פוליטי

צביעות, בורות ואינדוקטרינציה – עוד ממעלליו של קומיסר החינוך

"הזכרון יכול לשנות את צורתו של החדר. הוא יכול לשנות את צבעה של מכונית. זכרונות ניתן לעוות, הם רק אינטרפרטציה, לא תיעוד, והם בלתי רלוונטיים אם יש לך את העובדות"

לאונרד שלבי, "ממנטו".

ב1948 עזבו את שטחי ישראל בערך כ700,000 מתושביה המקומיים (ע"פ הערכת האו"ם, כ726,000). חלקם הגדול ברח אל הגדה המערבית ואל רצועת עזה, חלק קטן יותר ברח עמוק יותר אל עבר מדינות ערב השכנות.  זוהי עובדה. העובדה הזו מתועדת באינספור ארכיונים. היא מתוארת בספרות הישראלית בספרו של ס.יזהר או בספרו האחרון של יורם קניוק, אשר שירתו שירות צבאי במלחמה הזו. היא מתועדת בספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947". היא מתועדת בסיפוריהם של אנשי הפלמ"ח ובארכיונים. היא מתועדת בארכיוני האו"ם, היא מתועדת על ידי היסטוריונים זרים.

יוליוס קיסר חצה את נהר הרוביקון בראשות צבא בדרכו לרומא ב10 בינואר 49 לפנה"ס. גם זו עובדה, המתועדת למשל ב"חיי אישים" של פלוטארכוס.  בין השנים 1939-1945 נרצחו והושמדו בערך כשישה מיליון מיהודי אירופה. האומדן מבוסס על מספר מחקרים, למשל, של ראול הילברג (5.1 מיליון) או של ולפגנג בנץ (בין 5.29 ל- 6 מיליון).

ייתכן ונרצחו פחות או יותר משישה מיליון. ייתכן ותארוך חצייתו של קיסר עוות על ידי המקורות הראשוניים. ייתכן וברחו יותר או פחות מ700,000 פליטים ב48'.  הדיוק כאן איננו משמעותי, ואיננו גורע מן העובדות עצמן.

ניתן להתווכח על משמעותן של העובדות הללו, ניתן להתווכח על הנסיבות להן. שרשרת האירועים אשר הוליכה אל התוצאות הללו, השלכותיהם של האירועים ומידתם, הללו אינם בגדר עובדות, אלא מאבק היסטורי על הזיכרון. היסטוריון אחד יבקש להפריז בחשיבות אירוע מסוים, והיסטוריון אחר יצביע על אחר. חלק יבחנו את הגורמים הכלכליים-חברתיים, חלק את הפוליטיים, חלק ידברו על דינמיקה שלטונית, אחרים על הדיאלקטיקה ההכרחית.  כך או כך, העובדות יעמדו, כשלעצמן.

ביחס לאותם 700,000 פליטים, אין הסכמה גורפת בהיסטוריוגרפיה הישראלית. יש הטוענים (כמו בן-גוריון, למשל) כי הרוב הגדול ברח ללא שום איום כלפיו (טענה בעייתית מבחינה היסטורית, אך נניח אותה כרגע). יש הטוענים כי בוצע טיהור אתני מכוון בכפרים, ויש הטוענים כי בוצעו מעשי אלימות ברמה המקומית. אלו הם מחקרים היסטוריים. העובדה כי 700,000 פליטים ברחו, לעומת זאת, היא עובדה.

משרד החינוך שלכם איננו מעוניין להטריד אתכם עם עובדות. עובדות נוטות, לעתים, להיות לא נעימות, ומשרד החינוך איננו מעוניין שתלמידיו ישמעו דברים שאינם נעימים.  יוסי לינדין, למשל, מורה לאזרחות ומחלוצי תכנית חדשה שזכתה לתמיכת משרד החינוך, כותב היום כך:

"יש לחשוש מכך שתלמיד שיתחנך על כך ש"נכבה" הוא נרטיב שווה באמינותו להצגתה של מלחמת העצמאות כמאבק הרואי וראוי לתקומת ישראל אל מול הקמים עליה לכלותה, עשוי בחושיו הבריאים "לשפוך את התינוק עם המים". הוא עלול לזהות את ערכי הדמוקרטיה עם אמירות בסגנון זה ולהתנער לחלוטין מיחס אוהד לערכי הסובלנות, הפלורליזם וזכויות האדם".

