כלכלי חברתי·פוליטי·פרגמנטים

להפריט את צה"ל

** עדכון  מנהלתי**

הפוסט היה סגור לתגובות בשל טעות טכנית גרידא, וכעת פתוח, תודה לעמית. 

שתי פרות קדושות מופיעות בהצהרה הבומבסטית בכותרת. הפרטה, מילת הגנאי של המחאה החברתית, המסמנת במרבית חוגי השמאל החברתי עוול שאין שני לו, וצה"ל, קודש הקודשים של הישראליות, בשר מבשרה.

מהי הפרטה? הפרטה היא מסירת נכס או גוף מידי הממשלה לידי הציבור. להלן, "הציבור" הוא בעל משמעויות רבות, ושאלת ההפרטה היא בראש ובראשונה השאלה מיהו אותו "ציבור" אשר לידיו נמסר הגוף. למשל, מה שזכה לכינוי הרפורמה בנדל"ן, או הווד"לים, אינו אלא  מסירת אדמות המדינה לידי ציבור מאוד מסוים. הפרטה כזו משתקת את יכולתה של המדינה, להלן, "הרגולטור", לפקח על ולנתב את האופן בו נמכרות ונרכשות אדמות המדינה לטובת תועלת הכלל,  והלכה למעשה מאפשרת למיעוט חזק להשיג יתרונות גדולים מאוד על האדמות הללו. (רועי רוטמן מראה זאת היטב כאן).   כלומר, במקרה זה המדינה מעלה בתפקידה, שהוא בראש ובראשונה להגן על "התועלת הכללית", ובכך – שמירת התחרות לצד מקסום אפשרויותיו של היחיד בחברה לשמור על זכויותיו הבסיסיות, ובהן זכות המגורים.

אין פירוש הדבר, עם זאת, כי המושג "הפרטה" הנו בעל משמעות שלילית בהכרח כלפי החברה. המדינה איננה גוף נטול פניות לעולם. הלאמה מוחלטת של החברה פירושה גם משטר פריבילגיות, פירושה כי ציבור מאוד מסוים מרכז בידו את השליטה גם כאן, באמצעות המנגנונים המדיניים. פירושה בריה"מ או בונפרטיזם.

השימושים הפופולריים במושגי ה"הפרטה" וה"הלאמה" מייצרים בדרך כלל שיח דיכוטומי, אשר מגדיר כביכול באופן חד מיהו תומך החברה החזקה, או "הסוציאליסט", לעומת תומך האינדיבידואליזם הדורסני, או לחלופין, תומך ההון. אך מדיניות כלכלית, ומדיניות חברתית נכונה, אל לה להיגרר תמיד באופן חד למושגים הללו מתוך פרדיגמה: הן הכלכלה והן החברה הן מושגים דינאמיים הנתונים בכל עת למציאות רבת פנים ומשתנה. למשל, אנשי הסוציאליזם הטהרני ממשיכים להגן בעוז על וועדי עובדים באשר הם, כאילו היו האחרונים מגנו של הפועל הקטן כנגד התאגיד. אך צרחות קוקוריקו לנגד המציאות לא יעלימו את העובדה כי חלק גדול מן הוועדים מגן על העובדים החזקים המרוויחים משכורות עתק, בעודו מפקיר את עובדי הקבלן או העובדים החדשים לחסדי השוק. העבודה המאורגנת יכולה להפוך לנשקו של הפרוטקציונר הכוחני ולמנוע מוביליזציה חברתית, כמו בימי מפא"י ה"עליזים".  מנגד, חסידי ה"שוק החופשי" הרדיקליים ממשיכים להאמין, כחברי דת או כת סודית, כי השוק מאזן את עצמו, כי יש בו "יד נעלמה" שתדאג שכולם ירוויחו, וכי לא הייתה שום בעיה אם חברות הרכב האמריקניות היו קורסות. גם הדיסוננס הקוגנטיבי של הללו משעשע לעתים ומחריד לעתים אחרות, כאילו אינם רואים כיצד מספר בעלי כוח ואינטרסים מנווטים את המשק לצרכיהם הם, בעוד האינטרס הכללי מעניין אותם כשלג דאשתקד, ו"יד הנעלמה" תקועה עמוק באחוריהם.

