמנויות כלכלי, בחינוך ובשילובם בחברה. יש הומוסקסואלים שאינם יכולים להתחתן בישראל, שזוכים ליחס מזלזל ומשפיל בחברה השמרנית.   מנגד, יש שני מיליון אנשים שנתונים בשליטה צבאית; שמצויים בסגר ימי מוחלט ובסגר יבשתי; שאינם יכולים לנוע באופן חופשי; שיורים בהם, כולאים אותם, רוצחים אותם ומשפילים אותם באופן יום-יומי;  שרוצחיהם אינם באים על עונשם ואינם נשפטים; שאין להם מערכת חוק, והחוק עבורם הוא שרירותי; שמרעיבים אותם באופן מכוון; שדופקים על בתיהם באמצע הלילה, שולפים מתוך הבית את ילדיהם וכולאים אותם מבלי משפט; והרשימה הזו, רבותיי, היא בלתי נגמרת.

לכך, רבותיי, לא אחראי רק אותו תושב רוטשילד החילוני, אשכנזי וגו'. לכך, גבירותיי, לא אחראים רק הגברים הפטריאכלים. לכך לא אחראית רק מפא"י, לא אחראים רק האשכנזים באקדמיה, או בעלי ההון, או הפערים בשוויון.  לכך אחראי אני, אני וכל אחד ואחד מכם אשר מחזיק בתעודת זהות ישראלית, ומשלם מיסים, ומצביע בבחירות, והולך לצבא, ומתנהל בחופשיות, ולא נעצר באמצע הלילה, ולא מוכה או נרצח מבלי שאיש ייתן את הדעת על כך, ומלין על כך שהוא לא סוגר את החודש.  וכל עוד הוא אחראי לכך, הוא בעל עבדים, הוא מדכא, הוא רודן.  לא נעים לשמוע שאנו כאלו, אני יודע, במיוחד לא לאנשים טובי לב, שומרי חוק ונעימי הליכות שכמונו, שרק רוצים לסגור את החודש. אבל זוהי עבדות, רבותיי. זוהי עבדות by definition. זוהי עבדות שאנחנו מממנים, מגנים עליה, מקיימים אותה ואחראים לה.

רואים את הילד בן החמש הזה בוכה?

 

 

זה לא החייל, זה לא הצבא, וזה לא שום דבר אחר שגורם לו לבכות. אתם, אתם ואני גורמים לו לבכות. אתם ואני שולחים אליו חיילים לעצור אותו, שולחים בני 18 שלפתע קיבלו נשק וזרקו אותם לשם בכדי לגרום לילדים בני חמש לבכות.

זוהי השאלה שצריך השמאל לשאול את עצמו, זהו השיוך הפוליטי הראשון במעלה, שאיננו אתני, איננו שייך למוצא, לדת, ללאום או לזהות מינית: האם אני מוכן לסיים את הכיבוש? האם אני מוכן לעשות כל שביכולתי בכדי שהוא יפסיק? האם אני מוכן לדחות את סיפוק טענותיי המוצדקות, אפילו תוך כדי פגיעה באינטרס הישיר שלי, כדי להפסיק להיות אדון לעבדים?  השאלה הזו איננה שאלה אלטרואיסטית, היא לא בקשה של תרומה לחברה, היא לא בקשה של הזדהות עם האחר.

האם ההתנגדות לכיבוש תחזיר את השמאל אל מקומו בהנהגה? האם היא תזכה את המתנגדים בהוקרה, בפרסי זכויות אדם, באהדה ציבורית? סביר להניח שלא, וזו לא המטרה. סיום הכיבוש יתרחש בשלב זה או אחר, בין אם העם היושב בציון ירצה בכך או שזה יכפה עליו. אך עלינו לעשות כל שביכולתנו, ולהעמיד את הפסקתו על ראש מעייננו, בכל מחיר, וכמה שיותר מהר.

4 תגובות בנושא “השמאל גוסס? הציבור מקלל? נדחוף את הכיבוש דרך האף

  1. מעניין.

    הייתי רוצה לדעת למה לדעתך הישיבה שלנו במקומות כמו מזרח ירושלים או גוש עציון היא "כיבוש" לא לגיטימי בעוד הישיבה שלנו בכרמיאל, נהריה או אשדוד היא כן לגיטימית.

    אם ניקח לדוגמא את כרמיאל, הקרקע עליה נמצאת כרמיאל "נכבשה" בשנת 48, בניגוד להחלטות האו"ם על הפסקת אש. כרמיאל יושבת בלב ישובים ערביים והוקמה, יחד עם עשרות מצפים וישובים בגליל, כחלק ממבצע שמטרתו המצוהרת הייתה "יהוד הגליל".

    אז – למה לגור בכרמיאל זה בסדר ואם אני גר באפרת אז אני "בעל עבדים"?

