פוליטי

בחייהם ציוו להם את המוות

בעקבות מיני-הסקנדל שהתעורר, אצלי לפחות, לאחר הביקורת הראויה שהבעתי בפרצופספר על יום הזיכרון ועל השימוש שנעשה בו, אני מעוניין לחזור ולדון בנושא המשיחיות הצבאית בישראל והסכנות הגלומות בה. באופן פרדוקסלי, בעוד שבשיח הביקורתי והאקדמי הפך חיבוק הדב בין הצבא למדינה בישראל לקלישאה בפני עצמה, בשיח הציבורי הוא רק מתחזק, ומקבל מוטיבים משיחיים וקיצוניים יותר ויותר.

מעבר לביקורת הסטנדרטית כלפי אותו קשר משיחי שהבעתי בעבר, יחד עם רבים אחרים, נראה כי דבר מה ביום הזכרון עצמו מעורר אמוציות רבות יותר. הביקורת על יום הזכרון נוגעת בעקב האכילס של הציבור הישראלי, וכך אף עצם הדיון בו. בעוד שמרבית הציבור מוכן לדון באופן תיאורטי על מקומן של תחנות הרדיו הצבאיות, על תקציב הביטחון ועל קלישאת ה"שוויון בנטל", נדמה כי כל דיון הנוגע ליום הזכרון נופל על אזניים ערלות, ועל ידיים קפוצות.  "לא ביום הזה", כך נאמר. "לא בזמן האבל", ועוד.

הביקורות האלו הן אמוציונליות ברובן. הן אמציונליות משום שנושאי המוות והאבל בישראל הם סוג של טאבו יסודי, נרטיב מרכזי בגרעין הזהות הישראלי. קדושת המוות איננה עומדת בנפרד מחיי היום-יום, היא חלק אינהרנטי להם. אך בעוד שעבור כל אדם המוות הוא אקזיסטנציאל, כלומר – בעצם היותו חי כלול גם מותו, בישראל המוות נתפס כדבר קולקטיבי, כדבר ציבורי, כחלק מנרטיב של "העם היהודי". הפרט איננו תופס את המוות באופן האישי והמיידי, באופן האבסורדי ובלתי ניתן להסבר, אלא הוא ממשמע אותו באמצעות הקולקטיב, באמצעות רעיון ההקרבה, אותו רעיון מסוכן הגלום במשפט הנורא המצוי בפי כל: "במותם ציוו לנו את החיים".

לדבר זה ישנה משמעות עצומה מבחינת תפיסת הזהות, במיוחד עבור האדם החילוני, שעבורו הפסיק להתקיים מימד "העולם הבא", לפחות בתיאוריה. במובנים רבים, באופן אוניברסלי, האתאיזם לא הצליח להתמודד באופן שלם עם מות האל, משום שהמוות, כמשתמע מכך, איבד את היכולת להופיע כ"דבר", כ"מאורע", בעצם הפיכתו ל"לא כלום", לסתמיות. החילוניות, ובפרט, המדע, לא הצליחו, או לא ניסו, לספק תחליף לאלמנט החשוב ביותר בדת – אלמנט הגאולה.

החילוניות כדרך חיים כשלה לספק מובן לעולם המערבי של סוף שנות התשעים. היא קיבלה את מימדה הנורא בסטאליניזם ובנאציזם, את מימדה האבסורדי והמיואש לאחר המלחמות, ואת מימדה הניאו-קפיטליסטי עם התאוששות הכלכלות באירופה ובארה"ב. בחברות שבהן הפרט, והצרכן, קיבלו את המעמד האלוהי החדש, הופיע מוטיב הגאולה מחדש דרך הספירטואליזם והניו-אייג' – דרך הגאולה הפרטית. בד בבד עם גאולה באמצעות רכוש וממון, המוות קיבל את המשמעות הפרטית והאישית. אם לא באמצעות הקהיליה הנוצרית, אזי באמצעות הקהיליה הסיינטולוגית, ואם לא שם, באמצעות תורות מן המזרח.

