היסטוריה·פוליטי·פילוסופיה וגו'

יש זהות חילונית – תגובה לתומר פרסיקו

תומר פרסיקו  הוא דוקטורנט בתכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב. הבלוג שהוא מנהל, "לולאת האל", הפך זה מכבר לאחד ממקורות המידע המעניינים ומאירי העיניים ברשת בנושאי דת.  בין אם מדובר בניתוח זרם המשיחיות החדשה ביהדות הקורא להקמת בית המקדש השלישי, בתנועות ניו-אייג' רוחניות או בסוגיות בבודהיזם, מספק פרסיקו זווית מחקרית, רצינית ומעמיקה על נושאים אשר נדמים עלומים וסתומים לאדם המשכיל הממוצע.

פרסיקו גולש לא אחת אל עבר הפוליטי: הוא איננו עוסק במחקר היסטורי ארכאולוגי גרידא, אלא מעלה לדיון סוגיות יום-יומיות, ומשלב במסגרתן שאלות הלכתיות פרשניות, רעיונות מיסטיים ותורות מן המזרח. במסגרת הדיונים הפנים דתיים, בהם נוהגת בדרך כלל האורתודוקסיה היהודית השמרנית זלזול מופגן כלפי הביקורת מבחוץ, תוך כדי הנפנוף בעליונות הכרותה עם המקורות, מהווה פרסיקו צדיק בסדום: הפלורליזם הביקורתי שהוא מייצג, בשילוב עם הבקיאות הגלויה לעין בשיח הדתי לסוגיו, מייצרים גשר תרבותי מעל התהום הפעורה בין המחשבה החילונית היום יומית לבין סגירותה המכוונת של האורתודוקסיה היהודית בישראל. ניתן אף לומר כי הוא ממלא במידת מה את החלל שהותיר קולו הרועם של ליבוביץ' בשנות השמונים והתשעים, קול מחתרתי ויוצא דופן, המאפשר לראות את היהדות בפרט, ואת הדת ככלל, כבעלות מכלול רב של תופעות, זרמים ופעילות שוצפת, כעולם חי ודינאמי, בניגוד לאופן המסואב, הקסנופובי והגזעני בו הן נתפסות בדרך כלל בעולם החילוני.

מתוך כך, מבקש פרסיקו לחשוב על היהדות ועל הלאומיות היהודית באופן שונה. פרסיקו מבקש לטעון כי המחשבה היהודית "נגנבה" ו"סולפה" על ידי האורתודוקסיה ועל ידי גורמים מסוימים בציונות הדתית, באופן מנוגד לאופייה האוניברסלי וההומני המקורי. כך, הצטרף פרסיקו בקול גדול אל מאבקן של נשות הכותל, והתרעם על ההתעלמות לה זכה המאבק הזה מצד הליברליזם החילוני. בכך מאשים פרסיקו את האגואיזם הגלום במחשבת הנאורות, אשר ביקשה "להיפטר" מן הדת כסרח עודף, ולהבטיח חופש רק כל עוד אין מדובר בחופש הדתי ובזכויות הקהיליות הדתיות.

יחד עם זאת, באופן מנוגד לבקיאות ולעומק המחשבה אשר מפגין פרסיקו בכל הנוגע לשיח הדתי, הוא מפגין בורות כמעט מכוונת, ואף זלזול מובהק,  ביחס לתהליכי החילון ותנועת הנאורות, ואף יותר כלפי החילונות והאתאיזם כפי שהם מופיעים היום. כך כותב פרסיקו לגבי רעיון הלאומיות הישראלית נטולת הזהות הדתית בפרופיל הפייסבוק שלו:

"אשית, אני לא כל כך מבין מהי אותה "ישראליות" שאין בה כל יהדות. ערוץ 2? מרכז עזריאלי? יום הזיכרון? לא יודע".

