המשחק

הקדמה

ספר זה נועד להציע פופוליזם ניו-אייג'י ולהימכר בכמות גדולה. הוא אינו ספר פילוסופיה אקדמי יבש ומשמים אשר יקרא על ידי מספר זקנים באוניברסיטת תל אביב.  הוא מפר באורח בוטה את הסגנון הנהוג והנדרש מעשייה פילוסופית ראוייה, והוא עושה זאת בכוונת מכוון.  יחד עם זאת שהוא פופוליסטי, בהצהרתו על כך הוא גם טוען כי הוא אינו מסתיר דבר, וכן כי אין לו תורה חדשה להציע. הוא אינו מציע לאיש חיים טובים יותר, עשירים יותר, מאושרים יותר. למחברו אין השראה אלוהית, כשרון יחודי או ידע כלשהו כיצד ראוי לחיות חיים מסוימים, וכשלונו המחפיר בניהול חייו שלו יעיד על כך.

למרות פסקת ההקדמה הזו, הספר הזה מעוניין לעסוק בפילוסופיה. אך הוא מבקש לעסוק בפילוסופיה באופן שיחריב את מושג הפילוסופיה המקצועית והאקדמית, וייצר במקומה פילוסופיית-פופ: פילוסופיה שנוכל "להאזין" לה כפי שאנו מאזינים לאלבום של רדיוהד. פילוסופיה שנוכל להגיב אליה, לדבר דרכה, להרוס דרכה את אופן המחשבה הקיים שלנו, לייצר באמצעותה זהות חדשה עבורנו, ולערוך מהפכה כנגד הדיקטטורה העצמית שאנו כופים על אותה זהות.

הפילוסופיה של יוון העתיקה התנהלה בשוק – בויכוחים בכיכר על נושאי היום-יום שעמדו בד בבד עם שאלות מוסריות או פיזקליות. בהתנצחויות תיאטרליות, במוזיקה ובפוליטיקה, בכולן הייתה הפילוסופיה נוכחת. הפילוסופיה הייתה היום-יום, הטלוויזיה והגוגל של אתונה.

הפילוסופיה העכשווית היא התפלפלות אליטיסטית בין חבורת פלצנים אשר מתווכחת על דקויות וזוטות בטקסטים ישנים, קצת בדומה להתפלפלות התיאולוגית המשמימה של ימי-הביניים. לאחר שהפילוסופים החצופים והגדולים של המודרנה כתבו בלהט ובאלימות ועיצבו את אופני המחשבה של המאה השמונה עשרה עד המאה העשרים, הפכו הפילוסופים של סוף המאה העשרים למלכחי פינכה או לאינטלקטואלי חצר אשר נתפסים על ידי הכלל כטרחנים בלתי נחוצים. את תפקיד הפילוסופים של המודרנה או מתווכחי השוק תפסו המפרסמים וה"גורואים" החדשים.

הבה נתבונן בסלוגנים הבאים:

1.  

2. 

3. 

 

 

 

 

שתי התמונות הראשונות הן פרסומת לחברת קוקה-קולה. הראשונה מצהירה: "זהו הדבר האמיתי", והשנייה קוראת לנו: עשה מה שמרגיש טוב . התמונה השלישית היא פרסומת לחברת נייק, שקוראת לנו: פשוט עשו זאת!.

עשו מה? מה פירוש "עשו זאת?". אבל זה לא משנה, אנחנו מבינים. אנחנו מבינים למה מתכוונים כאשר אומרים לנו "זהו הדבר האמיתי" על רקע של קוקה קולה: כאשר אנו שותים קוקה קולה אנו עושים את הדבר האמיתי. כאשר אנו רצים עם נעלי נייק או משחקים איתן כדורגל, אנו "פשוט עושים זאת". אנחנו עושים מה שמרגיש טוב, ושתיית קוקה קולה גורמת לנו להרגיש טוב.