אך בחברות הקולקטיבסטיות והלאומניות יותר, נעדרות התשתית האזרחית רבת השנים, קיבל המוות מעמד מיוחד יותר. במסגרת הניסיון הציוני לייצר את הצבר כאנטי-תזה ליהודי הגלותי מחד גיסא וכ"יהודי חדש" מאידך גיסא, הזהות הקולקטיבית חייבת הייתה לקבל מימד חדש של גאולה.  על הנרדפות והייחודיות האליטיסטית, אשר אימצה הציונות כמיתוסים ראשוניים, ועל היחס שלה לתפיסת השואה, כתבתי כבר כאן.  המרכיב הנוסף, זה של "התקומה", מקבל את מימדיו באופן המחשבה על המוות והאובדן בישראל.

"לא לדבר ביום הזה", "להרכין ראש לזכר הנופלים". מה מקום האמוציות הללו? משום שבמוות אין מדברים, משום שאין אדם נתפס בשעת צערו. כאשר נוכחים בלוויה אין מדברים, ואם מדברים מרכינים ראש ועושים זאת בשקט. המוות הוא מקרה "חוץ-חיים", המוות הוא מאורע, הוא איננו "סתם-מוות". כפי שטולסטוי מספר על איוואן איליץ', שידע כי על כל אדם נגזר למות, אך לא הבין מדוע לו עצמו זה קורה.

יום הזכרון הוא סיבת המוות הקולקטיבי – הוא מצדיק את המוות כמוות ש"ציווה חיים". המשפחה השכולה היא אינה משפחה שאיבדה אחד מיקיריה, היא משפחה שיקירה הקריב את עצמו למען החיים, שהמוות שלה הוא בעל ערך רב מן המוות הסתמי, בהיותו מוות למען הקולקטיב.  יספיק עוברנו להיזכר במהומת העולם אשר עלתה עם הכוונה לשתף את משפחות הרוגי הטרור באזכורי יום הזכרון, באותם הורים שזעקו בדם לבם כי בנם לא מת "סתם בבית קפה", כי מותו הוא בעל ערך רב יותר.

אך המוות, בהיותו מוות, אינו אלא "לא-חיים" ותו לאו. בהיותך חילוני באופן מלא, אינך יכול לחשוב באופן שונה מכך – חיים, נקודה, מוות, סוף פסוק. המוות איננו בעל תוכן, איננו בעל צורה, איננו בעל מטרה. מרטין היידגר טען כי אנו אותנטיים כלפי היותנו בעולם רק בהיותנו חרדים אל מול המוות, רק בעומדנו מולו באופן כנה, רק בהבנתו את החלל והזמן שלנו, את זהותנו היסודית ואת חיינו כבלתי קיימים אלא ביחס למוות.

העמידה הזו הנדרשת מן האדם החילוני היא בלתי אפשרית, בלתי ניתנת למימוש. החיים כוללים במסגרתם היאחזות, מאבק, את הניסיון הנואל לשמור על המקום, על הבית, על הסביבה.  לכן המרחק מניסיון ההיאחזות הפרטי הזה ועד למתן הפירוש למוות כאל עקרון קולקטיבי, כאל צורך קולקטיבי, הוא קטן מאוד.  היידגר עצמו, אשר הקדיש את מירב ספרו הראשון ואת מאמציו ליכולתו של היחיד להיות אותנטי כלפי עצמו במרחב המודרני הדינאמי ונעדר המובן, הצטרף מאוחר יותר אל המפלגה הנאצית. יתרה מכך, הוא התמכר אל הטקסיות הפגאנית, אל הסמליות הראשונית, אל הטוטאליות הקולקטיבית, אל ההקרבה העצמית.  ייתכן, וזאת נתון לפרשנות כמובן, כי למימד המוות הפרטי והזמניות, ולמסקנתו המייאשת ביחס אליהם, יש חלק בהתמכרות הזו.

