כלכלי חברתי·פוליטי

העיתונות בדרך אחרת

באחד מפרקי הסדרה הטלוויזיונית המצוינת "הסמויה", מתבקש אחד מכתבי החדשות הצעירים, סקוט טמפלטון, לסקר את משחקה של קבוצת הבייסבול המקומית מן הזווית של אוהדי הקבוצה. הוא מתבקש לייצר מה שמכונה בעגה המקצועית "כתבת צבע", כלומר, למצוא סיפור אנושי מרגש הקשור לקבוצה. לאחר מספר ניסיונות ראיון כושלים, מחליט טמפלטון, השאפתן חסר המעצורים, להמציא סיפור על ילד נכה עם בעיות בבית שמבריז מבית הספר בכדי להגיע למשחק. עורך דסק החדשות הוותיק, אוגוסטוס ("גאס") היינס, פוסל את הסיפור, מאחר וטמפלטון איננו מספק לא שם מלא ולא תמונה של הילד, ואומר כי הוא איננו יכול  לפרסם סיפור שלא ניתן לוודא אותו. רגע לאחר מכן, מגיע העורך הראשי, ומשבח את טמפלטון על הכתבה המצוינת שכתב, חרף מחאותיו של גאס.

בעונה זו של הסדרה, המבוססת בחלקה הרב על חוויתיו של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, ככתב משטרה בעיתון ה"בולטימור סאן", מבקש סיימון להנגיד בין מוסד העיתונות הוותיק, בעל האתיקה העיתונאית, הבקיאות בתחומי הסיקור והישרה המקצועית, לבין העיתון המודרני; העיתון הנתון ללחץ העצום לפרסם בכל מחיר, אשר מקצץ תדיר בתקנים ובמשכורות העיתונאים, אשר עוסק בצהוב ומוותר על התחקירים הרציניים, ומוותר על המחויבות כלפי האמת וכלפי תפקידו ככלי בידי הציבור.  העיתון כמהות, ככלי ההמונים, כצינור המחבר אל העולם, הפך לעיתון כמוצר צריכה, כמכשיר בידור מן הדרגה הנחותה ביותר, אשר במקום לייצר תודעה ציבורית,  מרדימים אותה.

אני אוהב עיתונים. כשהייתי קטן הייתי קורא את סופשבוע של "מעריב" – הייתי קורא את הטור של יהונתן גפן, הייתי קורא גם את הגיגיו הפסיכוטיים של ארא"ל סגל, ואת טוריו הארוכים והבלתי נגמרים של רון מייברג, ואפילו את טוריו של בן כספית, ואת בילי מוסקונה לרמן, ואת התחקירים, ואת התשבצים ותשבצי ההגיון.  הייתי קורא את מוסף הספרות של הארץ ואת "גלריה", ואת הטורים של דורון רוזנבלום וסייד קשוע, ואת "עכבר העיר", וכל מה שיש לקרוא.

נכון, דן מרגלית, שכותב היום ב"ישראל היום",  היה העורך של "מעריב" בזמנו. נכון, "מעריב" היה עיתון צהוב בחלק גדול מהמקרים.  אך "מעריב" היה שייך לעיתונאים ולעורכים שבו, כמו גם "הארץ" וכמו "ידיעות". היה בו להט, הייתה בו תשוקה, והייתה בו עיתונות.  ניתן היה לחשוב על "עיתון" כמקום בו אנשים הגונים, כנים, רציניים, מגיעים על מנת לעשות את מה שהם אוהבים. כן, כן, אפילו דן מרגלית.  קראתי עיתונים ורציתי להיות עיתונאי.

היום אנחנו לא סומכים על העיתון. אני לא קונה יותר עיתונים בכלל: הם גונבים את התוכן שלהם מהבלוגים, ובצורה לא מוצלחת. בבלוגים אתה מוצא את מי שכתב כל חייו ואת מי שרוצה לכתוב: לא את הטאלנט, לא את הכוכב הנוצץ, לא את הכלבלבים של "ישראל היום".  אך הבלוגים לא יכולים לעשות את כל התפקידים: הם יכולים לקרוא הרבה, הם יכולים לכתוב, הם יכולים להתעניין. אני לא יכול לעשות תחקיר ראוי לשמו ואין לי עורך מקצועי אשר יכיר את השפה העברית על בוריה, יכיר את הנושאים המסוקרים, ידע להשיג אייטמים ולשלוח אותי לאן שצריך.  איש איננו מצפה לכך כאשר הוא קורא בלוג: אך אנו ציפינו לכך מן העיתון, ונראה כי איש איננו מתכוון להחליף את תפקידו.

