כלכלי חברתי·פוליטי

להחליף את נוחי דנקנר ביוסי מהמכולת: איך להיות מאושרים בלי להצטרף לכת ניו אייג'

רצה המקרה, ונכנסתי היום לסניף של שופרסל דיל ע"מ לרכוש צ'ילי בקופסת שימורים. סניף שופרסל דיל איננו מקום נעים: הוא גדוש בעשרות קונים ובקריין רעשני. אך סבור הייתי כי אמצע השבוע הוא זמן בו העומס פוחת. אמנם, קהל הקונים הוא קטן יותר. אך התור בקופות היה ארוך באופן משמעותי: בקופה המהירה עמדו עשרה אנשים בתור, ובקופות האחרות חיכו שלוש או ארבע עגלות. בשתיים מהקופות התפתח ויכוח קולני: אשה אחת רבה עם הקופאית על מוצר מסוים, ובתור לקופה המהירה צעקה מישהי על אחראית המשמרת לפתוח עוד קופות (שכן מרבית העמדות היו סגורות). על כך השיבה אחראית המשמרת כי אין לה עוד קופאיות, וכך המשיך והתגלגל הוויכוח לקרב צעקות. האישה בתור צעקה כי היא עבדה כל היום ולא ייתכן שהיא תיאלץ לחכות שעה על מנת לקנות חלב. אחראית המשמרת ענתה לה שאין לה מה לעשות, וצעקה במקביל על הקופאית לזרז את הקונים. הקופאית צעקה במקביל כי היא אפילו לא הספיקה ללכת לשירותים.

כל הטענות הללו הן נכונות: הקופאית עובדת בשכר מינימום בשעות ארוכות, בתורים עמוסים וננזפת לכל אורך הדרך. אחראית המשמרת מחויבת לספק תשובה ללקוחות, והעומדת בתור, כמוני, עייפה מאוד לאחר יום עבודתה, וכל רגע בסופר גורע מזמן הפנאי הקטן שיש לה.

על כך ניתן להגיב במספר דרכים: ניתן להצטרף לזעמה של העומדת בתור ולהפטיר דבר מה על השירות בישראל, תוך כדי האשמת מנהלת המשמרת; ניתן לצקצק בלשון על תרבות הדיבור האלימה ולעמוד בצד בשקט, וניתן לפתוח קבוצה בפייסבוק הקוראת לשיפור השירות בשופרסל.

אך יחד עם זאת, ניתן, וראוי, לשאול שאלה גדולה יותר: מדוע נוצר הסבל הזה עבור כולם. כלומר, האם הכרחי שהקופאית תעבוד במשך שעות רצופות ללא הפסקה, האם הכרחי שאנו נעמוד בתור במשך זמן רב על מנת לקנות חלב, האם הכרחי לצעוק על אחראית המשמרת, שגם היא עובדת וודאי במשכורת מינימום תוך כדי לחץ מן המנהל שלה.

התשובה הפשוטה היא לא: ניתן היה, כמובן, באופן פשוט,  לאייש את הקופות בקופאיות נוספות. אך הדבר היה תובע, מן הסתם, הוצאה כספית גדולה יותר מצד רשת שופרסל. ההיגיון הכלכלי מבחינת שופרסל תובע כי כל עוד כמות הקונים איננה נפגעת, יש לאייש כמה שפחות תחנות בכדי להקטין את ההוצאות, שהרי שופרסל צריכה להיות רשת רווחית. והרי הכנסותיה של שופרסל, השייכת לחברת אי.די.בי בבעלותו של נוחי דנקנר, צנחו ברבעון הראשון של השנה האחרונה ב31%,  והרווח התפעולי בתקופה האחרונה ירד ב34% לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה.  כלומר, רשת שופרסל בסה"כ נוהגת על פי ההגיון הכלכלי של המשקיעים בה – כחברה עליה לצמוח, לצמצם בהוצאות ולהגדיל את הרווחים.

ובכל זאת, הרשת החליטה על דיבידנד של 75 מיליון שקלים לבעלי המניות. עכשיו תאמרו: זכותה. אחרי הכל, קוני המניות גם הם מצפים לרווח, ומלבד זאת, בקבוצת אי.די.בי מושקעות מניות גם על ידי בתי ההשקעות אשר מנהלים את חסכונותינו, ובסך הכל מדובר בהשקעה נבונה.  שופרסל צריכה את בעלי המניות הללו בכדי להתקיים, ובעלי המניות צריכים את שופרסל.

