כלכלי חברתי·פוליטי

דרור פויר – נמאסת

עלי להתנצל, ראשית, בפני דרור פויר. עלי להתנצל משום שהפוסט הנ"ל יהיה רווי בראיית שחורות ובצקצוק לשונות. הפוסט הזה ישגה בטרחנות בלתי נלאית, שתסביר שוב מדוע אני סבור שבנימין נתניהו הוא אסון קולוסאלי, מדוע שליטה, ניצול, שעבוד כלכלי והתעמרות יום-יומית בכמעט שני מיליון איש, תופעה שנהוג פעמים רבות להשוות לשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, היא דבר פסול, איום, ומזעזע.   מן הרגל נפסד, כזה, יש לנו, השמאלנים, לחזור ולהפריע לסבבה הכללית, לפטריוטיות הבסיסית שפויור, שלמד פתאום על אריק בלייר, רוצה לחזור אליה, ולמחאתו כנגד אותם "אנשי רוח" יומרניים.

למען האמת, הפוסט הזה לא מתכוון לעסוק בדרור פויר גרידא, אלא בתופעה שאני מבקש לקרוא לה פויוריזם, אשר מהווה סוג של גרסה היפית ללפידיזם.

בזמן המחאה החברתית של הקיץ, הפך דרור פויר למעין כוכב עממי. הטורים שלו על שחיקת השכר, על אשתו הרופאה שעובדת קשה, ועל איך שנתניהו מתייחס אליה לא יפה, נפלו על אוזניים קשובות. בסך הכל, משהו בכתיבתו של פויר עזר לכל אחד להתחבר אליו, כל אחד שהוא כמו פויר, זאת אומרת. מה זה להיות כמו פויר? להיות כמו פויר זה לא להסתבך עם מונחים מורכבים מדי. זה להתבאס שמשלמים יותר מדי על משהו, להשוות מחירים עם חו"ל, לתמוך במלחמה או בחיילים שלנו כשצריך, ומדי פעם להגיד שצריך לשפר את החינוך ואת החברה. להיות כמו פויר זה להיות קצת פה וקצת שם: זה לאהוב את המדינה שלך ואת צה"ל, לכתוב בפייסבוק שצריך לשחרר את פולארד, ללכת עם כולם לכיכר המדינה בלי לדעת למה בדיוק, ולא להגיד על כולם שהם גזענים יותר מדי, זה לא נעים באמצע הפסח.

והנה, נגמרה מחאת הקיץ, ופויר גילה שקצת נמאס לו מהשמאל, ושבעצם נתניהו לא רע כל כך. זאת אומרת, כל הכיף הזה והגיטרות בכיכר נגמרו, ופתאום הגיעה משטרה, ובעיתון התחילו ללכלך על דפני ליף, וזה כבר נהיה מאוד לא נעים, העסק הזה. חבר'ה, הגזמנו קצת, אומר פויר. למה כל הרעש הזה? למה כל התלונות האלו? למה כל צקצוקי הלשון האלו? מספיק, תנו קצת כתף תומכת, תנו קצת פטריוטיות, תנו קצת אהבת הארץ, קצת "אופטימיות ואהבת אדם", מה רע?

הייתי יכול להתייחס לחוסר הקוהרנטיות ולפשטנות של עמדתו של פויר גרידא. אבל נדמה כאילו פויר איננו עומד בפני עצמו: הוא מייצג חלק גדול ורב בציבור הישראלי, אותו חלק גדול ורב שנתן את קולו ליאיר לפיד. אותו חלק גדול ורב שלא אוהב שאומרים לו דברים שהוא לא מבין, שלא אוהב את "אנשי הרוח" האלו, שהולך למילואים בגאווה כזו, וצועק על אמנים שלא באים להופיע כאן, ומדבר על השמלה של שרה, ורואה The voice, ותומך בחינוך חינם ושינוי סוציאלי יחד עם הורדת מסים וירידה במחירים, ולא מבין את הסתירה המובנית ביניהם. אותו חלק גדול ורב שנמאס לו מאינטלקטואלים ומביקורת, שנמאס לו מספרים ומספרות, אותו חלק גדול ורב שאוהב את קרן פלס ושלמה ארצי, ומתרגש משירת התקווה, ושמדבר תמיד על "לא לפני הילדים" ו"להגן על הילדים",  ושונא את המשתמטים והחרדים הערבים, אותו חלק גדול ורב של כלום, ושל בורות, ושל גזענות חבויה ושל מנייריזם ותמיכה בקונצנזוס וחשיבה עדרית. "די כבר!" – זועק אותו חלק גדול ורב, די כבר עם הביקורת המתמדת שלכם.

