פוליטי

גם אנחנו פושעי הכיבוש

כוחו של הסרט "חמש מצלמות שבורות" איננו בכך שהוא גורם זעזוע מיוחד. הקטעים המוצגים בו אינם עולים באלימותם או באכזריותם על פני קטעים אחרים שנראו בקולנוע, או במסגרת 46 שנות הכיבוש עד כה. יש סרטי you-tube מצולמים אכזריים יותר. ישנם מראות קשים יותר, של ילדים משותקים, הפצצות, הרג המוני, זקנים חולים. "חמש מצלמות שבורות" איננו בולט במובן הזה.

כוחו של הסרט "חמש מצלמות שבורות" הוא בכך שהוא מראה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, שנה אחרי שנה, אי צדק. אי הצדק שמראה הסרט הוא מובהק, חד צדדי, ברור. המציאות שמראה "חמש מצלמות שבורות" היא לא מציאות מורכבת – היא מציאות פשוטה מאוד. יש אנשים שגרים בכפר. לוקחים להם את האדמות מהכפר, עם משפט, בלי משפט. הם מגיעים להפגין. ילדים, עם שלטים. מכים אותם. לוקחים להם את השלטים. עוצרים אותם. מביאים בולדוזרים. מאיימים עליהם.

כוחו של הסרט "חמש מצלמות שבורות" הוא בכך שהוא סרט: אתה רואה את הסרט, מזהה את הרעים ואת הטובים, מקווה שהטובים ינצחו, ויודע שהם לא ינצחו. וכמו כל סרט, אתה מסיים לראות אותו, מפסיק את "השהיית המציאות", וחוזר למציאות. אומר לעצמך: "באמת מסכנים, הילדים חולי האיידס באפריקה", אומר לעצמך: "איזו עיר פשע קשה זו ריו, שבה לילדים יש נשק", מהרהר בכך דקה אחת, וחוזר לעניינך, אוכל משהו, מדבר עם חבר.

כוחו של הסרט "חמש מצלמות שבורות" הוא בכך שאחר כך אתה נזכר, שהמציאות הזו אינה של ילדים חולי איידס באפריקה. היא לא במרחק של אלפי קילומטרים ממך, ולא במרחק של מאות קילומטרים ממך. למען האמת, היא במרחק של שלושים וחמישה קילומטרים ממך. ועוד, אתה יודע שה"רעים" בסרט הזה, הם אתה. אתה, החברים שלך, המשפחה שלך, הצבא שלך, הממשלה שלך. אתה משלם בכדי להנציח את הגדר שנבנית על הכפר של האנשים הללו. אתה שולח לשם חיילים כדי שיפרצו אליהם אל הבתים באישון הלילה, בכדי שייקחו ילדים מהוריהם בלי צווי מעצר ויכלאו אותם, בכדי שירו בהם, יכו אותם, ויפלשו למקום שהוא לא שלך, שלא היה שלך מעולם, ושאין לך מה לעשות בו.

יש טענות לעתים לפיהן חיילים גם הם קורבנות. החייל שנשלח לעצור ילד בבית, גם הוא ילד. הוא מפחד. זורקים עליו אבנים. מאיימים עליו במאסר. הוא חבר של החבר שלך, אבא של חברה שלך, מכר מבית הספר שלך, הוא "אחיך" ואתה "אחיו".  החייל הוא קורבן. והאקדמיה? גם היא קורבן. האקדמיה הרי מתנגדת לכיבוש. וגם תל אביב, תל אביב בכלל נגד הכיבוש. זה לא העסק של תל אביב, ולא של האקדמיה, ולא של החייל.

ושל מי כן העסק הזה? מי כן פורץ באישון לילה ועוצר ילדים? מי זה שיורה שם בחברו הטוב של בורנאט, יוצר הסרט?

אנחנו יורים בו. החיילים שנמצאים שם, יורים בו. החיילים הללו אינם קורבנות. הם לא עשבים שוטים שאינם מייצגים, הם לא ילדים שנזרקו לשם עם נשק. החיילים הללו הם בני אדם שמקבלים החלטות. ההחלטה שלהם הייתה להנציח את הפשע הזה. כפי שההחלטה של ממשלת ישראל הייתה להנציח את הפשע הזה, כפי שמתיישבי מודיעין עלית יודעים על הפשע הזה ומשתפים עמו פעולה. כפי שאנחנו ממנים את הפשע הזה, וחיים בתל אביב על חשבון הפשע הזה, וכותבים מאמרים על חשבון הפשע הזה, וקונים טלוויזיות ונדל"ן מן הפשע הזה.