עכשיו נשאלת השאלה, למה אנחנו צריכים את שופרסל. הרי לכם רעיון שישמע לכם מטופש לחלוטין: אנחנו לא צריכים את שופרסל. אנחנו לא צריכים את שופרסל לא משום ששופרסל מוכרת קוטג' במחיר גבוה יותר או משום שהיא לא פותחת מספיק קופות. אנחנו לא צריכים להקים מאבק ברשת כנגד סניף של שופרסל משום שהוא פותח מעט קופות, או משום שאחראית המשמרת בו אינה נחמדה. אנחנו לא צריכים את שופרסל כשם שאנחנו לא צריכים את מגה, ואנחנו לא צריכים את מגה כשם שאנחנו לא צריכים את ויקטורי ואת הAM:PM.

תשאלו: מה זאת אומרת? אז איפה נקנה אוכל? ואני אענה לכם במשל.

כשהייתי ילד, אי שם בשנות השמונים ברמת גן, לא היו מגה-סופרים. כלומר, היה היפר-כל או משהו כזה, והיה גם סניף של חצי חינם אי שם רחוק שהיו נוסעים אליו במיוחד פעם בחודש.  כילד נשלחתי על ידי הורי לקנות בדרך כלל במכולת השכונתית של יוסי. ליוסי לא היה צ'ילי בקופסת שימורים, ולא היו לו ירקות, ולא היה לו בשר טחון. היינו צריכים לקנות את הירקות אצל הירקן הדתי, ואת הבשר הטחון אצל הקצב.  אבל היינו קונים אצל יוסי בימי שישי בלי תור, ובלי צעקות. יוסי לא היה עצוב ועייף כמו הקופאיות בשופרסל, הוא אהב את המכולת שלו, הכיר את הקונים ורשם בהקפה את הקניות.

ועכשיו אשאל אני: כיצד, עם התפתחות הטכנולוגיה, הצרכנות והגלובליזציה, צריך לחכות כעת בתור של 11 איש בכדי לקנות חלב למרות שיש בר-קוד ועמדות קנייה עצמית, מדוע הקופאית מדוכאת כל כך, מדוע צועקת עליה אחראית המשמרת והצרכנים צועקים עליה, וכל זאת נעשה כשיש יותר אנשים עובדים מיוסי אחד ויותר טכנולוגיה?

נו, באמת, תחרחרו בבוז לנוכח הדמגוגיה. ראשית, תשיבו, היום אתה צורך הרבה יותר מאשר אצל יוסי במכולת, שם היית קונה לחם שחור או לבן. שנית, הגלובליזציה מייצרת תחרות בינלאומית, והיא גם מיטבה עמך מאחר ויש לך יותר אפשרויות לקנות, במחירים יותר טובים וממגוון יותר גדול. ושלישית, תאמרו, אם יש לך בעיה עם שופרסל, קנה ב AM:PM. מלבד זאת, הרי גם היום קיימות מכולות יוסי למיניהן, ואיש איננו מונע ממך ללכת אליהן.

נכון, אענה, יש מכולות יוסי. אך כעת מכולות יוסי לוקחות מחירים גבוהים יותר ומוכרות מוצרים טובים פחות. כעת יש לי דווקא פחות מקומות לקנות בהם ממה שהיה לי בעבר. וכעת אמנם יש לי יותר מוצרים לכאורה, אך המוצרים הללו אינם קשורים לשופרסל .  אם כן, תאמרו, מגיע ליוסי שאין לו מכולת יותר, כי הוא אשם בכך שהוא גונב ממך במחירים.  אך רגע אחד, אענה, הרי לפני רגע הגנתם על זכותה של שופרסל להרוויח יותר, וללא ספק שופרסל ונוחי דנקנר מרוויחים הרבה, אז עכשיו אתם מתרעמים על יוסי המסכן, שרק מנסה להתמודד עם התחרות הזו בכדי לשלם את ההלוואה שלקח מהבנק?

ומצד שני, תגידו לי, אתה טיפש כשאתה קונה אצל יוסי. אין משבר כלכלי, אתה פשוט לא חוסך: אתה קונה אצל יוסי במחיר מופקע במקום לקנות בשופרסל! היית צריך לחסוך יותר, ואז היה לך כסף לדירה וגו'. אז אני, כצרכן נבון, לא קונה אצל יוסי יותר, ולפתע גם האחרים, כצרכנים נבונים, לא קונים אצל יוסי יותר, והופ! אין יוסי, יש שופרסל.

