מוסיקה

לא רע, ולא בשמים – הצ'ילי פפרז חייבים להשתנות

לרד הוט צ'ילי פפרס יש דבר אחד שאין לאף אחד אחר, ולדבר הזה קוראים Flea. לא שמעתי עד היום בסיסט שמנגן כמו Flea, ואני לא חושב שגם יש אחד כזה. הצליל הייחודי של הבס שלו, החצי פ'אנקי וחצי פאנקי, האלים והקופצני בו זמנית, החצוף, הקצבי והבלתי פוסק, הוא הלב והנשמה של RHCP. הקשר המיוחד של Flea עם צ'אד סמית הוא דבר שרק להקה אשר קשורה יחדיו כל כך הרבה שנים, ובאופן כל כך הדוק, יכולה לייצר. Flea וסמית' הם נגן אחד, הם מוזיקה אחת, הם תנועה אחת. האחד מתחיל לנגן והשני ממשיך אותו בטבעיות, כאילו כל ג'מג'ום קטן שלהם הולחן ותוזמר על ידי מנצח.

הדומננטיות של הקשר הזה בהופעה אתמול הייתה מובהקת אפילו יותר. באנרגיות המופרעות שלו ובקצב הבלתי פוסק שלו, Flea שורף לעתים את הבמה. ולעתים, הוא כל כך עסוק בענייניו עד כדי כך שהוא מתעלם לחלוטין מן הקהל. זהו החסרון והיתרון של הסגנון של הפפרז: לעתים נדמה כאילו אתה צופה בהם בג'ם אצל חברים. לעזאזל, לפעמים אתה מרגיש שאתה אפילו מנגן בג'אם הזה. מבחינת מוסיקאים, זו יכולה להיות חוויה מיוחדת. מבחינת שאר הקהל, נראה שהוא חיכה יותר לשירים והשתעמם קמעה מן הרגעים המוסיקליים הגדולים הללו.

אך נדמה כי יש בעיה לפפרז, והבעיה הזו ניכרה היטב בהופעה: הם תקועים בסגנון שהם לא מצליחים לצאת ממנו. הקסם המופלא של Flea וצ'אד סמית הוא קסם, אך נדמה כי הוא קופא על שמריו: עדיין אותם ליינים של צ'אד סמית, עדיין אותו SLAP בלתי פוסק של Flea. וחמור מכך – חסרונו של פרושיאנטה בקבוצת הרית'ם הבלתי פוסק הזאת הורגש היטב.  הסגנון של פרושיאנטה, שגם הוא ייחודי ובלתי ניתן לשחזור, תאם תמיד להפליא את הSLAP המתמשך של FLEA והפ'אנק הרפיטטיבי של צ'אד סמית. הגיטריסט החדש, ג'וש קלינגהופר, לא בדיוק מהווה החלף ראוי.  קלינגהופר הוא דווקא גיטריסט לא רע, אשר נשמע כאילו הושפע מאוד מג'וני גרינווד או/ו מג'ימי פייג'. לעתים הוא אף נשמע כמו ברי סחרוף. אך קלינגהופר הוא גיטריסט בלוז או פיוז'ן סטנדרטי, מהסוג שנוטה הרבה לסולואים מרובי תווים ומרובי Chorus. זה יכול אולי להתאים ללהקת אלקטרו-רוק אבל ממש לא לפפרס.  פרושיאנטה, במקרה הזה, לא היה מעולם "גיטריסט" במלוא מובן המילה, אלא היה בעצם המשך טבעי לרית'ם של פלי וסמית: פרושיאנטה והבס של פלי פעלו תמיד במקביל. הפראזות שלו אשר ממשיכות את הקצב לכל אורך הדרך היו חסרות בהחלט, מה שגרם לטריו עם קלינגהופר להישמע מעט ריק וחלול כשאין ליווי נוסף של Rhythm Guitar, ולחלק מהשירים לאבד את הטירוף שלהם.