לא רק בנימין נתניהו ונפתלי בנט נוטלים חלק בפשע הכיבוש והגזענות. גם אנחנו שמקבלים את סמכותם ונותנים להם כסף. גם החיילים שהולכים ומבצעים בשמם את הפשעים.

כאשר אתם רואים את "חמש מצלמות שבורות", דעו שאתם אלו שעומדים שם בקבוצה על הגדר ויורים, וזורקים רימוני עשן, וחוטפים את הילדים מן הבית.  הם מרימים שלטים, ואתם באים ורומסים אותם.

ידיכם וידי אינן נקיות. הפשע, המורסה הזו, הזוהמה האלימה והמטונפת הזו, האכזריות הבלתי נסבלת הזו, הם פניכם ופני.  לכן, כאשר קוראים להפסיק את הכיבוש, כאשר קוראים לזרוק אותו מעלינו, להיפטר מן הזוועה המפלצתית הזו, מן החיה המכוערת הזו, אנחנו לא צריכים לעשות את זה למען "צורך בטחוני". לא למען "אנחנו פה והם שם". לא למען הרוב היהודי. אפילו לא למען הפלשתינים עצמם.  כאשר אני מבקש להיפטר מן הכיבוש, אני מבקש להפסיק להיות פושע. הצלקת הזו, גם לאחר שתלך, תשאר עלי ועליכם, על הוריכם וסביכם וחבריכם, ואסור לכם לשכוח אותה. אך כעת יש לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן המורסה, כדי להפסיק את העוולות הללו שנעשות בשמנו, וחשוב מכל: יש לסרב להן. ולסירוב הזה אחראי כל אחד ואחד מאלו שמבקשים לא לקחת בפשע חלק: גם אם המחיר הוא כבד, גם אם הדבר איננו פופולרי, גם אם נדמה לנו שאיננו יכולים. אם אנו מבקשים להיות בני אדם, אנו מבקשים לקבל על עצמנו אחריות: אחריות פירושה בראש ובראשונה קבלת החלטה חופשית ורצונית. רק בקבלנו את האחריות הזו אנו אנושיים, רק בהכרתנו באפשרותנו להחליט, אנו איננו פושעים.  גם אנחנו, גם אנחנו פושעי הכיבוש.

4 תגובות בנושא “גם אנחנו פושעי הכיבוש

  1. ראשית אומר כה"כ, כרגיל כתוב נהדר.

    שנית אני תוספת קטנה – לא רק שכולנו חלק אינטגרלי מהכובשים בסיפור, וכולנו הם המרוויחים מהסיפור, יש טוויסט קטן.
    אתה אור שחר, וגם אני, וגם רבים ממכרי וקרוב לוודאי שרבים ממכריך – כולנו המרוויחים הגדולים ביותר מהכיבוש. בעוד אנשים כמו בנט וביבי מרוויחים הון פוליטי מהכיבוש, צה"ל מרוויח שמן לגלגלים, תאגידים גוזלים אוצרות טבע, אנחנו מרוויחים בענק.
    לא רק שאנחנו זוכים להינות מאוצרות הכיבוש (או לפחות העצמות שזורקים לנו), אנחנו זוכים להיות נקיי כפיים. הסלידה מהכיבוש היא ההונאה הגדולה ביותר בסיפור.
    בעוד למתנחלים יש לגיטימציה שכוחת-אל לגזל, לנו יש לגיטימציה נאורה. אנחנו יכולים לחיות את חיינו בשלווה של "אנחנו בסדר". המדינה מושחתת, אבל מישהו אחר בחר בה. הצבא מסואב, שתלטן, ושש אלי חרב, אבל זה צבא של אנשים אחרים. המתנחלים גונבים זיתים, אבל אני קונה רק שמן זית של בית הבד אום אל פחם ונמנע ממוצרי התנחלויות.

    בועת ה"אני בסדר" בעוד כל מה שמסביב רקוב. גם אם כל התושבים פושעי מלחמה, לפחות אנחנו סולדים ממנה.

    אהבתי

  2. ראשית – תודה.

    שנית – אני מסכים, ללא ספק "דת הכיבוש" היא בגדר מירוק מצפונם של האליטות השליטות והאינטיליגנציה בישראל, ושלנו בתוכה, בדיוק כפי שהצפון האמריקאי סלד מן העבדות, האינטליגנציה הרוסית סלדה מן הצמיתות והאינטלקטואלים הצרפתים סלדו מן הקולוניאליזם באלג'יר. בהחזקה בהתנגדות לכיבוש אין יתרון מוסרי על אי ההחזקה בה, מה שלא מבטל כהוא זה את סדר הגודל של הפשע ואת הצורך להיפרע ממנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s