בואו נחשוב על הרעיון המהפכני הבא: נניח שאין יותר שופרסל. נניח שאנחנו לא קונים יותר בשופרסל בכלל, לא בשביל שהם יורידו את המחירים של הגבינה צהובה, אלא כי אנחנו מסרבים לקנות שופרסל. ואנחנו גם לא קונים יותר מגה, ולא קונים בויקטורי, ולא קונים בAM:PM.  אנחנו מתארגנים הרבה מאוד אנשים, מתוך כוונה מכוונת לגרום לכל הסופרים האלו לקרוס. אתם יודעים מה? למה רק הסופרים? נניח ואנחנו גורמים לקריסה גם שטראוס ותנובה.

אתה נפלת על הראש, תגיד לנו? הרי קריסה כזו תייצר אלפי מובטלים. ועוד, יוסיפו המאקרו-כלכלנים בלגלוג יודע ח"ן, הרי שקריסה כזו תגרום לצניחת המניות של אי.די.בי, וצניחת המניות של אי.די.בי תגרום לפאניקה בשוק, ופאניקה בשוק תעצור את הנדל"ן ותייצר כדור שלג שיגרום לחברות אחרות לקרוס, ויווצר מיתון, או במילים אחרות, משבר כלכלי נוראי. אתה תהפוך אותנו, כמו שמאיים שר האוצר יובל שטייניץ, ליוון או לספרד.

פרה פרה. ראשית, הבה נשבור את המיתוס השקרי הזה, כאילו שופרסל מחזיקה את העובדים. כאילו אי.די.בי בעצם נותנת לנו עבודה וצמיחה: לא אי.די.בי קונה מוצרי אוכל, אנחנו קונים מוצרי אוכל, ולכן אנחנו מייצרים את הצורך, ולכן אנחנו מייצרים את העובדים. כלומר, גם לאחר קריסת שופרסל, אנשים יירצו לקנות צ'ילי בקופסה או גבינה צהובה, ואנשים אחרים ירצו למכור להם גבינה צהובה כדי שיוכלו לקנות בצל. השאלה היחידה היא שאלה של האמון שאנחנו נותנים כציבור ביצרנים: אם אנחנו מאמינים שהמשק הישראלי יכול להצליח, אנחנו משקיעים במשק הישראלי ואנחנו צורכים במשק הישראלי. אם לנו יש כסף, וליוסי מהמכולת יש כסף, אז יוסי מהמכולת קונה ירקות אצל יחזקאל, שבתורו קונה חולצות אצל איציק.

הבעיה נוצרת כאשר במקום שופרסל אנחנו מקבלים את מגה: כאשר יוסי הופך מבעל מכולת לבעל רשת מכולות, ואז גורם לקריסת המכולת של שימי, ואז קונה גם את חנות הירקות של יחזקאל, ומעסיק עובדים בזול כדי להרוויח עוד, ואז הופך לנוחי דנקנר. אך כאן עליכם לעמוד על ההבדל העקרוני בין נוחי דנקנר לבין יוסי, שכן נוחי דנקנר איננו יוסי. לא רק משום שהוא נוחי דנקנר הספציפי, אלא משום שנוחי דנקנר הוא תאגיד שחדל לייצר דבר מה, והחל רק להרוויח. הרווח של נוחי דנקנר כבר איננו תלוי במה שהוא מייצר ובמה שאנו קונים, הוא תלוי כבר רק בהיותו רווח. חסידי השוק החופשי, הדואגים לכאורה ליוסי מהמכולת וחרדים כביכול ליוזמה הפרטית שלנו מפני המפלצת רבת הזרועות הנקראת מדינה, אינם דואגים ליוסי: ליוסי אין קיום כבר בעולם הרווח של אי.די.בי.  כל הרעיון של הגוף המתקרא "מדינה" נועד לייצג את יוסי כנגד זרועתיה של אי.די.בי, אך כיום אותו גוף אינו אלא זרוע בעצמו: אי.די.בי מממנת אותו, מייצרת את כלכלניו ואת הפוליטיקאים שלו, מחנכת את ילדיו, וכך הופכת את המפקח לכאורה לעובד בשכר.

ולכן אני אומר לשטייניץ: הבה ונהיה יוון. הבה ניתן לאוליגרכיית המשפחות לקרוס. האוליגרכיה הזו היא המייצרת את האחראית משמרת בסופר, את הקופאית בסופר, את התור של 11 העומדים בסופר. הללו, הללו והללו הם עבדים. הם עבדים אשר למרות שינויי הטכנולוגיה עובדים יותר שעות מאשר בתחילת המאה, כוח העבודה שלהם גדול יותר, הייצור שלהם עולה בעשרות ובמאות על הצרכים שלהם, ואף על פי כן הם אינם מסוגלים לקנות חלב מבלי לעמוד שעה בתור.  ההבטחה העומדת בבסיס הקפיטליזם, ההבטחה לאפשרות של עתיד טוב יותר, הפכה להבטחה של יותר עבודה, של פחות פנאי, של עודף סבל, של ניכור גרוע בהרבה מזה שמארקס חשב עליו ושל עייפות וטמטום. העבדות המודרנית גרועה בהרבה מן הווסליות החקלאית בעידן הטרום תעשייתי. לא זו בלבד שאתם לא תהיו לעולם נוחי דנקנר, אתם גם לא תהיו ההורים שלכם: אתם תעבדו יותר מהם, יהיה לכם פחות כסף, המוצרים שתקבלו יהיו גרועים יותר, וחייכם יהיו גרועים בהרבה. ואת זה לא רק אני אומר, את זה אומרים גדולי המאקרו-כלכלנים.