חששו הגדול של לינדין הוא כי תלמידי ישראל עלולים לפקפק לרגע בצדקת הדרך, כאשר יציגו להם את "הנרטיב" הבעייתי הזה, בו 700,000 פליטים ברחו. כלומר, כאשר יציגו בפניהם עובדה. וכפי שלינדין מדגיש, הוא עלול "להשתבש", לא להבין כי דמוקרטיה היא בעצם מה שאנחנו מגדירים עבורו.

תגובתו של לינדין לא עומדת בחלל ריק. וועדת כנסת שהתכנסה לאחרונה בדיון חירום (בזמן הפגרה) החליטה באופן חריג לאסור שימוש בספר מסוכן ותעמולתי חדש, "יוצאים לדרך אזרחית", ספר רווי בטעויות ובשקרים. מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטראובר, הגדילה ואמרה כי "האישור היה תקלה חמורה, הנחיתי להפסיק את השימוש בו מיד בכל בתי הספר".   חלק מן הטעויות הרבות שנמצאות בספר, על פי טענת הוועדה (וטענת משרד החינוך), מצביעות על כך שחלק מן העלייה הרוסית של שנות התשעים נבעה ממניעים כלכליים. נוסף על כך, מדווח הספר על אירועי הנכבה (על אף "חוק הנכבה" שחוקק ב2011), וכמו כן חסרים בו מרכיבים וצביון יהודי הנדרש מספר אזרחות.

מתברר ששגינו בכל: מה שאנו חושבים לעובדות אינן אלא טעיות. הטעות הראשונית שלנו, הייתה הניסיון להסתמך על מסמכים וארכיונים כביסוס לעובדות הללו, בעוד שהיינו למעשה אמורים להסתמך על משרד החינוך. עובדה, היא, למעשה, מה שראוי שיהיה, ולא, חס וחלילה, מה שמתרחש.

זוהי גישתו החדשה של המשרד לעיצוב הילד בראשות הקומיסר סער ועוזרו צבי צמרת, אשר נתנו תמיכה לכך שוועדת כנסת תקבע את תוכן ספרי הלימוד. המחשבה כי חינוך נועד לספק כלים ביקורתיים לתלמיד לא הייתה אלא טעות ליברלית. החינוך נועד לעצב את התלמיד, ללמד אותו אך ורק מה שישרת את צבינו היהודי ואת יחסו אליו. והנה, למעשה, אנו מגלים כי לינדין צודק לכל אורך הדרך: חינוך הוא למעשה רעיון ליברלי, בעוד שמה שאנו זקוקים לו בישראל האתנוקרטית הוא אינדוקטרינציה, כמו שיש בישיבות או כמו זו של רוסיה הסובייטית. החינוך הציבורי הוא רעיון אירופאי נלוז שאבד עליו הכלח: הוא נולד במוחותיהם המעוותים של המשכילים הצרפתים והגרמנים בתקופת ההשכלה, ואין לו קשר עם החינוך היהודי הנכון.

זכרו, אם כן, או למען האמת, שכחו: 700,000 הפליטים הללו הם המצאה. גם על חציית הרוביקון של קיסר לא צריך שתדעו יותר מדי, עדיף שתדעו כי הרומאים היו רשעים ובני בליעל שבר-כוכבא נלחם בהם, ושתזכרו את סבלו של רבי שמעון בר יוחאי.  שישה מיליון לעומת זאת הוא מספר חשוב, אותו מספר שהאיראנים מבקשים לחסל.