הקמפיינים של חברות הפרסום לא נועדו רק כדי למכור מוצר. הקמפיינים הללו הן פילוסופיה. אנחנו לא רק "שותים" קוקה קולה, אנחנו עושים מה שמרגיש טוב, אנחנו מרגישים טוב.

הפילוסופים לא אהבו את הפילוסופיה של אנשי השיווק. הם דיברו על "אובדן ההילה" של המיוחד, של היוצא דופן. הם כעסו על כך שכולנו "קוקה קולה", ו"קוקה קולה" זה בעצם שום דבר. הדור של שנות התשעים היה דור ה"קוקה קולה", והדור של שנות האלפיים הוא דור של פוסט-קוקה קולה, הוא דור של אייפון, youtube, מהירות, פרסומות, רעש, וחוסר אכפתיות. דור של ניאו-קפיטליזם שאין לו אידאולוגיה, אין לו מוסר, אין לו שליטה, אין לו משפחה, דת, מסורת, או ערכים. נורא ואיום.

בסופו של דבר, הפילוסופים הללו אינם אלא זקנים עריריים ואכולי קנאה: הם נזרקו החוצה כחפץ חסר ערך. מיהו בעל ערכים? אילו ערכים? אל מול מה אנו מעמידים את אותם ערכים?

אך הם צודקים: משום שגם קוקה-קולה אינה יכולה להחזיק מים. משום שאנו חשים את אותו דבר מה מפוספס, את אותה "הילה" אשר נאבדה, כאשר אנו "פשוט עושים זאת". מפני שלעולם לא ידענו מה פירוש "פשוט לעשות זאת". אנו מבינים מה אומרים לנו, אך אנו חשים שאיננו יכולים להתאים בין ה"זאת" שאנו רוצים לעשות לבין "הזה" אשר מופיע בפנינו. הפרסומאים אינם יכולים לספק לנו תשובה, משום שתשובתם הסופית היא קוקה קולה. לעומת זאת, אנו נשארים עם בקבוק הקוקה-קולה, וכעת שואלים: אם כן, מה לעשות עכשיו?

ה"דבר המפוספס" הזה, חוסר האותנטיות שלנו כלפי דבר מה שאיננו יודעים להגדירו, אחראים במידת מה להופעתה של הנוסטלגיה ושל השמרנות הריאקציונית.  פילוסוף התרבות הפופולרי ז'אן בודריאר אבחן את הסלוגנים, את קוקה קולה, את דיסניוורלד, במסגרת מה שהוא כינה "סימולקרות". הסימולקרה, לדידו, היא סימולציה שהחליפה את המובן הראשוני והעלימה אותו. עולם הפרסום הפוסט מודרני עבור בודריאר הוא עולם של סימולקרות, של המדומיין שכבר איננו מצביע על הממשי, אלא הופך לממשות בפני עצמה. אך גם בודריאר נכשל לזהות את החופש והשחרור העצום הזה של אובדן המובן שלא היה מובן מלכתחילה: מבין השורות, ניתן לזהות גם את כמיהתו של בודריאר להחזרתו של המובן הישן, להחזרתו של העולם ש"נעלם ללא שוב".

אינני מבקש לשוב לעולם שמעולם לא הכרתי, כמו אודיסיאוס המדמיין את איתקה רק על מנת לגלות שלא נותר ממנה דבר ממה שזכר. זיכרון ה"עולם הישן", עולם המשחקים בחצר, הטבע הנגלה והנאיביות הילדותית זרים עבורי, הם אינם אלא המצאה אסתטית קולקטיבית. דבר לא "חלף עם הרוח" עבורי, הרוח נכחה שם מן הרגע הראשון. האדם הראשוני הוא האדם כתרבות ולא המצאת האדם החדשה במערות לסקו. ולמרות זאת, אני מעוניין להשתהות, למרות זאת אני מעוניין לעצור ולהתבונן בהווית הקוקה-קולה שלי, ולתהות כיצד עלי "לעשות זאת". אני מעוניין להגיד כי אני שייך לקוקה-קולה, כי הקוקה קולה איננה שבר כי אם אסתטיקה, אני מעוניין, כניטשה, להשליך את מוסר העבדים שממשיכיו של ניטשה כפו עלי מעלי, אני מעוניין לבצע את הפעולה המודרניסטית והפוסט מודרניסטית כאחד כנגד עריצותם של המודרניזם והפוסט-מודרניזם. ולצורך כך, אני מעוניין להשתהות.