את ההקדמה הארוכה הזו אני מעוניין לסיים במסקנות הבאות: יש לבחון את מעורבות או אי מעורבות המדינה בכל שירות חברתי באופן פרטני. יש לשאול תמיד למה אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על ה"אינטרס הציבורי", מהו, למעשה, הארגון הזה שאנו מכנים אותו "מדינה" ואת מי הוא משרת, מהי, לדעתנו, "החברה", ומהו היחס בין החברה, המדינה והכלכלה באותו מקרה פרטני.  ובמילים אחרות: "הפרטה" או "הלאמה" אינם מושגים אשר יכולים לעמוד בפני עצמם כדיכוטומיית טוב/רע, אלא הם קשורים ישירות לשאלות בסיסיות ומהותיות יותר.

מה שמוליך אותנו אל הפרה הקדושה השנייה שלנו. קשה יהיה, או כפי שנוהגים באקדמיה לומר, "קצרה היריעה", מלעסוק בפוסט אחד בשאלות סוציאליזם וקפיטליזם, במושג המדינה, בתפקיד הצבא וביחס של השאלות האוניברסליות הללו למציאות המאה ה21 בישראל.  אני מעוניין, לכן, לקצר ולפרוס את הכלים על השולחן. אני מבקש לטעון כי בישראל מתקיים מעין "שילוש קדוש", יחס הדוק וקשה להפרדה, בין תפיסת השואה במיתוסים היודו-ישראלים, בין הזהות היודו-ישראלית, ובין מקומו של צה"ל בתוכה.  התזה המרכזית היא כזו: השואה נתפסת במחשבה הישראלית כחלק ממערכה בטרגדיה פרטית ואינסופית, כהיסטוריה דיאלקטית, מתמשכת והכרחית. במסגרת ההיסטוריה הזו, נגזר על העם היהודי מראשית ימיו, דרך רדיפות אחשוורוש, המרד הרומאי, דרך המיתוסים של מצדה, ודרך האנטישמיות בימה"ב, להיות רדוף.  הוויתו הבסיסית, היסודית והראשונית ביותר של היהודי היא היותו נרדף, וכנגדה עומד ההכרח שלו להישאר בחיים, לשרוד. ההוויה הזו, כאמור, היא דיאלקטית, ולכן היא מחייבת גם את הרודף, את ה"המן". אותו "המן" הגיע לשיאו המפלצתי בגילומו ההיטלראי בשואה. מקומה של מדינת ישראל בטרגדיה הזו הוא מקלטו של הנרדף מפני השטן. אך מאחר והוויתו של היהודי כנרדף  היא אינסופית, מדינת ישראל איננה סופה של הטרגדיה, אלא המשך מאבקו כנגד הרודף. נוכחותה של השואה בדמיון הישראלי איננה זקוקה להוכחות יתר: היא מצויה כמעט בכל נאומיו של בנימין נתניהו, היא נכתבה על פצצת האטום הראשונה (לעולם לא עוד), והיא נוכחת בכל שנה מחדש ביום המוקדש לה. (עוד על כך כתבתי כאן בעבר)

במסגרת ההוויה הזו, צה"ל הוא האכילס היהודי, הוא פול ניומן על האקסודוס, הוא הצבר. "היהודי החדש" הוא התפתחותו ההכרחית, השלב הבא, של המוזלמן, של היהודי הגלותי. כוחו של צה"ל, יכולתו, מקומו במלחמות, מהווים מרכיב כמעט מיסטי בזהות הישראלית:

"שיקום המדינה היהודית לאחר אלפיים שנות גלות הוא נס היסטורי. התחלנו בתור דבר מוטל בספק וסיימנו כדבר ודאי. נאלצנו להילחם בשש מלחמות במשך שישה עשורים. לא הפסדנו באף מלחמה. לעולם לא נפסיד. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. אנו חייבים להגן על עצמנו. הגנה עצמית היא הזכות שלנו והחובה שלנו"

אמר שמעון פרס בנאומו באיפא"ק. זהו המיתוס הישראלי היסודי ביותר, זהו הקונצנזוס, הדמיון, ה"היות ישראלי": ההישרדות היהודית.

