פוליטי

אגואיזם סוציאליסטי

מה שמתכנה "סולידריות" אינו אלא תוצר לוואי של תופעת השעמום, ולכן אידאל הסולידריות מופיע בעיקר בחברה המערבית. במהלך האסונות הגדולים בחברה הזו, מלחמות העולם לדוגמה, התרחשו מקרים בודדים של סולידריות, וגם אותם ניתן לכרוך באינטרסים משותפים. אשר לי, אינני רואה בסולידריות ערך נעלה כלשהו. אינני סולידרי עם הפלשתינים, העניים אינם מעניינים אותי, או אולי מעניינים אותי מן השפה  ולחוץ. לכן גם לא עניין אותי הסודני שהפריע לי בשאלות טורדניות בזמן שמיהרתי להפקיד את הצ'ק בבנק. כלומר, הוא עניין אותי מבחינת הדימוי הנרקיסיסטי המזויף של השייכות השבטית שלי, התובעת ממני להתעניין בסודני, אך כל זאת התרחש בדיעבד, באופן המזויף של רגשות האשם.

המוזלמן, יהודי הגטו, החולה, הרעב, החלש – אגואיסטי באופן הטהור ביותר; ניתן להמחיש זאת באמצעות הכאב הפיזי או הדיכאון. הכאב הפיזי הוא כל כולו נוכחות רגעית, הוא כל כולו התרכזות עצמית, הוא כל כולו תביעה אגואיסטית: הכאב צריך להיפסק. האחר איננו קיים כאשר הכאב מופיע, כאשר הרעב מופיע בצורתו התובענית, כאשר הדיכאון משתלט: לו יכאב לאחר ולא לי. הכאב, הדיכאון, הרעב, הם אותנטיים באופן מלא כלפי היחיד אשר מחזיק אותם.  הכאב קודם לשייכות המשפחתית, לשייכות השבטית, לדימוי, להיראות, וכמובן גם לשעמום. האני הכואב איננו מכיר את ניצחון הרוח של הגל, האני הכואב איננו מכיר בסבלם של הפלשתינים, הוא איננו מכיר את רצון הכלל של רוסו, הוא איננו מכיר כבוד כלפי החוק.

האדם המערבי איננו כואב. הוא אינו חולה, הוא אינו רעב. הוא משועמם, הוא מרחיב את ההתרכזות בעצמו: האני תובע להשתלט על האחר: הוא סולידרי. הוא בחברה, הוא מקבל על עצמו את החוק, הוא מקבל על עצמו את הדימוי: הדימוי תובע כללים, תרבות, אתיקה. הדימוי ממלא את תפקידו של הרעב, את תפקידה של המחלה, הדימוי הוא האני הכואב, ושברו של הדימוי כעת איננו נסבל מעת שהרעב נשכח.

אינני סולידרי עם הפלשתינים: אינני יכול להיות סולידרי עם הפלשתינים, כפי שאינני יכול להיות סולידרי עם הסודנים, כפי שאינני סולידרי עם העניים, כפי שאינני סולידרי עם החולים, מאחר ואני סולידרי לצורך הדימוי הנרקסיסטי שלי, והדימוי הנרקסיסטי שלי מייצר את הרעב הפלשתיני.

אך השעמום כתרבות הוא בכל זאת "אתי" יותר מן השעמום ככוח. התרבות היא מעשה אגואיסטי טהור, וככזה היא איננה מעשה של כפייה ואיננה מעשה של אלימות, כל עוד היא תרבות אינדיבידואלית. הרצון להגיע אל האחר, הרצון להשתלט על האחר, הוא מעשה האלימות, ולכן התרבות חייבת להישאר אגואיסטית.   רגשות האשם, ההתרפסות, הפנים, הם מעשה האלימות. הסולידריות עם הפלשתינים היא מעשה אלימות, היא מעשה של כוחניות.

לכן אינני סולידרי עם הפלשתינים ואינני סולידרי עם הסודנים, אך אני זועם את זעמם באופן אגואיסטי מוחלט כנגד הכוח השליט. זהו הסוציאליזם האגואיסטי: לא עבור האחר, לא במקום האחר, אלא לצד האחר. עלי להיעשות פלשתיני, עלי להיעשות סודני.  כאבי הוא שלי בלבד, הרעב שלי הוא שלי בלבד. יש לגלות בוז כלפי האתיקה, יש לגלות בוז כלפי האמפתיה, יש לגלות בוז כלפי הסולידריות.

מאידך, אין להיגרר לאנוכיות הנאיבית של איין ראנד, וזהו מקומו של הסוציאליזם. אויביו של האינדיבידואל אינם רק החמלה והאמפתיה, אלא בראש ובראשונה מייצרי ההיררכיות, אשר גורמים להן מלכתחילה. מאבקו של היחיד מחייב שתהיה תמיד קבוצה של יחידים ומחייב את הרס יחסי האדון והעבד. לכן הוא מחייב את הרס האדם המערבי וכן את חורבן התרבות לטובת חזרתו של הפרא.

האם יכול להיעשות האדם המערבי פרא מחדש? האם אני יכול להיעשות סודני? האם אין מדובר בעוד נוסטלגיה חסרת יסוד? ייתכן. ואף על פי כן חורבנה של התרבות המערבית הוא הכרחי באופן זה או אחר. למעשה, חורבנה כבר התרחש למן הופעת השעמום.

מדוע לא אכפת לי מן הפלשתינים? מדוע אכפת לי מן הפלשתינים? מדוע אני מניף את אגרופי בזעם ברגע אחד, ושוכח מכך לחלוטין ברגע אחר? מדוע כתבתי במשך שנתיים אודות מה שאיננו מעניין אותי למעשה כלל, וכיצד אוכל לעשות זאת כאשר אינני רעב, כאשר אינני פלשתיני, כאשר אינני סוציאליסט, כאשר אני מתעב את האדם ובז לו, ובאיזו זכות אני בז לו. איזה חוסר כנות, איזה ריחוק מתנשא, איזו סולידריות מזויפת.

ואף לא מילה אחת על נשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s