הצהרות מסוג זו מזכירות לנו, באופן לא נעים, דווקא את הצהרותיהם של רבני הציונות הדתית אליהם מתנגד פרסיקו בחריפות,  כרונצקי וחבריו, אשר יציגו כלפי חוץ מצג של "אחים אנחנו", ידברו על "פגיעה ברגשות הדת", ובבד בבד יביעו בוז עמוק כלפי הזהות החילונית כאל התמכרות להדוניזם זול וקפיטליזם קיצוני (ערוץ 2, מרכז עזריאלי).  יצוין כי פרסיקו נסוג בו מעט מן הטענה הזו מאוחר יותר, בציינו כי לאומיות ישראלית אזרחית איננה מן האפשר לא משום כישלונה המובנה כאידאולוגיה או כרעיון, אלא בשל חוסר האפשרות הריאלי לממשה בישראל. ועוד, כי היא נחלתו של חלק מסוים מאוד בציבור הישראלי, ובהכללה, החלק החילוני-אשכנזי-מבוסס, ולא תואמת את אופיים המסורתי והיהודי של מרבית הישראלים.

נתעלם לרגע מן הפטרנליזם הבעייתי הגלום בטענה האחרונה, ונתעמק באופן המחשבה שנדמה לי שורשי ונטוע עמוק יותר באופן המחשבה הדתי המסולף על החילוניות, אשר תופס אותה, באופן מודע או לא מודע, כריקנות נהנתנית ורוחנית, ובעיקר כשלילה של התוכן הדתי.  זהו אופן מחשבה המאפיין לא רק זרמים דתיים, אלא גם חילונים רבים, אשר חשים את עצמם חסרים ונפסדים באופן תרבותי לנגד התוכן הדתי, ולפיכך נוהגים בו אפולוגטיקה מצד אחד ו"הרמת ידיים" מצד שני. אותם חילונים יתקשו למצוא בעצמם תוכן יהודי, ולכן ישמרו חלק מימי הצום, יפנו לרב (אורתודוקסי או של צהר) בעת חתונתם, יבצעו את טקס ברית המילה ויתעקשו לכבד את "הרגש הדתי" לנוכח ויכוחים תיאולוגים או סוגיות דתיות העולות לפי צורך השעה, בניסיונם לפסוח על שני הסעיפים.

ראשית הבעייתיות של הטענה נוגעת לסילוף הקושר ישירות בין החילונות והקפיטליזם, כסיבה וכתוצאה, סילוף שאיננו אקדמי בעליל ומוטעה לחלוטין באופן היסטורי. תהליכי החילון החברתיים הופיעו הרבה לפני התפתחות התעשייה והקפיטליזם באנגליה ולאחר מכן בארה"ב. תנועת הנאורות הייתה בולטת אמנם בקרב הבורגנות הזעירה, אך מכאן ועד קפיטליזם הקשר הוא רחוק.  קאנט כתב על הסובייקט וממלכת התכליות לפני שהוקמו מפעלי עזריאלי, וולטר כתב את הסאטירות החריפות שלו על הדת הרבה לפני ערוץ 2, ורוסו לא הכיר את יום הזיכרון.  יתר על כן – מספיק לכל הדיוט לקרוא את מקס ובר בשנה הראשונה ללמודי הסוציולוגיה על מנת לעמוד על הקשר בין הקלוויניזם והפורטניות לקפיטליזם ועל הקשר המובהק בין הדת ותרבות הצריכה.  ועוד, לבסוף, חילונות על צורותיה השונות, גם אם לא הוגדרה באופן זה, הופיעה כבר אצל משכילים כמו אראסמוס ותומאס מור בימה"ב, ובאופן אף מובהק יותר בעת העתיקה, עד ימי אפיקורוס.

שנית, לגבי טענת החילוניות כ"שלילה" וכריקנות:  שלילת הדת והביקורת עליה הן אכן חלק חשוב מעקרונות הנאורות. אך שלילת הדת איננה עיקרה התוכני, אלא יותר צרכה ההיסטורי. ה"אגואיזם" אשר פרסיקו מייחס לתנועת הנאורות קשור יותר לאינדיבידואליזם הגלום בה. אך אינדיבידואליזם אין פירושו בהכרח  "מאבק הכל-בכל" או דרוויניזם חברתי. האינדיבידואל הרציונלי, אצל קאנט, אצל דידרו, אצל וולטר, הוא ייצור בעל תוכן חיובי. הרציונליות היא הבעת ספק, אך הבעת הספק הזו היא אקטיבית, היא תכנית. היא תביעה אסתטית, שאף ניתן לייחס לה את אותה רומנטיקה מיסטית המיוחסת לדת. ללא ספק, החופש הביקורתי שהיא תובעת, גם הוא בעל תוכן, ויש לו כמובן גם משמעות חברתית, מה שמביא אותנו לנקודה הבאה שלנו – ולטעות במסגרתה נוצר קשר פיקטיבי בין הליברליזם לבין מושגים של "רב-תרבותיות" ופלורליזם.