לא בכדי טוען יאיר לפיד כי המדינה הזו שייכת למשרתי המילואים. לא בכדי קמפיין גיוס החרדים לצה"ל. צה"ל איננו "סתם צבא". הוא איננו מכשיר אינסטרומנטלי הנועד לשרת את הישות המכונה "מדינה", אלא הוא המטרה, האידיאה המיסטית בפני עצמו, משום שצה"ל פירושו היות יהודי, צה"ל פירושו המעצור האחרון בפני "המן", בפני "היטלר", בפני האחר השטני: צה"ל הוא סירת ההצלה של הנרדף.

מעטים מכם זוכרים אולי את מהומת העולמים שהתחרשה לפני כשנה וחצי בנושא הגיורים בצה"ל, ואיימה לקרוע את הממשלה. הסכסוך הראשי היה בין הרבנות הצבאית ונציגי צה"ל (דוד רותם, זבולון אורלב, מירי רגב) בממשלה לבין הרבנות שביקשה להפוך את הגיורים הללו ל"לא כשרים". המאבק העז הזה התרחש למעשה על שאלת הזהות היהודית, ובכך גם על שאלת האזרחות הישראלית. מן הבחינה החילונית וכן הציונית-דתית, הזהות היהודית קשורה בצה"ל קשר גורדי. זאת משום שהזהות הזו איננה קשורה בקיום ההלכה, בקיום המצוות או באורח חיים דתי, אלא אל הדיאלקטיקה של היהודי הנרדף. החרדים, במובן זה, הם כופרים בעיקר: אי קבלתם את צה"ל כמוה כדחיית היהודי החדש.

וכעת, אנו נוגעים בשורש הבעיה: שברירותה של הזהות הישראלית. האימה הציבורית מפני המדינה האזרחית, וההתעקשות התקיפה והבלתי משתמעת לשתי פנים על "יהודית דמוקרטית" היא מפני שאין זהות ישראלית חיובית במובן הראשוני ביותר של המילה. הזהות האמריקנית מגולמת בחוקה, הבריטית במסורת ה"מגנה קרטה". הזהות הישראלית (היהודית) נתפסת בראש ובראשונה ביחס לדיאלקטיקת הנרדף (בעבור זה עשה לי ה' בצאתי במצרים, לי ולא לו. לו היה שם, לא היה נגאל). כלומר, היהודי הוא יהודי משום שלו היה שם היה מושמד. הישראליות היא עיר המקלט של היהודי. אך זוהי הגדרה ריקה, זוהי הגדרה חסרת תוכן. היהודי האוניברסלי, הגלותי, נכפה לחיות את חיי הקהילה, נכפה עליו להבדיל עצמו, נכפה עליו להיות דרייפוס היהודי ולא הצרפתי. אך הישראליות היא זהות מדינית: זהות מדינית זקוקה להגדרה פוזיטיבית, ולא יכולה רק להוות ניגוד. אינך יכול להיות צרפתי רק משום שאינך אמריקאי. זהו לב לבה של הקסנופביה היהודית ישראלית: היהודי חייב להיות מוגדר "כנגד" האויב, הגוי, השטן.

מדוע אני מדבר על הפרטה של צה"ל? משום שאני סבור שצבא איננו בסיס לחברה. משום שאני סבור כי המטרה העליונה היא האינדיבדואל, היחיד – והגשמתו. משום שאני סבור כי החברה היא אינסטרומנט אשר נועד להגן על היחיד, והצבא הוא אינסטרומנט של החברה הזו. משום שאני סבור כי החברה המצדיקה עצמה על ידי הקרבת היחיד למטרתה הכללית היא חברה ספרטנית, וכי החברה הספרטנית היא חברה חולה. החברה הספרטנית חדלה מלשאול מדוע היא מתקיימת, היא חדלה מן החיוניות הבלתי נדלית של החיים, חיוניות היצירה וההגשמה. זוהי חברה שההגשמה המלאה שלה היא במוות, היא בהקרבה, והחוויה הראשונית שלה היא נרדפות. ומשום שאני סבור כי הבעיה החמורה ביותר, הרעה החולה של המדינה הישראלית, היא כי היא נטולת חברה אזרחית. הישרדות איננה מטרה בפני עצמה, ומן הרגע שנבין זאת, נוכל להתחיל ליצוק תוכן ממשי לתוך הוויתנו.