וקידים, כמובן, קידיס. על אף אהבתי אליו, קידיס היה ונשאר החוליה החלשה בלהקה. קידיס הוא מסוג האנשים שהיו צריכים לעשות היפ-הופ והגיעו למקום הלא נכון. הוא עובד נפלא ומצויין בקטעים מBlood Sugar כמו Power of Equality או Give it Away.  המבטא הקליפורני שלו, הפלואו של המילים והקצב הטבעי שלו מסתדרים מצויין עם שלישיית הקצב.  אך נדמה כי קידיס החליט שהוא רוצה יותר מזה:במיוחד לאחר האלבום הלא מוצלח ההוא, Californication, שהפך את הפפרז לגרסה חדשה של U2, גם מבחינת הצלחתו המסחרית וגם מבחינת רדידותם המוסיקלית והלירית של השירים.  קידיס הוא בשום מובן איננו זמר. הוא לא יודע לשיר מלודיות, הוא לא מרגש, והוא לא אמין. השילוב הווקלי בינו ובין קלינגהופר נשמע יותר כמו שני תיכוניסטים בקריוקי עם שיר של פרל ג'אם. השירים בהם הוא ניסה לעשות זאת, Californication וOtherSide, לא ישבו טוב. נדמה כי חטיבת הקצב השתעממה, מאחר והשיר התחיל לרוץ בטירוף. בתור להקת בלדות רוק, הפפרז הם לא איי-איי-איי. זה לא הסגנון שלהם וזה לא מה שהם מצטיינים בו. הפפרז הם בראש ובראשונה להקת ג'אם, להקת מוסך: מעברי הג'אם הארוכים בין השירים הבהירו את זה אם זה לא היה ברור.  קידיס לא שר טוב, פלי מתחיל להשתעמם ולהכניס פראזות מיותרות, וקלינגהופר בכלל חופר.

אך עדיין, למרות רגעי הנפילה הללו, היו רגעים נהדרים: שני השירים עם אבישי כהן היו מצויינים, והתוספת שלו הייתה מרעננת, בכך שהיא הכניסה מעט יותר מלודיה וFunk לצליל החזק של הפפרז. נדמה כי שילוב כזה בעתיד יכול להיות מעניין מאוד. אולי אפילו צריך לחשוב על התפוחים/RHCP, הדג נחש, או פשוט לשלוח להם את יאיר סלוצקי ושלומי אלון.   ההדרן היה טוב עם הסיום של Give it Away, והג'אמים – הו, הג'אמים. היו כמה קטעים מצויינים של פלי וסמית, ואפילו מדי פעם הייתה תקשורת פלי-קלינגהופר יפה. תכל'ס, הייתי הכי שמח לראות את הפפרז בג'אם ארוך כזה ובמקום אחר מפארק הירקון, בלי שהם יצטרכו לזרוק את כל העצמות הללו לקהל. נראה גם שזה מה שהם היו הכי שמחים לעשות. ואת הדבר הזה צריך לאהוב בפפרז ובגישה הקליפורנית: באמת לא אכפת להם, וההופעה מבחינתם היא כמו ג'אם אצל חברים.

בכל זאת, משהו חייב להשתנות אם הלהקה הזו מתכוונת להמשיך להיות יצירתית ולא לגמור כמו הStones או Aerosmith.  האמת היא שדווקא כמה קטעים מן האלבום האחרון, I'm with you, נשמעו כמו תנועה לכיוון Drum and Base. אחרי הפיאסקו של האלבום הכפול והמיותר Stadium Arcadium, זה נשמע כמו תנועה בכיוון הנכון.  אמנם, לא בדיוק תופעה חדשה, אך חדשה עבור הצליל של הפפרז.

והנה הצהרה מסוכנת: אני הייתי מציע לפלי ולסמית לעזוב את קידיס ולנסות לעשות משהו על ביטים אלקטרוניים, אולי באמת בשיתוף של כלי נשיפה.  זו הייתה יכולה להיות תחייה מחדש שלהם.  לקידיס, לעומת זאת, הייתי מציע לחבור לאמינם או לד"ר דרה, ואולי לעשות איזה שיתוף מזרח מערב כזה. יכול להיות מעניין.

בסך הכל, ההופעה הייתה לא רעה. היו לה רגעים טובים וטובים פחות, וסדר השירים דרש שיפור. אך מעבר להופעה הזו, לפפרס אסור לעשות את הטעות של להפוך לדינוזארים, או שישראל תהפוך עבורם למקום קבוע. אחרי הכל, רק כאן מוכנים להמשיך ולבוא באלפים כדי לשמוע את בון ג'ובי. להניח את המשקל הכבד והמעיק של אלבומי המופת שלהם מן העבר, BSSM וOHM, ולהחיל לזוז לכיוון חדש.

* ורק הערה אחרונה על הסאונד, בכל זאת:

הסאונד הפעם היה מוצלח ונקי דווקא, אך במיוחד עבור האנשים שלא הצליחו להידחק מקדימה, היה חסר איזה SubWoofer מאחור. במיוחד בלהקה שבה צריך לשמוע את הבאסים חזק, טוב, וקרוב מאוד לאוזן.

תגובה אחת בנושא “לא רע, ולא בשמים – הצ'ילי פפרז חייבים להשתנות

  1. בחיים שלי לא קראתי שטות יותר גדולה מזו…. אתה רחוק מלהיות מבקר מוזיקה.ניחן מכתיבתך שאתה מאוהב בציניות ובשליליות שלך….עד כדי הפרכת עובדות קיימות. כתבה עלובה וסתמית. סליחה בכל זאת…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s