פוליטי

באיזה צד אני? או: למה אתם שונאים אותנו כל כך

"תפתח את העיניים, קלווינג'ר. בשביל מישהו שמת אין שום הבדל קטנטן מזויין מי מנצח במלחמה"

 

מלכוד 22

 

למה, בעצם, אנחנו מרגיזים אתכם כל כך? זו השאלה אשר עלתה בפני ביתר שאת מאז תחילת המלחמה המיותרת הזאת, שבה קיבלתי תגובות נזעמות וקיציוניות הרבה יותר, אולי אפילו יותר מן הדיון בנושא הפליטים.  דעות שהתקבלו בימים כתיקונם בהבנה מסויימת, התקבלו בימים האחרונים בזעם קדוש, בצדקנות נרגזת, במטח של האשמות רגשיות מצד הקרובים ונאצות מצד אחרים.

התשובה האינטואיטיבית ביותר, נדמה לי, נעוצה הייתה בכך שאינני תומך בצד שלנו. פוליטיקה בצד, נדמה כי לרבים נדמה כי בשעת מלחמה ישנם שני צדדים מובהקים מאוד. בזמן שהכל מתגייסים למאמץ המלחמתי, מפרסמים בפייסבוק סטטוסים של צה"ל, עוזרים להסברה של ישראל בעולם, ומראים את שקרי הפלשתינים, אני מפריע ומטיל רפש. הם יורים עלינו טילים, לכל הרוחות, ואתה קם ומדבר על ילדי עזה.

מדוע, אם כן, לכל השדים, אינני תומך בצד שלנו? האם הקרן החדשה משלמת לי? האם אני מלא בשנאה עצמית? האם סבתא שלי ערביה?

ככל שאני מהרהר בכך יותר, אני מגלה כי הפער בינינו מצוי בראש ובראשונה, כמעט כמו בכל שאר הסוגיות היום יומיות בישראל, בשאלה של זהות. ה"אנחנו" הזה אשר מדברים עליו, שהופך להיות יותר דחוף, יותר בלתי ניתן לערעור, יותר ראשוני, רגשי, מוסרי וקסנופובי, הוא האנחנו היהודי-ישראלי. אנחנו הנרדף זה אלפיים שנה. אנחנו הנמצא בסכנת השמדה כאשר מסביב ארצות ערב. אנחנו הלאומי, אנחנו של התקווה, ויום העצמאות, ופסח, מסביב לשולחן החג, המשפחתי, עושה המילואים. ב"אנחנו" הזה יש שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, שבימים כתיקונם יכולים להתווכח, אך בשעת מלחמה עלינו להתאחד נגד הגויים, כמו במצדה, כמו בשואה, כמו מול איראן.  אנחנו.

הבעיה היסודית שלכם איתי, ועם המיעוט האפסי שכמותי, היא שאני לא מקבל את ה"אנחנו" הזה, ואף דוחה אותו בקולניות. איך זה יכול להיות? אתם אומרים לעצמכם. הוא גדל בינינו. הוא למד אצלנו. הוא יהודי כמונו. כן, אפשר לדבר על הסכמי שלום, ועל מדיניות כלכלית, זה רציונאלי. אבל לדחות את האנחנו הזה? זו כבר הפרעה. זה כבר ליקוי, זה כבר בלתי נסבל. הם יורים עלינו טילים! לא לקבל את אנחנו זה לאהוב את הניה.

ובכן, ההאשמות נכונות, אינני מעוניין להיות ב"אנחנו" הזה. הסיבה המרכזית לכך שאינני מעוניין להיות בו היא כי אני חושב על עצמי כאינדיבדואל במובן היסודי והראשוני ביותר. אינני יהודי הנרדף זה אלפיים שנים,  אינני מאמין באלוהים. אני מאמין כי אני פרט חופשי, בעל מחשבה עצמאית לחלוטין, חופשי לבחור, חופשי לחשוב, חופשי בבחירת הטוב והרע. חופשי באופן רדיקלי ומוחלט: ללא בעלות משפחתית, ללא זהות מדינית, ללא מחוייבות לדבר. אני חי באופן חופשי, ולאחר מכן אני מת.  הזהויות שאתם מקנים לי: מדינת ישראל, יהדות, ציונות – הם רק נגזרת שנייה, תוצר משני של היותי אני היחיד. הקולקטיב המשותף הזה, ה"אנחנו", הוא דבר חיצוני. הוא דבר אשר נכפה עלי מבחוץ כיחיד המצוי בחברה. אני יכול לקבל אותו או לא לקבל אותו, לציית לו או לא לציית לו, לאהוב אותו או לדחות אותו בבוז.