אינני מעוניין לפול שוב לפח השימוש בנאציזם, על כן אמנע מן ההקבלה, ואחזור לשאלת הקולקטיביזם. בישראל עצמה מעולם לא התקיימה חילונות ממשית, אלא דבר מה אחר שניתן לכנות אותו "משיחיות ציונית". מצד אחד, הפכה החברה הישראלית של לאחר שנות השמונים להיפר-קפיטליסטית, ובכך אימצה לעצמה את אידאל הפרט האמריקני, את ביטול מושג ה"חברה" (כפי שטענה תאצ'ר, כי "אין כזה דבר") והחלפתו במאבק הכל בכל.  מצד שני, בהיותה נעדרת "חלום אמריקני" ממשי, בהיותה נעדרת מסורת אזרחית ופרטית, ובהיותה מבוססת על מיתוסים של נרדפות וגאולה קולקטיביים, הפכה החברה כולה למבוססת על עקרון קדושת המוות והגשמתו. לחברה החילונית הישראלית אין תוכן מלבד המוות, אין תוכן ממשי מלבד ה"צבר" – היהודי הנרדף והלוחם. המוות הוא ההגשמה הגדולה ביותר, ועל כן הישראלי האולטימטיבי הוא המקריב עצמו, המשליך עצמו על גבי הרימון, ה"לא יודע למה קיבלתי צל"ש". לכן "גיוס לכל", לכן "חברי הטובים ביותר נהרגו בקרב", לכן "ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים".  הצבא הישראלי איננו אינסטרומנט עבור החברה, הוא החברה עצמה, מודל התיקון שלה, מדד ההצלחה שלה. עצם הביקורת כלפי יום הזיכרון היא ביקורת כלפי הזהות הישראלית החילונית היסודית, כלפי קודש הקודשים. למעשה, עם התרסקות חיי הקהילה החילוניים, הצבא הוא עצמו הקהילה, והמוות הוא הגורם המאחד שלה.

המודרנה הניאו-ליברלית מן הצד השני, נוחרת בבוז. מתי הצבא הם בשר תותחים בכדי להגן על קבוצת האינטרסים העסקית. ובמסגרת זו, מוות והקרבה אינם מבטאים אלא כישלון פרטי. במאבק הכל בכל אין כאמור "חברה".  זהו גרעין המאבק ב"משתמטים התל אביבים" ומאידך קבלת המודל התאצ'ריסטי: מצד אחד הבוז לחברה, ומצד שני מכירת מקסם השווא של "ההקרבה הצבאית". עבור הקהילייה הזו, בדיוק כמו ב"משחקי הכס", עקרונות ה"הגנה על הגבולות" וה"עושה את זה עבורך" אינם אלא לחם להמונים, דת חדשה עבור העניים, וזוהי דת מוצלחת מאוד.

יום הזכרון הוא ראי "אין-החברה" הישראלית הזו, הוא בבואת הציניות הנצלנית של המנהיגות העסקית לנגד רגשותיהם האותנטיים והקולקטיביים של ההמונים, אשר ממשמעים באמצעותו את זהותם ואת הקשר שלהם למקום. זוהי "אין חברה" משום שהצידוק היחיד להיותה חברה הוא עצם היותה שורדת, בעוד שהלכה למעשה היא ג'ונגל של מאבקים אגואיסטיים. חברה לא יכולה להתבסס על עקרונות של הקרבה למען הכלל, כל עוד היא מבקשת להיות חברה אזרחית ממשית, ולא, נו, המילה הגסה הזו שמתחילה בפ'. היא חייבת להבין כי אין מושג כזה, של "נופלים", יש רק מתים, ומתים פירושם אך ורק "לא חיים". כי למוות בקרב אין יתרון על פני מוות בבית קפה, או בבית חולים, או במיטה, וגם אם תורידו עשרות דגלים ותעמדו בעשרות צפירות לכבודו, זה לא יועיל לו יותר מדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s