מה שמרתיח, או צריך להרתיח, כל אדם שפוי, איננה הגישה השמרנית או הליברלית כלפי ההיסטוריה או כלפי האזרחות. לא שאלת השטחים או לא השטחים, או שאלת המוסר או אי המוסר: אלא העובדה כי גדעון סער ושותפיו תובעים מכם ומילדיכם עצימת עיניים ובורות. יחשבו ילדיכם מה שיחשבו: יצדיקו את גירוש ערביי ישראל או יזעמו עליו, ידברו על צדקתה של מפא"י או על פשעיה, ידברו בשבחו של בן-גוריון או בגנותו: אך ידעו נא את העובדות.  מי שמונע את העובדות, מי שמסתיר את האמת,  אינו איש חינוך אלא קומיסר, וממשלה שמקימה וועדות כדי להסתיר עובדות איננה ממשלה, אלא חונטה. בפעם הבאה שיזדעזעו כאשר המונח פאשיזם נישא בפי מאן דהוא, אל להם להתפלא. לו היו מחנכים את ילדיהם כראוי, היו יודעים הללו לזהות גם עד כמה דומה האינדוקטרינציה ל"היות אזרח טוב ונאמן" לזו שהנהיג מוסוליני באיטליה.

12 תגובות בנושא “צביעות, בורות ואינדוקטרינציה – עוד ממעלליו של קומיסר החינוך

  1. יפה כתבת, רק שיש לך טעות אחת – מערכת חינוך שלנו מעולם לא הייתה מושתת על הרעיון של ללמד ילדים לחשוב. זה שאנחנו עוד איכשהו חושבים עצמאית זה בגדר נס אבולוציוני בלבד…

    אהבתי

  2. קצת איבדת אותי בקטע על הפאשיזם, אבל בגדול מסכים עם כל מילה. ומה שמפתיע הוא שבימים טרופים אלה, גם במסדרונות האקדמיה עדים ניטש הויכוח האם לספר את "הסיפור שלנו" או את "הסיפורים של כולם", שאלה שדומה שמדינות המערב (כמו ארה"ב, ואפילו צרפת) כבר מזמן הכריעו בה לטובת האופציה הראשונה. אני חוזר פעם אחר פעם למסקנה המתבקשת – אנחנו, האזרחים, אשמים, בואו, תאכילו אותנו בחרא, Ignorance is bliss !

    אהבתי

  3. מרינה -תודה מסכים לגמרי, למרות שאני לא כל כך בטוח שאנחנו צלחנו אותה אבולוציונית, באופן אישי אני הפסקתי לחשוב כבר לפני עשר שנים(: שי – אתה צודק, אגב, גם לגבי ארה"ב וצרפת. לימודי היסטוריה ואזרחות תמיד נגועים בלאומיות תרבותית. ההבדל העיקרי הוא שבארה"ב אתה כן לומד, למשל, את העובדות על מלחמת האזרחים ועל הטיהור האתני של האינדיאנים. אמנם, ההיסטוריה הממלכתית תדבר על גבורת הצפון ועל לינקולן במקרה הראשון ועל תמותה טבעית ומחלות במקרה השני, אך לא תכחיש כי השבטים נכחדו ואדמותיהם נלקחו, או תעלים את הרקוסטרוקציה אחרי מלחמת האזרחים מן ההיסטוריה. כלומר, אני לא מצפה שבמערכת החינוך ילמדו כי הציונות הייתה תנועה קולוניאליסטית ושגירוש הערבים מן הכפרים הייתה בגדר תכנית מוסדרת של בן גוריון, אע"פ שיש ממש בטענות הללו, אלא שבשלב הראשון ילמדו כי 700,000 פליטים ברחו, כי האירוע הזה התרחש במקביל לעצמאותה של ישראל.

    אהבתי

  4. אור הרי אין זה מפתיע, למדינת ישראל יש אג'נדה מאוד ברורה אשר מתבטאת בחינוך שלנו מגיל גן ועד תיכון- לגדל חיילים טובים, כאלה שלא יעשו בעיות, כאלו שיעוצו לקרב ללא כל שאלה או תהייה וזה לא הולך להשתנות כל עוד קיים הסכסוך….