לזעוק "המלך הוא עירום", בניגוד למשל, איננה זעקה חד פעמית. את הילד אשר זועק כי המלך הוא עירום משתיקים, וימשיכו להשתיק. זה לא נעים לאף אחד. אף אחד לא רוצה לשמוע על המודלים הביקורתיים של הפוסט-סטרקטורליזם על המודרנה, ועל הטענות לפיהן רעיון המדינה הלאומית הוא תוצר מאוחר ולא הכרחי. אף אחד לא רוצה לקרוא את קיינס, את הובסבאום ואת הווארד זין, את אדמונד ברק, את תומאס הובס וג'ון לוק, את מישל פוקו ואת ג'רמי בנתהאם. אף אחד לא רוצה לדעת מה אומר המושג "ניאו-ליברליזם", או מה אומר "סוציאל-דמוקרטיה". אף אחד לא קרא את המניפסט הקומוניסטי, אף אחד לא קרא על קפיטליזם, על קלוויניזם, על הפוריטנים, על הקשר ביניהם, על מילטון פרידמן, על הניו-דיל, על רעיונות ה"יד הנעלמה" לעומת הממשלה המתערבת. כולם מדברים על ציונות, ואף אחד לא קרא את "אלטנוילנד", ולא את ברנר, ולא את גורדון, ולא את אחד העם. אבל דרור פויר גילה פתאום שג'ורג' אורוול כתב משהו על פטריוטיות, ודרור פויר הוא פטריוט.

עכשיו, זה בסדר שלא קראו. אני קראתי ספורת כי אני אוהב לקרוא ספורת, וכל מה שמופיע לעיל הוא רק ניים דרופינג מסילבוס של החוגים בפילוסופיה והיסטוריה. אין לי מושג, בניגוד לכך, באלגברה נומרית. אני לא יודע דבר על ביו-אינפורמטיקה, שום דבר על מחול מודרני, או על אתלטיקה, או על רכבים, או בכימיה, פיזיקה, בילוגיה ועוד.   אם ישאלו אותי לדעתי על "החלקיק האלוהי", כל מה שאוכל לעשות הוא לצטט כתבה ב"וואלה!" או להגיד שאינני יודע דבר.  יחד עם זאת, לא נראה סביר להניח שאכתוב מאמר אשר זועק: "פיזיקאים, נמאסתם!" – ומלין על כל "מפעל חייהם" של הפיזיקאים הללו שמטרתו לתת נבואות חורבן, והם "כל כך מעייפים", לעזאזל.  אני לא אעשה את זה כי כאשר אין לי מושג מה אומר הניסוי אשר מצא את "החלקיק האלוהי", אינני מניח באופן אינטואיטיבי כי מדובר בקשקוש מעייף, אלא בדבר מה שאינני יודע, ואם ברצוני לדעת עליו, כדאי יהיה לקרוא שנים על שנים של תוצאות ניסויים והשלכותיהם.

