פוליטי

באין חוק, באין מפריע

בשיחה שערכתי עם סבתה של חברתי, יוצאת ברה"מ  שאביה נרצח במסגרת הטיהורים של סטלין ,היא סיפרה כי הוא עצמו האמין, לפני שנעצר, כי מי שנלקח לחקירה הוא אויב המדינה. הוא לא חשב לברוח ולא חשב להתקומם על כך, מאחר והאמין באמת ובתמים שלוקחים רק את מי שאשם באמת. לאחר שלקחו את אחד החברים שלו הוא כבר האמין פחות, אך העריך שמדובר בטעות, ושהוא ישוחרר בקרוב. אחרי שנעצר על ידי הקג"ב, נאמר למשפחה שהוא נלקח לחקירה ,ויחזור בקרוב. הזמן חלף, ובקשות המשפחה נענו בכך שהמקרה עדיין בטיפול. רק אחרי עשר שנים, שנים לאחר מותו של סטאלין,  גילתה  המשפחה שהוא נרצח מידית.

פרשת האסיר X, או בן זיגייר בשמו שהתגלה, איננה צריכה לעניין אותנו משום זהותו. שאלת התאבדותו או רציחתו בכלא, בגידתו או אי בגידתו, אזרחותו האוסטרלית, יהדותו או הקשר לחיסולו של מבחוח יכולים להיות סיפור ריגול מעניין, אך הם אינם העניין הציבורי שצריך להיות בפרשה.

שלוש התהיות המשמעותיות אשר צריכות לעלות ביחס לפרשה הזו, הן:

ראשית, כי ניתן לעצור אדם בישראל מבלי שאיש ידע על כך, להסתיר הן את עצם המעצר והן את האיסור לדבר על המעצר מן הציבור.

שנית – כי כל הגורמים המעורבים שאמורים היו להוות מנגנוני פיקוח שיתפו עם כך פעולה.

ושלישית – כי הציבור בכללו איננו מתרעם על כך, ואף איננו מבין את הדגל השחור המתנוסס מאחורי הפעולות הללו.

בן זיגייר יכול להיות מרגל איראני. יכול להיות שהוא סוכן-כפול. יכול להיות שהוא אדם תמים שנעצר על לא עוול בכפו. ייתכן שהוא פושע נאצי, אנס, רוצח או ארכי-טרוריסט. אינני יודע, ואתם אינכם יודעים. לא זו בלבד שאינני יודע, נמנע ממני לדעת. לא ראיתי את כתב האישום, לא שמעתי על כך שנערך משפט, ואלו שידעו כי אדם כלוא במתקן סודי באבטחה כבדה, ותפקידם הוא יידוע הציבור, לא יידעו אותנו על כך.

המושג "מדינת חוק" עולה בשיח הציבורי לא אחת, בדרך כלל בהקשרים של כפייתו של החוק על קבוצות אוכלוסייה מוחלשות. אך המשמעות היסודית של רעיון החוק היא כי הוא חל על הכל באופן שווה מבלי תלות בסובייקט עצמו עליו הוא חל, והיותו בראש ובראשונה ציבורי וגלוי. "יש שופטים בירושלים" – פירוש האמרה היא כי במדינת ישראל קיים מושג של צדק, וכי החוק אחראי להתאים לצדק הזה. הצדק הוא אמנם עיוור: הוא לא בהכרח מוסרי, הוא לא בהכרח הוגן, ויתרה על כך – הוא לא בהכרח "צודק". הצדק יכול "לטעות".  נאשם יכול להיות מורשע או מזוכה באופן שיכול להיראות לנו מעוות או לא הוגן. האחראים ליישום החוק יכולים להפעיל שיקול דעת מוטעה. רוצח יכול להשתחרר, אדם חף מפשע יכול להיענש. אך יסוד האמונה שלנו ברעיון הצדק היא כי הוא שווה נפש: כי אם הוא טועה, הוא טועה עבור כל אחד. כי אם השופט טעה בשיקול דעתו, הוא יכול היה לטעות בכל מקרה שהיה מובא לפניו. אנו מאמינים כי האחראים לשיפוט, לשיטור, לענישה, ולקביעת החוק עושים זאת מתוך האמונה בו. אנו יכולים לא להסכים עמם. אנו יכולים להתרעם על החלטה זו או אחרת. אך אנו מקבלים את החוק הכללי מתוך אמונתנו כי ינהג בנו את אותו שוויון נפש שהוא נוהג בכולם. כי אם ינהגו בנו עוול אנו יכולים לפנות לערכאה חיצונית שאנו סומכים עליה כי איננה משוחדת. כי גם אם היא תפסוק לרעתנו היא ניתנה ביושר, ולא מתוך אינטרסים אלו או אחרים.