    אהבתי

  5. טוב, אם בעובדות עסקינן, כדאי אולי להזכיר שנטישת חלק מערביי ארץ ישראל את בתיהם, אליה אתה מתייחס, נעשתה כבר במהלך 1947 ולא רק ב-1948. למעשה, כבר בחודש ספטמבר 1947, פרסמה הוועדה המדינית של הליגה הערבית פניה למדינות ערב לפתוח שעריהן בפני זרם המהגרים. הוועד העליון של ערביי ארץ ישראל הוקיע בדצמבר 1947 את העוזבים כבוגדים. עובדות אלה גם במסמכים פנימיים של שלטונות המנדט בא"י. על מקורות אלה, ועל עוד רבים נוספים, ניתן ללמוד, בין היתר, מספרו של יעקב שמעוני "מדינות ערב:פרקי היסטוריה מדינית" (1988). אשר על כן, עובדה היא כי הגירת ערביי ישראל החלה כאמור בשנת 1947, הרבה לפני שבן גוריון החל, כביכול, בתוכניתו הקולוניליסטית והזדונית לגירוש ערביי ישראל.
    הנקודה היא זו – זה יהיה פשטני לחשוב שניתן לתאר עובדות היסטוריות באופן מנותק מהשקפתו הפוליטית של המספר. עבור מי שמחזיק בהשקפה פוליטית שמאלנית, נוח להציג את העובדות כ- 700,000 איש סולקו ובמקביל הוקמה המדינה, תוך התעלמות מעובדות שאינן תומכות במסקנה כי אותה הגירה היא תוצאה של טיהור אתני.
    גם הביקורת הפרסונאלית כלפי גדעון סער קצת תמוהה. ה"נכבה" הוכללה לראשונה בתוכנית הלימודים על ידי השרה יולי תמיר בשנת 2007. אז מה תגיד על כל שרי החינוך שקדמו לשרה תמיר? שכולם ניסו לכחד עובדות היסטוריות מתלמידי ישראל הרכים? כך למשל שר החינוך יוסי שריד? שולמית אלוני?
    דעתי האישית היא שלימוד תלמידי ישראל כי התקיים טיהור אתני בנכבה שקול ללימודם כי יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להכין מדמם מצות לחג הפסח. זו כמו זו עלילת דם. יחד עם זאת, ברור שכל שר חינוך פועל בהתאם להשקפת עולמו ומציג את העובדות ההיסטוריות באופן שנוח לו. גם אתה לא פעלת באופן שונה במה שכתבת.

    אהבתי

    1. אני מכיר את ספרו של שמעוני, ואני סבור שהוא איננו רציני עובדתית ואיננו מבוסס, שכן כמות העוזבים ב47 הייתה כמעט אפסית ביחס לנטישה ההמונית לאחר אירועי 48.

      כך או כך, הטענה האחרונה שטענתי נכנסת גם היא לקטגוריה "פרשנות היסטורית". אין לי כל בעיה שילמדו את ספרו של שמעוני. אין לי בעיה אף שילמדו את ספרה המופרך של ג'ואן פיטרס. ההפך הגמור. אני סבור שצריכים ללמד את כל הנ"ל, או אבסטרקט מסויים שלו. שילמדו את ההיסטוריה המפא"יניקית של בן ציון דינור לצד ספריו של בני מוריס (אגב, פוליטיקה, המסמכים ההיסטוריים שאסף וספרו על בעיית הפליטים לא מונעת ממנו לטעון כי לדעתו בן גוריון היה צריך להנהיג מדיניות גירוש רחבה יותר ולפתור את הבעיה, כך שאיני בטוח שמוריס מייצג את "דעתי הפוליטית).

      ועוד: אני באופן אישי אף איני סבור כי לבן גוריון הייתה תכנית על מפורטת לגירוש (מה גם שלא נמצאה כזו) אלא סבור שההחלטות במרבית המקרים נלקחו על ידי המפקדים בשטח תוך כדי עצימת עין.