הכנסתי את הפרטת צה"ל כאן בדלת האחורית. לא דיברתי על השאלה האם מן הבחינה הטקטית גרידא צבא פרטי יכול לבצע את משימותיו של "צבא אזרחי" (למשל, כיצד ניצח הצבא הצרפתי של נפוליאון את הצבאות השכירים, ומדוע אין לכך משמעות במלחמה המודרנית). לא דיברתי על המיתוס השקרי של "צבא העם" (במובן המוביליות החברתית ושבירת המעמדות בצה"ל), לא דיברתי על מעמדו המוסרי של צה"ל, ולא דיברתי על יישומה הפרקטי של הפרטה כזו. אינני מעוניין לעשות זאת כעת. זאת משום שאני סבור שהשאלות הללו הן משניות לשאלה הראשונית של החברה הישראלית והזהות בה. אך אני סבור כי שאלת מקומו של צה"ל בה, כפי שהראתי, היא גורדית, וכי זו השאלה שעלינו לשאול קודם לכל דיון כזה.

6 תגובות בנושא “להפריט את צה"ל

  1. אני לא חושב שתהיה ברירה אלא להפריט את הצבא בסופו של דבר. הדברים שכתבת מאוד נכונים בעיניי, אבל אני רואה אותם בצורה הרבה יותר פשטנית – בעבר כתבתי בבלוג שלי "הצבא הוא ראי החברה הישראלית. ככזה, הוא מלא פוליטיקה פנימית, שחיתויות ואנשים שמקבלים הטבות על גבם של אלה שפשוט עושים את העבודה שלהם."

    מה שמדהים אותי זה שאתה עדיין שומע אנשים אומרים דברים כמו "לא הפסדנו באף מלחמה." הם לא מבינים שגם האזרחים במדינות השכנות שלנו אומרים בדיוק את אותם מילים לגבי אותן מלחמות. אני גם תופס את עצמי מדי פעם חושב מחשבות בסגנון "אם זה וזה יתקפו אותנו הם יחטפו פי כמה." אני, ואנחנו כמדינה, כאלה עלובים ביהירות שלנו.

    טוב, קצת סטיתי. אני ממש לא אוהב את הצבא הישראלי בעקבות הנסיון שלי איתו… ועוד ניסיתי להיות מתון בתגובה שלי 🙂

    אהבתי

  2. אוקיי, אז הנה הצעת פעולה אקטיביסטית:
    בגדול, אנחנוצריכים להגיע לביטול כל המדינות, עם כל מה שזה כולל. במיוחד: ביטול הכסף וכל מה שקשור אליו, ביטול הפוליטיקה וכל מה שקשור אליה, ביטול הצבא והמשטרה וכל מה שקשור אליהם. זה כולל חופש מדת, לאום, גבולות וכו'. זה אומר בענק: חופש!
    עכשיו אנחנו בענין הצבא. אוקיי, אני שייכת לזרם האומר שצריך ללכת שלב-שלב. אז כרגע יש מדינות, דתות, גבולות וכו'. מזה נובע שיש מלחמות. בינתים. אבל עד שנגיע למצב הרצוי, כלומר עד שננקה את הגלובוסים מהלכלוך שתיארתי למעלה, מה לעשות, יש מלחמות.
    מה לעשות? אוקיי, זה מה שדרוש: באופן נחוש, בלי היסוס – להניח את הנשק, להושיט יד לשכנים, ליצור ביחד שלום – שיביא אתו שיתוף פעולה לכל הכיוונים: מדע, חקלאות, תרבות…
    מה, זה נראה למישהו כאן חלום?
    איך אמר ג'ון לנון (בתרגום חופשי, כי אנחנו חופשיים לפחות באינטרנט): "אתם אולי תאמרו שאני חולם, אבל אינני היחיד. אני מייחל ליום שבו תצטרפו אלינו, והעולם יחיה כאחד…"
    נו?

    אהבתי

    1. בשלב הראשון אני חושב שכדאי להתרכז בעניין הקונקרטי של להוציא את צה"ל מן החברה האזרחית, שגם זו משימה ל20-30 שנה במקרה הטוב, ואחר כך נראה (:

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s