נכון יהיה לומר כי הדקדנס של העיתונות התחקירנית הוא אך סימפטום של התהליכים שייצרה הכלכלה הניאו-קפיטליסטית והגלובליזציה, וכי ניתן לראות תהליכים דומים בכל תחומי העיסוק והתרבות. נכון גם לומר כי האינטרנט, ובפרט, הבלוגים, המסופקים בחינם, ייצרו תחרות קשה עבור העיתונות הממוסדת, וחייבו אותה לעבור שינויים קיצוניים על מנת להישאר רווחית. אמנם, בסופו של דבר היו שייכים העיתונים בדרך כלל לבעל אמצעים זה או אחר, ונדרשו בראש ובראשונה להרוויח. אך בעוד שבעבר שירתה התחרות הזו דווקא את הקוראים, מאחר והיא תבעה מן העיתון את אותה שאיפה למצוינות, את השמירה על האתיקה העיתונאית ואת היוקרה הציבורית, הרי שהיום הפכה התחרות הזו לתחרות של פופוליזם חסר מעצורים, בה מבקש כל מתחרה להתרפס בפני הקורא ובפני צרכיו הגסים, במקום לייצר את הקורא, במקום לשנות את עולמו ולגלות עבורו עולמות חדשים שלא דמיין קודם לכן.

פרשת ווטרגייט שחשפו וודוורד וברנסטין זעזעה את ארה"ב מן היסוד, ולמעשה ייצרה את המחשבה הציבורית מחדש. ארה"ב של לפני ווטרגייט אינה ארה"ב של לאחר ווטרגייט: אם האמריקאי הממוצע לא  יכול היה לדמיין לעצמו כי נשיא ארה"ב יכול להיות מעורב באופן כה ישיר בעבירות פליליות בוטות, בהאזנות לא חוקיות ובאיומים, וודוורד וברנסטין הפכו את הדבר לאפשרי; ומתוך כך שהפכו אותו לאפשרי, הם הזכירו לאמריקאי הממוצע כי הנשיא אינו אל, וכי העם הוא הריבון. הם גם הזכירו לכל נשיא עתידי כי מעשיו, התנהגותו ודבריו מפוקחים בשבע עיניים, וכי בכל רגע ורגע עליו לזכור כי הוא אך נציג וכי סמכויותיו אינן בלתי מוגבלות.

במשך שנים, הייתה התקשורת הישראלית מופת ודוגמה לתקשורת חזקה, נשכנית ונאמנה יחסית לתפקידה, לעתים אף יותר מן התקשורת האמריקנית. אף בימי מפא"י הדיקטטורים למדי, הצליח "העולם הזה" של אורי אבנרי לחשוף לא מעט פרשות משחיתותה השלטונית, ביניהן את פרשת "העסק הביש" הידועה לשמצה, למרות הצנזורה הצבאית. עיתון "חדשות" חשף את פרשת קו 300 על אפה וחמתה של אותה צנזורה, גם לאחר שכתביו הועמדו על ידיה לדין.

התהליכים הגלובליים לעיל לא פסחו על התקשורת הישראלית, וכפי שהתקשורת האמריקנית התגייסה לטובת המלחמה בעיראק, כך גם התקשורת הישראלית נשמעה דומה יותר ויותר לדובר צה"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה". דובר רבות על "בעיית ההסברה" של ישראל, אך למעשה מעולם לא היה מדובר בבעיית הסברה. הדיווחים של הרשתות הזרות היו מדויקים ונאמנים הרבה יותר למציאות מאשר אלו של התקשורת הישראלית, אשר ניזונה אך ורק מדיווחיו של צה"ל, וזאת למרות שכתבים זרים לא הורשו להיכנס לשטח המלחמה.

התודעה האזרחית קשורה באופן הדוק לספרה הציבורית: לולא מהפכת הדפוס שאפשרה את הופעת העיתון, לולא בתי הקפה בצרפת שבהם הוא נקרא, ולולא תפוצתו של העיתון המהפכני ה"פר דושן" במיליוני עותקים, לא הייתה מהפכה צרפתית.  המשטר הנוכחי הבין היטב את חולשתה של התקשורת בעידן המודרני, וכמו כן הבין את הכוח העצום אשר טמון בהשתלטות עליה – עיצוב תודעתה של החברה האזרחית.  אם משטרי העבר נזקקו למשטרות חשאיות ולצנזורה חזקה, כיום כל מה שהמשטר זקוק לו הוא מפרסמים טובים, כסף, ומדיה להפיץ בה את התעמולה.