אינני יהודי משום שאינני בוחר להיות יהודי. אתם יכולים לקרוא לי יהודי, אתם יכולים להגיד כי אני תינוק שנשבה, אנטישמים יכולים לטעון שהיהדות מצוייה בגנים שלי, ואף על פי כן אני בוחר להיות אדם חופשי קודם לכן.  אני בוחר להיות ישראלי. אני בוחר לקבל על עצמי את הזהות המדינית הזו. אני סבור כי המדינה, על אף מגרעותיה, היא רעיון שיש בו יתרון. המדינה היא אוסף של אינדיבידואלים, אוסף של יחידים, המתאספים יחדיו למען רעיון וולנטרי משותף. אך הרעיון הזה הוא אך רעיון עם שם. למדינת ישראל היו יכולים לקרוא מדינת טרג'בקולו. היא יכולה הייתה להיות באוגנדה. הרעיון של מדינת ישראל עבורי איננו רעיון של "חזרת העם היהודי לארצו". הוא איננו רעיון של הר הבית, של ירושלים, של צה"ל. הוא חוזה חברתי, שהייתי מעוניין שכל אדם חופשי יוכל לקחת בו חלק, תוך כדי קבלת ההגנות שהוא מספק (הגנה על חופש הפרט, ביטוח בריאות, חינוך לכל) וקבלת מחוייבותיו. האדם הזה יכול להיות היספני, יכול להיות שחור, יכול להיות ערבי ויכול להיות יהודי. האדם הזה יכול להיות גם שד טזמני, כל עוד הוא מקבל על עצמו את החוזה הזה באופן חופשי.

ועוד, אני מאמין, כי כאדם חופשי אני אחראי לבחירות המוסריות שלי. וכאדם חופשי, המבקש לעשות בחירות מוסריות, אני מאמין ברעיון המוזר למדי, כי אסור להרוג ילדים, וכי כל ילד זכאי להגנה, ולבריאות, ולחינוך. אמנם, מדובר באמונה אידאליסטית מטופשת. אך אני מעוניין, מאחר ואני רואה את עצמי כאדם חופשי, שכל בני האדם יהיו חופשיים. ובאם החוזה הזה בינינו איננו מתקיים, אני לא מעוניין בו. ואם אנחנו הורגים ילדים, אני לא מעוניין להיות "אנחנו". ואם ישראל כץ אומר: "דמעה של ילד יהודי שווה בעיני גם אם כל תושבי עזה יצטרכו להתפנות לסיני", אזי אינני מעוניין להיות "אנחנו" עם ישראל כץ. יתרה מזאת: אני בוחל ברעיון הזה. אני מעדיף, דווקא, להיות "אנחנו" עם אחמד טיבי, שאומר שהרג אזרחים הוא רע בכל מקום, ולא עם רוני דניאל שאומר שצריך להרוג יותר מהם. וזה מכעיס אתכם. זה מכעיס אתכם כי אחמד טיבי הוא לא "אנחנו". הוא נמצא בינינו, הוא מדבר עברית, אבל הוא לא "אנחנו". אחמד טיבי הוא ערבי, וערבי זה לא אנחנו, זה אלו שיורים עלינו טילים. גם אם הוא ממש ינסה, גם אם הוא יגיד בקול גדול שהוא אנחנו, הוא לא יהיה אנחנו.