החזרת העסקים הקטנים, הצריכה הפרטית והייצור המקומי היא לא חלום באספמיה, ההפך מכך. היא אפשרית על אחת כמה וכמה בעידן הטכנולוגי הפוסט-תעשייתי. בעידן הזה נדרשת פחות עבודה עד חוסר עבודה בכלל: לא צריך להילחם באבטלה, צריך להילחם בעבודה. להקטין את שעות העבודה, להרוס את המפעלים הגדולים, למנוע בכוח את היווצרותן של רשתות ושל גופים עסקיים גדולים, או במילים אחרות, לייצר מחדש את המכולת של יוסי. את זה המדינה לא תעשה: את זה אנחנו צריכים לעשות. איך? תו תקן אזרחי, למשל, אשר יפקח מטעמנו על העסקה נצלנית וישמור על מיעוט שעות עבודה, בדיוק אותו פיקוח המתקיים על מפעלים מזהמים (במקום "ירוק סביבתי", "ירוק חברתי"). או, למשל, הגנה על עסקים פרטיים והחרמה של עסקים גדולים. או, למשל, תביעה של משכורת מקסימום למנהלים, החרמת חברה אשר תחלק דיבידנדים בזמן שהיא מפסידה, ועוד ועוד.  רוצים עוד דוגמאות? הסתכלו על החרדים שאתם טורחים להאשים בבעיותיכם פעם אחר פעם, ובמקום להאשים אותם, למדו מהם. למדו כיצד הכשרות נפוצה כל כך בישראל, למדו כיצד החרדים משיגים פרויקטים של דיור בזול, לימדו כיצד יש להם חנויות מזון משלהם ועסקים משלהם, רק משום שהם דואגים לשמור על הדברים הללו כקבוצה במקום לצעוק על אחראית המשמרת בסופר.  אתם אחראית המשמרת בסופר שאתם צועקים עליה, אתם הקופאית, אתם טכנאי השירות בHOT שאתם שונאים, וכולכם לא נוחי דנקנר, וכולכם לא אי.די.בי.  וברגע שתתחילו להבין את זה, תוכלו להבין כמה נפלאים החיים שלכם יכולים להיות, כמה תוכלו להינות יותר, להיות פחות לחוצים בזמן, לקנות מוצרים בכיף, לצפור פחות בכבישים ולהיות רגועים יותר, וכל זאת מבלי להצטרף לכת ניו-אייג' מטופשת חדשה: זה לא השינוי בפנימיות העצמית שלכם, זה לא הכישלון שלכם להצליח, זה לא חוסר הביטחון שלכם – זאת העובדה שאתם, חד וחלק, עבדים טיפשים של אי.די.בי ודומיו, והגיע הזמן שתפסיקו להיות כאלו.

4 תגובות בנושא “להחליף את נוחי דנקנר ביוסי מהמכולת: איך להיות מאושרים בלי להצטרף לכת ניו אייג'

  1. אנרכיה! לא צריך לקנות את הכל במקום אחד! הצלחנו להסתדר פעם, בשביל מה צריך קידמה? כל מה שאנשים קונים בסופר זה רק קרטון חלב אחד!

    לא יודע, אפילו לא נשמע לי אידיאליסטי אלא סתם קפריזי.. מהפיכה, כי התורים ארוכים!

    אהבתי

  2. הרעיון של קנייה מקומית כדרך להחזרת היציבות הכלכלית הוא רעיון שצובר הרבה תאוצה בשנים האחרונות. מה שהרשתות הגדולות עשו (גם בארץ וגם, למשל, בארה"ב) זה לספק מחירים נמוכים בהתחלה כדי להביא את הקונים אליהם ואחר כך, כשהמכולות המקומיות נסגרו, העלו את המחירים לפחות לרמתם ההגיונית (שזה אומר הרמה שבה הם מרוויחים כמצופה) אם לא לרמה גבוהה יותר. לפני 15 שנה באמת היה יותר זול לקנות במגה מאשר במכולת. אני זוכר כי הייתי בודק את זה.