המשטר החדש איננו נזקק עוד להשתקה – משום שאין מה להשתיק. פרשת קו 300 הייתה פרשה משום שהיה מי שחשב שהיא פרשה: משום שהיה מי שהזדעזע מכך שראש השב"כ פוקד על רצח, ששני ראשי ממשלה מוכנים להפיל את האשמה על מי שלא עוול בכפו, ועוד מוכנים לחון את מי שאחראי לכך. פרשת קו 300 הייתה פרשה משום שהייתה תודעה אזרחית שתבעה ממנה להיות פרשה, משום שבמדינת ישראל של אותם שנים המשטר היה מושחת מספיק בכדי לעשות את הדברים הללו, אך האזרחים היו אכפתיים מספיק בכדי להזדעזע מהם.

העיתונות התחקירנית נעלמה כמעט לחלוטין משום שלאיש אין עניין בתחקירים: לא למושאי המחקר, אשר מנפנפים אותם בהינף יד, לא לציבור, אשר מניד ראשו בעייפות תוך כדי מלמול קלישאת ה"כולם מושחתים",ולא לעיתונאי.

"ישראל היום" לא היה מדווח על פרשת קו 300, משום ש"ישראל היום" איננו מדווח על שום דבר, משום ש"ישראל היום" איננו עיתון, אלא משרד פרסום.  "ישראל היום" איננו עיתון לא משום שיש לו אוריינטציה ימנית. לצורך העניין, "מקור ראשון" הוא דווקא כן עיתון. הוא איננו עיתון משום שהכותרת הראשית בו היום כתבה: "תודה קנדה!" באותיות גדולות בעקבות ההחלטה הקנדית להוציא את השגרירות מאיראן. "תודה קנדה!" איננה כותרת של עיתון. למען האמת, זוהי ידיעה שאיננה ראויה לכותרת: העובדה שקנדה גירשה את השגריר האיראני איננה ידיעה מעניינת במיוחד, ומקומה בעמוד הרביעי או החמישי בריבוע קטן. כלומר, היא איננה ידיעה מעניינת במובן זה שהיא איננה "מייצרת" קורא: היא לא מעדכנת את המחשבה הציבורית. המטרה הראשונית שלה היא אך ורק להיות מודעת פרסום לשלטון, ממש כמו מודעת פרסום אשר קוראת לנו לקנות שמפו.  ה"עורך" של "ישראל היום" איננו עורך, ה"כתבים" של ישראל היום אינם כתבים. "תודה קנדה!", כמו "תודה לך גלגל המזל".

הרס התקשורת הישראלית הוא לא נקמת הימין בשמאל, הוא מה שגרם לעובדה שהשיח הפך להיות "ימין" או "שמאל", לכך שכל ערכו של כתב, של עורך, או של עיתון, הוא השתייכות דיכוטומית לאחד מן הצדדים, לאחד מן השבטים. התקשורת תמיד הוחזקה על ידי בעל עניין: אך לבעלי העניין הללו היה גם עניין עיתונאי.  נח מוזס ועמוס שוקן, על כל חטאיהם, הם אנשים אשר עסקו בעיתונות כל ימי חייהם.

לנוחי דנקנר לעומת זאת לא אכפת ממש מעיתונות, גם לא לשלדון אדלסון. לא אכפת להם מעיתונאים, לא אכפת להם ממטרת העיתון, לא אכפת להם ממה רעיון "העיתון" מייצג.  עיתון, כמו סופר, כמו עסק הימורים, הם רק ביזנס, ובביזנס צריך לראות את הגרף עולה למעלה.  לכן מכירת "מעריב" והפיטורים ההמוניים המתוכננים שם היו רק עניין של זמן. לכן השלטון שש כל כך לסגור את ערוץ 10, לכן נרדפת קרן נויבך ברשות השידור: it's all buisness.  או כמו שאומרים בסמויה : All in the game.

למרות האמונה הפרסומית כי "הציבור מטומטם", הציבור רוצה עיתונות ואוהב עיתונות. עיתונים מקומיים, בקמפוסים וברשת עתידים להחליף את העיתונים המקוריים. כמו שבברה"מ, כאשר ביקשו לשמוע חדשות "אמיתיות", האזינו באופן לא חוקי לBBC, כך תהפוך העיתונות הרשמית לבדיחת הציבור, אם לא הפכה כבר.  על העיתונאים האמיתיים להמשיך במאבקם גם בערוצים האחרים, גם בשכר נמוך, גם עם מיעוט הקוראים: הם אלו אשר ייצרו את הציבור של מחר, ולא "תודה קנדה!" וחבריהם.

3 תגובות בנושא “העיתונות בדרך אחרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s