הליברליזם איננו פלורליסטי בהכרח, הפלורליזם הוא רק אפשרות מוגבלת במסגרתו.  הליברליזם הוא מערך של אמונות ושל תביעות אתיות, אסתטיות והומניות, ואמונה עקרונית באשר לטיבו של האדם. ועוד, באמונה בעליונותו של הפרט על גבי החברה (אני מבקש לא להיכנס כאן ל"תועלת הכלל" של רוסו ולהובס, משום שגם הם בוחנים ראשית את האדם ב"מצבו הטבעי" כיחיד). אכן, הוא תובע את השוויון הפוליטי, האזרחי והאוניברסלי כלפי מה שהוא מזהה כיחיד או כ"סובייקט", ומגדיר כללים אתיים של עשה ועל תעשה, אשר נתונים עצמם לשינוי ולספק. אך הוא עושה זאת מתוך תביעה עקרונית להבעת כבוד כלפי החוק וכלפי מערכת האמונות הללו. ה"חופש" של דתות מסוימות לפולחן איננו מוחלט. הליברליזם, ללא ספק, שואף גם לכפות את מערכת הערכים שלו על החופש המוגבל הזה. למשל, הוא מונע את הטקס הברברי של ברית המילה, הוא מונע את ההפרדה בין הנשים והגברים, והוא מונע את אי-השוויון בחלק מן המערכות הדתיות.  הוא אף שואף לכפות על הפרטים את התוכן שהוא מספק לחופש שלו גם אם הם אינם מעוניינים בחופש הזה. ובכך, הוא איננו מקבל גם את רצונן של הקהיליות הללו לחיות באופן סגור בפניו, הוא איננו מקבל את רצונן להבדיל עצמן מתוכו ולקבוע לעצמן מערכת חוקים נפרדת. במילים אחרות, הוא "כופה" על הפרט להיות חופשי באופן בו הוא מגדיר חופש. זוהי נקודה קריטית – יש להבין כי הליברליזם החילוני עצמו הוא בגדר "דת", הוא בגדר אמונה של ממש, ולא רק מערכת נאיבית של "כל אחד עושה מה שהוא רוצה".

פרסיקו, ללא ספק, מקבל את מערכת העקרונות ההומנית והאתית הזו – במלחמתו על זכותן של נשות הכותל להתפלל, במלחמתו על הזכות לנישואים חופשיים וכו'. אך הוא עושה זאת מתוך המערכת הפנים דתית, מתוך מערך המושגים היהודי, ומתוך הניסיון לסגל לו "תיקון עולם". מה שפרסיקו מנסה להראות הוא כי עולם המושגים הזה גלום כבר בבסיס המחשבה היהודית, וכי הדחייה החילונית של מערכת המושגים הזו נובעת אך ורק מן הסילוף והסיאוב שהשתלטו וכפו עצמם על היהדות.