החוק הוא הדבר היחיד המפריד את התרבות מן הדרוויניזם חסר המעצורים, ממאבק הכל בכל, מן האלימות המשתוללת, מן הג'ונגל בו הכל צפוי והרשות נתונה, מדריכת איש על רעהו, מן השוחד והכוח הבלתי מוגבל והאונס והשואה. ללא חוק אין תרבות, וללא תרבות אנו איננו בני אדם.

החוק הזה נרמס ברגל גסה בפרשת בן זיגייר. בן זיגייר לא יכול היה להגן על עצמו. המנגנונים שהיו אמורים להגן עליו: המשטרה, בית המשפט, העיתון – כולם כשלו, כולם העלימו עין.  שוב: אין זה משנה כלל אם בן זיגייר היווה איום על המדינה. אין זה משנה אם פרסום הפרשה היה מועיל לו או מזיק לו, אין זה משנה אם היה מועיל לנו או מזיק לנו.  החוק וידיעתנו אותו הם מעל לכל: הם מעל לשיקולים הסובייקטיביים המיידים, מעל לשיקולים התועלתניים לכאן או לכאן: החוק הוא מעל לבן זיגייר, מעל למשפחתו, מעל לשופטת דפנה-בלטמן-קרדאי האחראית על המשפט, מעל למשטרה, מעל לתקשורת, מעל למדינת ישראל. החוק הוא אוניברסלי, מוחלט, עיוור, צורני. המשפט שצריך להתנהל הוא משפט ככל משפט אחר: צריכים להיות בו תובעים, וסנגורים, צריך להיות בו כתב אישום, וההחלטה בכתב האישום הזה צריכה להיות גלויה לכל לפני שבן זיגייר מורשע. אם בן זיגייר הוא היטלר שעלה מן המתים, אזי היטלר שעלה מן המתים צריך להישפט בבית דין ככל אדם, ומשפטו צריך להיות גלוי.

אנחנו לא יודעים את זה יותר. אנחנו לא יודעים שבישראל לא מעלימים אנשים, אנחנו לא יודעים אם בישראל יש צדק. בן זיגייר יכול להיות אתם ויכול להיות אני: הוא יכול להיות מישהו מכם ששופטת כלשהי, ושוטר כלשהו, ועיתון כלשהו וצנזור צבאי כלשהו החליטו שהוא אשם, ואנחנו לא נדע זאת, ואפילו לא נוכל לדבר על כך. אולי הצנזור הצבאי הזה נמצא בסכנה מן הנאשם. אולי יחשף מידע שאיננו נעים לו, או איננו נעים לממונים עליו, או איננו נעים לממונים על הממונים עליו. או שהוא חושב שהוא מזיק למדינה מסיבה כלשהי. משפטים מסוג זה הפלילו את הקצין היהודי דרייפוס, ועל משפטים מסוג זה כתב אמיל זולא את "אני מאשים" שלו, ומשפטים מסוג זה גרמו לתאודור הרצל להשתכנע בכך שיש צורך במפלט ליהודים, משום שהחוק הצרפתי איננו חוק.   ואתם תרצו להאמין שאני או מישהו אחר אשמים, תרצו להאמין כי המדינה שלכם איננה עוצרת אנשים באישון לילה, תרצו להאמין כי ישראל איננה ארגנטינה של חונטת הגנרלים או ברה"מ הסטאליניסטית, ולכן תרצו להאמין שאם הואשמתי יש לכך סיבה.

כך עובד הכוח של הדיסוננס הקוגניטיבי הלאומי: אנשים יאמינו בכל לפני שיאמינו שהמקום בו הם חיים הוא חסר חוק ונפשע. ולאחר שהם מבינים שהוא כזה, הם כבר חדלים לחשוב שבכלל יכולה להיות חברה תקינה, וזה בדיוק מה שקרה ליוצאי בריה"מ הסובייטית.

אותו המקרה של סבתה של חברתי נכון כאן, אמנם עדיין לא באותו סדר גודל, אבל באותו אופן. העובדה היא שניתן להעלים אנשים במדינת ישראל, והעובדה הנוספת היא שזה לא מעניין אף אחד, ושההנחה הציבורית היסודית בישראל היא כי מי שנעלם באופן כזה – יש לכך סיבה.

ירצה מי שירצה להשתמש בכוח הזה באופן גורף, וללא ספק יהיו כאלו, הוא יוכל לעשות זאת, מאחר והמנגנונים אשר אמורים לפקח ולמנוע תופעות כאלו אינם קיימים.

השאלה שצריכה להישאל איננה האם ישראל היא דיקטטורה או לא, מאחר וישראל היא מדינה בה תקנות לשעת חירום עדיין תקפות וניתן להעלים אנשים. השאלה היא רק עד כמה גדול כוחה של הדיקטטורה הזו דה-פקטו, ולאיזה מטרות יעשו בו שימוש.

** תודה לAnonymous moose על הבקשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s