הפילוסופיה מתרחשת באותו רגע מזערי של השהייה. אותו רגע אשר באופן המודרני מתרחש בין פעולה אחת לאחרת. ניתן לחשוב עליו בצורה הבאה:  אני מקיץ משנתי; הכלבה שלי מחכה שאוציא אותה. אני עייף, אך עלי לצאת לעבודה. אני מצחצח את שיניי, מפהק, חושב על החפצים שאני זקוק להם – הארנק, הפלאפון, המפתחות. אני מתחיל לנעול את נעלי…  כל הפעילויות הללו נעשו במסגרת של "היותי בעולם", במסגרת של "זמן העבודה". מאוחר יותר נדבר על "היותי בעולם". אך כעת נחשוב על "זמן העבודה" הזה. אין זה משמעותי במיוחד אם אני עובד ברגע זה, או שמא עליי לקחת את ילדיי לבית הספר: ה"עבודה", כמעין מטרה מארגנת, מנחה את ההתכוונות שלי. המנגנונים התכליתיים נמצאים בפעולה: יש לעשות פעולה א' על מנת שתושג תוצאה ב', תוצאה ב' הכרחית עבור ג', את ג' קבעתי לפני שבוע. אינספור הפעולות הללו הן אוטומטיות: אינני צריך לתהות מדוע אני מצחצח את שיניי כעת או לוקח את הילד לבית הספר. זהו חלק מובנה בעולם העבודה שלי.

הבה נחזור לרגע בו אני נועל את נעלי. לפתע השרוך אינו נפרם כראוי. אני מנסה פעם אחת, ופעם שנייה להעביר אותו דרך החורים. אני מתעצבן. דבר מה מפריע לי. אינני יודע מדוע, אך אני חש כי הרגשתי את הכעס הזה בעבר. לפתע כלל אינני שם לב לעניין השרוך, אני "תקוע". משהו במנגנון האוטומטי השתבש. אותו רגע של השתבשות, אותו זמן פתאומי בו המחשבה נודדת, גונבת רגע אחד, הוא הרגע הפילוסופי.

פעמים רבות, הרגע הזה מעורר חרדה, או תחושת בלבול, אי-קוהרנטיות. אנו חשים דבר דומה לנוכח מוות פתאומי, ברגעי האורגזמה, או לנוכח דבר מה שאיננו יכולים להבינו, שהוא זר לעולם האוטומטי שלנו, שאין לו תכלית ישירה.

בדרך כלל אנו נוהגים לבטל את הרגע הזה, להשליך אותו הצדה. ההצגה חייבת להמשיך. אני מעוניין לחשוב על שתי רמות של הזיה כזו: הרמה הראשונה תשאל: מדוע אני עושה את מה שאני עושה כעת? נגד ההזיה הזו נפעיל את הנשקים שאנו רוכשים באמצעות האמונה, באמצעות תורות הניו-אייג', באמצעות המדע, באמצעות ספרי ההדרכה המקצועית: נפעיל את ה"ידע החיצוני": זה כך משום שזה כך. ה"ידע החיצוני" הזה הוא חלק ממנגנון האוטומציה, אשר נועד להגן עלינו מפני ה"טעויות" הללו במנגנון.