    הנרטיב שהעשירים מספקים מקומות עבודה כבר לא מטעה אף אחד. גם ירון זליכה אמר את זה באחת ההרצאות המפורסמות שלו וגם ההרצאה בטד שנאסרה לפרסום אומרת את זה יפה מאוד: https://www.youtube.com/watch?v=CKCvf8E7V1g

    כרגע רגולציה ופיקוח זה לדעתי מה שצריך, כשהגענו למצב שבו אנחנו נמצאים. אני חושב שאחר הדברים שאפשר לעשות זה להבטיח שבעל המכולת מקבל את המוצרים באותו מחיר שהרשת הגדולה מקבלת אותם, מה שיאפשר לו להתחרות במחירים. היום אין לו סיכוי, ואני עדיין מאמין שאנשים צריכים לקנות איפה שזול יותר, במיוחד היום כשאין כסף.

    בנוסף צריך להילחם במונופולים ובקרטלים. הרי לא סתם יש מחירים אחידים בבנקים, אצל ספקי האינטרנט והטלוויזיה ובסופרים. זה דורש פיקוח אמיתי עם שיניים וקנסות אדירים.

    בשביל העתיד צריך ליצור את התמריץ הכלכלי הנכון שיגרום לכולם לשמור על רמת מחירים הגיונית. הזכרתי את ארה"ב… שם הדבר שמפחיד את הרשתות הגדולות זה שרשתות גדולות אחרות יורידו את המחירים יותר נמוך. אבל בארץ אין מקום להרבה רשתות ואלה שיש ללא ספק מתאמות רמות מחירים (אם על ידי שיחות ישירות או על ידי בדיקת המחיר אצל המתחרה והשוואה שלו)

    אין לי מושג איך יוצרים את התמריץ הכלכלי הנכון שיחזיר לנו את המכולות במקום הסופרים ואת ספקי השירות הקטנים במקום הגדולים. תמיד חשבתי (עם מעט הידע הכלכלי שלי) שכלכלת שוק תגרום לדבר הנכון לקרות עם ביקושים והיצעים, אבל כבר ברור שקפיטליזם חזירי שבו אין סולידריות ורק מנסים להרוויח כמה שיותר כסף – סוחט את הכלכלה ומביא אותה לעצירה.

    הפתרון, כמו בהרבה דברים אחרים, כנראה נמצא איפה שהוא באמצע – כלכלת שוק חופשי עם רגולציה אגרסיבית שתמנע מאנשים להתנהג בצורה חזירית.

    אהבתי

    1. אני מסכים עם המטרות, אך אני לא בטוח שהממשלות בעשרות השנים הקרובות יעודדו רגולציה חזקה, מאחר וכאמור, אידאולוגיה בצד, הן שייכות דה-פקטו להון, אשר מממן את הקמפיינים שלהם, מחזיק חברים קרובים, מממן את בתי הספר לכלכלה בהם לומדים הפקידים וכו'. למשל, מספיק להתבונן במשולש יחימוביץ'-עיני-תעשייה ועל הצד שלקחו במאבק העובדים הסוציאלים והרופאים המתמחים על מנת להיווכח כי בסופו של דבר הממשלות, בכל צורה שלהן ישמרו על הסטטוס קוו.
      העניין המרכזי כאן הוא שהתאגיד תמיד מקדים את הרגולטור, שגם אם הוא מגיב, מגיב באיחור ניכר. לעומת זאת, דווקא הפרט היום יכול להיות חזק הרבה יותר באמצעות הרשת, כל עוד הוא מקבל על עצמו עקרונות יסודיים בהתנהלותו כפרט. זאת אומרת – להחרים קוטג' לא אומר כלום, להפסיק לקנות מוצר כלשהו גם לא. אפשר אולי לחשוב על גוף אזרחי, במימון אזרחי, אשר יהווה מעין משקיף שיספק תווי תקן (האם, למשל, המקום הזה עומד בשבע שעות עבודה, האם כך וכך עובדים מרוצים בו), באותו המובן בדיוק שעובדת הכשרות או עניין הניסויים בבעלי חיים אצל יצרני שמפו. כלומר, לא באמצעות הממשלה, אלא באמצעות הפיכת היחס האנושי הנכון למשהו שהוא Cool, למשהו שכולם רוצים להיות, כפי שכולם רוצים להיות "ירוקים". מהלך כזה כשלעצמו ירסק את ההגיון התאגידי לטובת עסקים קטנים שיפרחו במסגרת הזאת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s