      אם כן, אני מוכן להסכים לדייק יותר: ילמדו נא כי יש הטוענים כי 700,000 לערך הפליטים ברחו ב48, אף כי יש הטוענים כי הבריחה החלה לפני המלחמה. ילמדו נא משהו מלבד "צבאות ערב קמו עלינו כולם להרגנו, וניצחנו את כולם" (טענה לא נכונה ובלתי אפשרית היסטורית כשלעצמה).

      לימודי ה"נכבה" שיולי תמיר אישרה אישרו ללמד את הנכבה בבתי הספר הערביים. אפילו ספר האזרחות הבעייתי שהשתמשו בו בתקופתי, לפני כעשר שנים, "להיות אזרחים בישראל", מתאר את גירוש ערביי ישראל בקצרה, וציין כי ערביי ישראל ממשיכים להזכיר זאת.

      גדעון סער, צבי צמרת והוועדה בראשות אלכס מילר מבקשים "להעלים" את האירועים שאינם נעימים להם. מבקשים "להעלים" את העובדה כי רחוב השוהדא בחברון סגור בעוצר צבאי ולהתעלם בכלל מן העובדה כי בחברון גרים מאות אלפי פלשתינים. לא לשאול האם יש לכך סיבה מוצדקת או לא, לא להעלות טענות בעד ונגד, אלא "להעלים".

      תסכים איתי שיש הבדל בין להתווכח על ההיסטוריה, בין להדגיש נתון מסויים על פני נתון אחר, ובין להעלים את הנתונים לגמרי.

      אהבתי

      1. אשמח אם תוכל להפנות אותי למקור שעליו אתה מבסס את טענתך כי כמות המהגרים בשנת 1947 הייתה אפסית. ככל הידוע לי, קיימות עדויות אחרות שלא ניתן לפטור אותן כלאחר יד.

        מכל מקום, אני לא חולק על הטענה כי במהלך מלחמת העצמאות (נכבה, if you will) נעשו על ידי הכוחות הלוחמים של היישוב היהודי החלטות שגויות שאינן עולות בקנה אחד עם ההחלטות שהיינו רוצים שתתקבלנה בעת מלחמה (למעשה, אף צבא מעולם לא ניהל מלחמה לפי הסטנדרטים האלו, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). לא ברור לי על מה אתה מבסס את הקביעה כי "במרבית המקרים" נהגו כך. גם בעניין זה, אשמח אם תוכל להאיר את עיניי.

        אהבתי

      2. לגבי מקור, היה לי בעבר את הספר "קרבנות" של בני מוריס והוא נגנב על ידי מאן דהוא שלא החזירו.

        מצאתי, יחד עם זאת, חלק מן המאמר: The birth of the palastinitan refugee problem revisted שלו, ואני מצרף אותו כאן:

        http://duncankennedy.net/documents/Is-Pal/First-Syllabus/Benny-Morris_The-Birth-of-the-Palestinian-Refugee-Problem.pdf

        (יכול להיות שתצטרך הרשאה אוניברסיטאית, אם אינך מצליח להיכנס אנסה לפרסם את הPDF בפוסט).

        בעמוד 590 מדבר מוריס גם על פינוי בעידוד הAHC ומדינות ערב החל מספטמבר 1947 (שים לב, אגב, לטענה בעמ' 588, כי לא הייתה תכנית על ציונית לגירוש, אך כי הייתה אווירה כזו בשטח. מוריס מתייחס לעזיבה הזו כמעין טרגדיה עם סוף ידוע בארבעה שלבים).

        הוא טוען כי ב47 החלה הגירה בעיקר של המעמד המבוסס יותר בערים, בעיקר ביפו ובחיפה. הוא אף טוען שהייתה לה חשיבות. אך מרבית ההגירה מיוחסת למעשי האיבה ולחבל הציוני המתהדק שהגיע לשיא ב48.