אך ישנה רמה נוספת של הזיה: זוהי רמה בה אומר לעצמי כי אינני יודע. כי אני חסר אונים.  חוסר האונים הזה איננו תובע תשובה, איננו יכול להכיל "תשובה": הוא רגע של השהייה, של אבסורד, של "התגלות". כאשר מדברים על "התגלות" במובן הדתי, אין מדברים על חיצוניות במובן של ידע. אין מדובר באותה תשובה מוכנה מראש, הקובעת כי הדברים הם כך בשל החוקים הניוטוניים, או בשל המבנה הדתי ההיררכי שאני מקבל על עצמי. אני סבור כי אותו רגע הוא הרגע עליו מדברים אלו הרואים את ישו, או הנפגשים עם האל, או של הנירוונה הבודהיסטית. זהו רגע בו אני פסיבי באופן מלא לכאורה: ה"מיינד" שלי משותק. באותו הרגע אני תובע היווצרות מחדש, לידה מחדש.  אך למרות החוויה הפסיבית הזו, אני נוכח שם לכל אורך הדרך. משום שמן העבר השני של התהום חייב להיות דבר מה, והקרקע של החיצוניות נשמטה.

הספר הזה מעוניין לדבר על הרגע הזה, ומעוניין לחשוב עליו דרך פרספקטיבה חדשה – חילונית, אבסורדית, ריקנית – ועם זאת, רוויות משמעות. הוא מעוניין לשאול רעיונות מן הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שתקבל במה גדולה יחסית כאן, אך גם לחטוא כלפיה ולכפות עליה משמעות מחדש.  הוא מבקש לשלב בין ההתגלות הדתית האינדיבידואלית לבין נוכחותה הקבועה בתוך המסגרות החברתיות. והוא מבקש לדבר על תנועה אינסופית, ולהכניס בדלת האחורית פיקציה של כוליות. זהו ספר אבסורדי ורווי סתירות. במילים אחרות, זהו משחק.

 

 

 

 


8 תגובות בנושא “הקדמה

  1. סימולקרות? נראה שהפלצנים נגעו בך יותר ממה שאתה חושב.

    הייתי מנקה את הטקסט הזה מכל הזלזול היומרני שלך שאין בו ושאין לו שום טעם. תפסיק להגדיר את עצמך רק בניגוד לדברים אחרים, זה ילדותי ומשעמם. תגדיר מה אתה כן, ותעשה את זה בלי מילים גבוהות, בלי ניים-דרופינג ובטקסט מהודק ונקי ככל האפשר.

    זהו תהייה הדרך להגיע למטרה שאתה מצהיר עליה ולא סתם לייצר טסקט של חריצת לשון ילדותית.

    אהבתי

    1. לא מסכים. חלק גדול מן הרעיונות כאן מבוססים על שלילה מוחלטת של הדיון הפילוסופי הנוכחי ושל ביטויו במוסד האוניברסיטה בכלל, ולזלזול היומרני הזה יש טעם רב. גם ל"חריצת הלשון הילדותית". פילוסופיה צריכה להיות חריצת לשון ילדותית ולא אפולוגטיקה מושגית. אם אתה לא מבין את המונח "סימולקרות" מן הטקסט כדאי שתקרא את הספר של בודריאר, אני לא אמור לספק את עצלותם של הקוראים.

      אהבתי

  2. השארת אותי עם טעם של עוד…
    ודי בא לי לשתות איזו פחית קולה קרה כי זה טעם החיים ואני אוהב לטעום את החיים, במיוחד כשהם מוגזים ומתוקים ומלאים סוכר ושאר ירקות ממריצים.

    נ.ב
    מצטרף להערתו של אלון

    אהבתי

  3. מה הטעם להתפלסף אם זה לא עושה אותך (ומישהו אחר) מאושר?
    האם וויתרת על להיות מאושר?
    אני מעדיפה רוחניות מעשית ושימושית על פני התפלספות לשם התפלספות…. ממליצה על האקדמיה של בנטיניו מסארו, או התקשורים של אסתר היקס, או על היוגה של Mark Whitwell, או כל דבר אחר שתוכל לתרגל ובאמת להתקרב לאושר, במקום לוותר לעצמך על מה שאתה באמת רוצה.

    גם ככה כל המציאות היא יחסית והאמת המוחלטת היא מעבר למילים, אז אם להשתמש במילים, אז כדי לשפר את ההרגשה….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s