    אהבתי

    1. ובכן, ההסבר הוא פשוט מאוד:

      הבעיה איננה טמונה בכיבוש השטח בעת המלחמה: כיבושי שטחים התרחשו לכל אורך ההיסטוריה. הבעיה טמונה בראש ובראשונה בתכנית אלון והתמשכותה לאורך כל השנים הללו, תוך כדי אחזקה של שני מיליון איש ללא מעמד. באשדוד ובכרמיאל חל החוק הישראלי: כל תושבי אשדוד וכרמיאל הם אזרחים ישראלים, בעלי זכות התנועה של אזרחים ישראלים, ללא מחסומים צבאיים וללא הגבלות.

      לעומת זאת, רק "חלק" קטן מאוד מתושבי "גוש עציון" (דהיינו, השטח בו נמצא גוש עציון) הם אזרחים. השאר מוגבלים על ידי מחסומים, גדרות, מצור ימי, מצור תעופתי, התקפות צבאיות ואוויריות, הגבלות על מוצרי אוכל, הגבלות על סחורה, מעצרים שרירותיים, מניעת עבודה מכוונת ועוד.

      האם גוש עציון הוא במדינת ישראל? מצויין, אם כן כל תושבי האיזור הינם אזרחי ישראל, וזכאים לזכויות של אזרחי ישראל. האם הוא איננו במדינת ישראל? אם כך, מדינת ישראל נמצאת בריבונות לא לה והיא פולשת. אך כעת, השטח הוא במדינת ישראל ולא במדינת ישראל, ומתקיימת הפרדה, דה פקטו ודה יורה, בין התושבים היהודיים של האיזור לבין התושבים הלא יהודיים של האזור, ואם זו לא עבדות, אז מהי עבדות?

      אהבתי

      1. כלומר, אם הבנתי נכון את הטיעון, אזי הכיבוש שאתה מדבר עליו אינו כיבוש טריטוריאלי. בעצם, כל מקום בו מוחל הדין הישראלי באופן שוויוני, השליטה של ישראל בו היא לגיטימית והוא אינו שטח כבוש. אין כאן עניין של למי שייכת הקרקע, אלא רק האם הדין החל מוחל באופן שווה לכולם.
        אגב- אם זו העמדה, אני מניח שאתה מזדהה עם תוכנית בנט שמדברת על סיפוח 60% משטחי יהודה ושומרון ומתן תעודות זהות ישראליות לערבים המתגוררים באותם שטחים (מעשית, ניתן לספח את מרבית הגדה המערבית תוך סיפוח מספר זניח יחסית של ערבים המתגוררים בשטחים אלה – כ- 50,000 איש).

        אהבתי

      2. לגבי הפסקה הראשונה, בדיוק.

        לגבי הפסקה השנייה, אין לי התנגדות לסיפוח, אך תכנית בנט היא שקר גמור: ראשית מכיוון שהוא מדבר על סיפוח של מובלעות בתוך השטח, מה שאומר הלכה למעשה ששאר השטח לא יהווה רצף טריטוריאלי שיכול להיחשב מדינה. ואז, מה לגבי ארבעים האחוזים הנותרים? שנית, מכיוון שבנט לעולם לא התכוון לממש את התכנית הזו – הוא אומר בעצמו שהוא מתנגד למדינה פלשתינית, וטוען כי את שאר השטח צריכה לקחת ירדן. תכנית קונקרטית לחלוטין, כמובן, חוץ מכך שהיא מתעלמת מן השאלה מה תושבי השטח רוצים, ומן העובדה הברורה שלירדן אין שום עניין בשטחים הללו.
        ובאופן מפתיע מאוד, נתניהו מסכל כל ניסיון כזה לסיפוח, כי הוא יודע בדיוק מה השמעמות דה-פקטו שלו, כמו גם בנט עצמו, כמובן.

        מה שמחזיר אותנו לשתי האופציות – סיפוח מלא או שתי מדינות. אני באופן אישי אינני מתנגד לסיפוח מלא ולמתן אזרחות כללית באופן הדרגתי. אני גם סבור שאופייה האזרחי והתרבותי של ישראל יכול לשרוד את זה. עבור הרוב המכריע בישראל מדובר בתסריט אימים נוראי ובאיום על ה"מדינה היהודית". אשר לי, שאלת "יהדותה" של המדינה אינה רלוונטית בלאו הכי.

        או האופציה השנייה והחבוטה של יישות מדינית. נכון לעכשיו, לא נראה כי אפילו "תכנית ההרגעה" המפורסמת מתקדמת לאיזשהו מקום, ונראה כי המטרה העיקרית היא לשמור על הסטטוס קוו. למזלנו, סביר להניח שזה לא יצליח לאורך טווח, ירצו או לא ירצו.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s