ובכן, אני ב"אנחנו" של אחמד טיבי הרבה יותר משאני ב"אנחנו" של ישראל כץ. זאת משום שאני בוחר להיות באנחנו שמתנגד להרג אזרחים באשר הוא, בין אם הוא אנחנו יהודי או ערבי. אין מדובר רק בהכרעה רגשית. אין מדובר בבלבול זמני, באיזו ילדותיות נאיבית. אני בוחר באופן המלא ביותר, השלם ביותר, להיות ב"אנחנו" שלו. אם תראו לי תמונות של ילדים מופגזים בשדרות, אם תראו לי תמונות של החמאס מתחמש, אם תראו לי עשרות סרטים של דניס פרגר למיניהם אשר מראים את צדקת הדרך של ישראל, עדיין אגיד: אסור להרוג ילדים. אם תגידו לי: אבל הם יורים עלינו, עדיין אגיד: אסור להרוג ילדים. "הם" – ההם שלי – הם אלו שעושים זאת. בין אם הם חמאסיניקים, בין אם הם סורים, בין אם הם סינים, ובין אם הם אהוד ברק. הם – הם אלו שתומכים בהרג של ילדים, בין אם קוראים להם אחמד ג'עברי או רוני דניאל.  לא ריאלי? הם התחילו? אין מה לעשות? תהיה "איתנו"? לא אכפת לי. אני לא אהיה עם "הם". לא אתכם, לא עם החמאס, לא עם אסד בסוריה, לא עם האמריקאים בעיראק, לא עם אל קעידה בתאומים, לא עם ישראל ב"עמוד ענן".

האני החופשי שאיננו עם ה"אנחנו" רוצה להישאר בחיים עד הרגע האחרון, עד שהמוות יחליט זאת עבורו. הוא לא ימות לא בשבילכם, לא בשביל נתניהו, לא בשביל ישראל, לא בשביל היהודים, לא בשביל צה"ל, לא בשביל שלי יחימוביץ'.  האני החופשי מציע להם למות בשביל עצמם, במקום לשלוח את האני החופשי ואת החברים שלו. בשביל מישהו שמת, אין הבדל מזויין מי מנצח במלחמה.

אני, אישית, דמעה של כל ילד בעולם שווה בעיני גם אם כל שרי הממשלה, ובמיוחד ישראל כץ, יאלצו להתפנות לסיני, ויפה שעה אחת קודם.

6 תגובות בנושא “באיזה צד אני? או: למה אתם שונאים אותנו כל כך

  1. ה"אנחנו" הוא העם הנבחר. חנה ארנדט כתבה "ליחיד יש אפוא סגולה אלוהית רק כל עוד שייך הוא לעם שנבחר לזכות במוצא האלוהי..בהקשר של הניגוד המוחלט שבין המוצא האלוהי של העם שלך לבין כל העמים הלא-אלוהיים האחרים, נעלמו ההבדלים בין בני העם האינדיבידואלים כלא היו, בין שהיו אלו הבדלים חברתיים, כלכליים או פסיכולוגיים. המקור האלוהי שינה את העם והפכו להמון "נבחר" אחיד של רובוטים יהירים". המדהים הוא שהעמים עליהם מדברת הפסקה הם הסלאבי והגרמני.

    אהבתי

  2. "הוא חוזה חברתי, שהייתי מעוניין שכל אדם חופשי יוכל לקחת בו חלק…כל עוד הוא מקבל על עצמו את החוזה הזה באופן חופשי." –
    אם כך, אתה צריך לבוא בטענות לערביי ישראל (או אל הממשלה שמאפשרת להם):
    – להשתלט על אדמות ולבנות באופן לא חוקי (טירה לכל ילד, לא פחות מזה).
    – להבריח סמים ומסתננים דרך גבולות ישראל.
    – לסייע למחבלים, בני עמם, לחדור ולבצע פיגועים בתוך שטחי ישראל.
    הם מקבלים זכויות – הם אמנם רק 20% מהאוכלוסיה, אבל 40% מהקצבאות בביטוח לאומי מגיע אליהם.
    הם מקבלים שיוויון הזדמנויות בחינוך – ציונים גבוהים בבגרות (מרמים), אפליה מתקנת באוניברסיטאות, מעונות ומלגות (כמעט אוטומטית).

    "אני מעדיף, דווקא, להיות "אנחנו" עם אחמד טיבי…" – יועצו לשעבר של יאסר עראפת, של טרוריסט.

    לגיטימי לא לרצות להיות חלק מ"אנחנו", מלחמה היא דבר ציני ושיקרי, אבל אל תמכור לי שאתה לא חלק מ"אנחנו". פשוט ל"אנחנו" שלך קוראים "הם".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s