משום מה, נדמה כי בכל הנוגע לענייני מדינה, תרבות, כלכלה וממשל, כל ממזר מלך. כל נתניהו יודע לצייר משולש, כל לפיד יודע לפתור במקל קסם את הגירעון, וכל פויר יודע להיות פטריוט. מאמר שהיה זוכה לקיתונות של בוז וקצף בנושא מדעי, וסביר להניח שכלל לא היה מתפרסם, הופך ללגיטימי בכל הנוגע ל"אנשי רוח".  ועוד: נדמה כי בנושאי אתיקה, הכל מבינים.  פויור, למשל, לא קרא את ה"זמן הצהוב" של גרוסמן, לא קרא את "חרבת חזעה" של ס.יזהר, לא קרא את בני מוריס, לא קרא בכלל על מה שמתרחש בשטחים הכבושים.  פויור לא יודע בכלל מהי המדיניות של ממשלת נתניהו. משום שהוא לא מכיר את מודל אירלנד וזה של תאצ'ר לכלכלה שעליו מתבסס משטר נתניהו, משום שאין לו שום מושג על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, משום שהוא לא קרא ולו מילה אחת על פאשיזם. פויר לא ממש יודע מה מתרחש שם בשמו, פויור לא ממש מתעניין במערכת המשפט הצבאית הנפרדת. פויר לא קורא את עשרות הבלוגים בעניין. פויור גם לא מכיר את הביקורת, כאמור, על המוסד המדיני עצמו, בכדי שיוכל בכלל להתמודד עמה כאשר הוא מדבר על פטריוטיזם. כל זה מעייף אותו. פויר רואה את בנימין נתניהו בטלוויזיה, ואולי הוא נותן לו בטחון ברגע אחד, או לא נותן לו בטחון ברגע אחר, ופויר אוהב אותו או לא אוהב אותו על סמך תחושותיו הסובייקטיביות, ולא צריך יותר מזה.

צר לי, אם כן, דרור פויר, על כך שאנו מעייפים אותך ואת שכמותך. צר לי על שאנו טורחים לבקר את מוסד המדינה, ולבקר את הביקורת על מוסד המדינה, ולבקר את המודלים הכלכליים, ולחשוב על אלטרנטיבות, ולהצביע על מעשי עוולה ועל פשעים חברתיים.  אם כל זה קשה מדי עבורך, אולי כדאי שתשב בבית ותסתום את הפה במקום.

8 תגובות בנושא “דרור פויר – נמאסת

  1. נו, אני חושב שמאז הפילוסוף האחרון שהציע להשית עלינו מלכים פילוסופים לא קראתי מישהו שבטוח במאה אחוז שהשמש זורחת לו מהתחת, כל הכבוד.

    אהבתי

  2. גם בעיני הטור של פויר שטחי ופופוליסטי. מלא הכללות, פרובוקציות ובאופן כללי, נראה ככתיבה המכוונת לריצה של פויר לכנסת בעוד 4 שנים. או ממוטיבציה התפרנסותית כלשהי.

    אבל לא ראיתי שם יותר משני משפטים נגד אנשי רוח, ולא ברור לי שהוא מדבר על אקדמאים ממדעי הרוח. לא ראיתי שם אף מילה על חוקרים בהיסטוריה ומדעי המדינה, או סוציולוגיה. גם לא ברור לי שפויר לא קרא את הזמן הצהוב, חירבת חזעה, בני מוריס המוקדם ובני מוריס המאוחר. והוא מעולם לא הרשים אותי (כותב פופוליסט ושטחי גם כשהוא כותב בעד עמדות שאני מסכים איתן), אבל גם מעולם לא התרשמתי שהוא מן שלמה ארצי שכזה, מצביע יש עתיד טיפוסי, כפי שאתה מתאר אותו כאן. סתם אדם בינוני עם מעט כישורים ומעט השכלה, כמקובל בענף העיתונות הגווע.

    אהבתי

    1. זה נכון כמובן, ובכל הנוגע לרשימת הקריאה שלו, אין מדובר במידע מבוסס מן הסתם. אני חושב שהמשפט האחרון שלך קולע לכוונתי: "הבינוניות עם מיעוט הכישורים וחוסר ההשכלה" – הופכת למטרה בפני עצמה, למעין דבר מה שיש להתגאות בו. בין אם פויר מכוון או לא מכוון לאקדמאים באופן ספציפי, היחס המזלזל שלו כלפי גישות ביקורתיות ואקדמיות הפך לחזון נפרץ, למעין בון-טון עממי. שנאת אינטלקטואלים ושנאת האקדמיה הם סממן אופייני במדינות מיליטריסטיות, וישראל בהן.

      אהבתי

  3. טור בכייני ועלוב, אני לא זוכר שלאשני השמאל יש פתרונות יותר טובים להתמודד עם טרור וסרבנות פלשתינאית יותר מהימין חרף התקווה שהם לא מפסיקים להפיח ואני אומר את זה בתור אדם שבוחר מר"צ.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s