אך כשלונו המובהק של פרסיקו לעשות זאת, גלום בכך שהוא מנסה להתעקש על המושגים הללו לא רק במסגרת היהודית התרבותית והדתית, אלא במסגרת היהודית-לאומית, וכאן מדובר בסיפור אחר. היהדות כלאומיות היא זרה לעולם המונחים הליברלי, משום שהיא מניחה מראש כי מתקיימת קהילה יהודית באופן נבחן מן התפיסה האינסטרומנטלית-אוניברסלית של הפרט כפרט. הלאומיות הליברלית מניחה את הלאום מראש כאוסף של פרטים שהגיעו לידי חוזה ערכי. הפרטים הללו הפכו ללאום על ידי הקבלה הוולנטרית שלהם את מערכת ההסכמות שהוגדרו בו, ולא על ידי היותם גזע או קהילייה מתוקף לידה או שייכות אתנית. היהדות, לעומת זאת, היא מערכת סגורה, אשר הפרט קיים בה רק במסגרת הקהילייה: היהודי איננו בוחר להיות יהודי, הוא נולד אל היהדות. הערבי איננו יכול להיות יהודי, כך גם הסודני, וכך גם כל מי שאמו איננה יהודיה. וכאן אין מדובר בעיוות אורתודוקסי, אלא בתפיסה הלכתית מבוססת ורבת שנים. ומתוך כך, היהדות גם מדירה החוצה את הלא-יהודי בעצם הגדרתה את היהודי כ"ניגוד", כ"אחר". כל עוד מדובר בקהילייה תרבותית ומערכת אמונות נבחנות מן החוק, יכול להיות הדבר נסבל מבחינת הליברליזם הלאומי (כך, למשל, בדוגמה שהוא מספק ליהדות ארה"ב). אך כאשר מדובר בזהות האזרחית עצמה, בזכויות ובחובות כלפי החוק, או, וחשוב מכך, בתוקף החוק, היהדות איננה יכולה להוות את הסמכות העליונה מבלי להיות גזענית פר סה. היהדות הלאומית היא גזענות בעצם הגדרתה. מה שפרסיקו מאפשר למשל לערבים ("מדינת ישראל, בהנחה שהיא תצליח לא להפוך למדינה דו לאומית, תהיה מדינה של רוב יהודי ומיעוט ערבי. להיות מיעוט במדינה דמוקרטית זה לא הכי כיף בעולם, אבל זה לא נורא") במסגרת הריבונות היהודית אינו אלא מדיניות "seperate but equal" אשר הונהגה על ידי בתי המשפט האמריקניים כלפי השחורים.  השוויון האזרחי איננו יכול להיות רק פריבילגיה הניתנת על פי טוב ליבו של הריבון – הוא חייב להיות הרעיון היסודי של הזהות הלאומית.  הליברליזם כרעיון הרואה את המדינה כאוסף של פרטים וולנטריים שווים סותר בהכרח את הלאומיות היהודית, וזהו עצם המאבק העקרוני בו אנו מצויים.

המאבק הזה הוא מאבק עקרוני ויסודי על הזהות החילונית החיובית שאנו מבקשים לקבל על עצמנו, וחשוב להבין כי הוא יסוד הבעייתיות, לפני השאלה הפלשתינית ושאלת הכיבוש. את היהדות כדת אנו יכולים לקבל אך ורק במסגרת הלייבוביצ'יאנית, אשר יוצרת דיכוטומיה מובהקת בין האמונה ומערכת המצוות לבין החוק האזרחי, העקרונות האתיים ותפיסת הפרט.  אין, ולא יהיה, קירוב לבבות. הציונות הדתית ורונצקי כמייצגה במקרה זה מודעים לחלוטין לקיומו – והם מבקשים באופן מובהק להרוס את החילוניות הליברלית, הדמוקרטיה והרעיונות האזרחיים עד היסוד.  הבעיה, אם כן, בהקמת המנהלת לזהות יהודית בראשותו של רונצקי, איננה, כפי שמציין פרסיקו בויכוח מול איילת שקד אצל לונדון וקירשנבאום, בהיותה אורתודוקסית ובהשארתן של היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית בחוץ.  הבעיה היא בעצם קיומה של מנהלת כזו במסגרת המדינית.

עלינו להשיל מתוכנו את הזהות היהודית המפוברקת שהוקנתה לנו. במעשה זה איננו נוהגים פשע בציונות, אלא מספקים לה את תוכנה הפרקטי הממשי: אותו התוכן שביקשו להקנות לה הרצל, נורדאו וברנר. זהותנו היסודית, המהותית והעקרונית היא היותנו פרטים, בני אדם. הזהות שאנו מוכנים לקבל על עצמנו באופן המדיני – היא אך ורק הזהות הישראלית. זהות זו היא הסכמה על מערך העקרונות האזרחיים שאנו מנסחים לעצמנו. ולבסוף, באופן הרוחני והתרבותי, אנו מוכנים לקבל את הקשר הדתי – יהודי, מוסלמי, נוצרי או בודהיסטי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s