        "במרבית המקרים" – הכוונה הייתה לכך כי במרבית המקרים שבו בוצע גירוש הוא התבצע על ידי החלטות בשטח, ולא כי מרבית ההחלטות בשטח היו קשורות מפורשות לגירוש (טענה שאיני עומד מאחוריה)

        לכן, למשל, חיפה ויפו נשארו בסופו של דבר ערים מעורבות (גם בשל הגנה של התושבים היהודים או יחסי שכנות טובים יותר) בעוד שבמקומות אחרים בוצעו מעשי טבח וביזה, המתוארים באופן פרטני ומדודק ב"קרבנות", או באופן ספרותי בסיפורים כמו "חרבת חזעה" של יזהר.

        אהבתי

      3. מכיר היטב את דבריו של בני מוריס. אני מניח שאני לא צריך להרחיב על הביקורת הקיימת על העבודה שלו מצד היסטוריונים בכירים בעולם. בכל מקרה אתייחס לשתי נקודות:
        1. גם לשיטתו של בני מוריס, עליו אתה מסתמך, כ- 100,000 איש מהישוב הערבי בארץ נטשו את בתיהם בלי עד למרץ 48. לא ברור לי איך אפשר לטעון כי מדובר ב"מספרים אפסיים", כדבריך.
        אגב, גם לגבי גל ההגירה השני (של כ-300,000 איש), מציין מוריס כי סיבות מרכזיות לעזיבה אינן קשורות לפעולות אופרטביות של הישוב היהודי בארץ (כי אם לתנאי המחיה, התנהלות הנהגת הישוב הערבי בא"י ובחו"ל וכן חשש ממלחמה).

        2. האומדן של 700,000 מהגרים, שאותו אתה מציין כעובדה מוגמרת, גם הוא כונס בחובו תפיסה פוליטית. מדובר על מספר המבוסס על ההגדרה של אונר"א למיהו פליט – הגדרה צבועה, שנתפרה אך ורק למידותיהם של הפליטים הערבים ואינה תואמת את ההגדרה הבינלאומית לפליטות.

        אין לי יומרות לשכנע שלא הייתה "נכבה". שכל אחד יבחר למה הוא רוצה להאמין ויהיה שקט עם מצפונו. יחד עם זאת, להאשים את שר החינוך בהעלמת עובדות, בגלל שהוא לא מתיישר עם העמדה של אילן פפה ושות' נראה לי קצת מוגזם.

        אהבתי

  6. בוא נסכם את הדיון כך: אני מוכן להתפשר על המספרים לכאן או לכאן. אני מוכן להכיר בכך כי חלק מפליטי 48 הם פליטי 47, אני מוכן להכיר בכך כי חלקם עזבו מנסיבות שלא קשורות לפעולות איבה ועוד. אתה אינך מסתיר כי בוצעו פעולות איבה (אחת מהם מופיעה כאן בפוסט קודם מדיווחו הישיר של סבי), בהם גירוש ורצח, בין אם בהוראה ישירה מלמעלה, בין אם בהחלטה מקומית. ניחא, איננו מסכימים על קנה המידה ועל אינספור שאלות נוספות הקשורות לאירועי 48. אך אני סבור כי גם אתה מסכים איתי שיש להציג את מרחב הפרשנויות הרחב ביותר, ולאפשר לתלמיד לברור מתוכן את מה שנדמה לו מובהק יותר.

    אני לא מבקש שילמדו את בני מוריס (אגב, פפה בעיני איננו היסטוריון רציני ומבוסס כמו מוריס, המסתמך על מאות ארכיונים ועדויות) כראה וקדש. אני לא מבקש שסער ייתישר עם העמדה הזו. אני מבקש שהוא, מנכל"ית המשרד שלו, וועדת כנסת שהתכנסה במיוחד באמצע הפגרה, לא תפסול ספר שלם רק מכיוון שהעמדות הללו מופיעות בו (כעמדות, ראוי להדגיש), וזאת תוך כדי הטלת רפש ועלבונות במרכז המקצוע על שאישר את הספר, תוך דרישה ממנו להתיישר לפי וועדת הכנסת.

    עכשיו, בוא תביא את אלכס מילר וגדעון סער לדיון, ותשאל אותם מה הם אומרים על ספרו של מוריס או על ספרו של שמעוני. תן לי לחסוך לך את הטרחה – זה לא ממש מעניין אותם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s