מוסיקה

בדרך לO.K Computer ובחזרה

יש מספר אלבומים ששמעת כל כך הרבה עד שהם נעלמים מן התודעה שלך וכמעט נשכחים. לAbbey Road האזנתי כל כך הרבה פעמים, עד שאני יכול לדקלם את סדר השירים בשנתי מCome Togather עד הסיום המפתיע של Her Majesty. אני יכול לנצח בתחרות העבר של קוטנר ולדעת בדיוק מתי מסתיים I Want you. אני זוכר את תפקידי הבס של מקרטני, את הגיטרות, את המילים, את הסיפור על Because בו לנון ביקש מיוקו אונו לנגן את סונטת ליל הירח הפוך, את הכביש בלונדון שהייתי בו, מי הקליט עוד באולפנים האלו, איך חיבר ג'ורג' מרטין את רצועת השירים בסוף, ואילו ביצועים היו לאחר מכן לHere comes the sun. אני זוכר את הלילות שהייתי מקשיב לאלבום הזה בחושך ובנסיעה של הטיול השנתי לנגב, אני זוכר איך צרחתי עם לנון את I want you so bad,It's driving me mad, ואת התקווה שלאחר מכן עם here comes the sun.

לכן אני כבר לא מאזין לאלבום הזה כמעט בכלל, והוא יושב בנגן שלי כמו איזו מזכרת, כמו תמונת ילדות שאפילו לא מרפרפים עליה.

יש עוד אלבומים כאלו: האלבום הראשון של אביתר בנאי, למשל, הפסנתר המיוחד שלו, הטירוף של "תיאטרון רוסי" ושל "אבות ובנים", הכעס והאנוכיות של תתחנני אלי, ואפילו הקלישאה המיותרת של "מתי נתנשק".

בגיל מסוים, אתה לא רוצה לשמוע את האלבומים האלו יותר. אתה לא מבין למה לעשות את זה לעצמך. אתה מנתק את עצמך מהם, מהתקופה הזו, מהעבר שלך. אלו אלבומים מסוכנים, אלבומים תובעניים, פסיכוטיים, לא בריאים. מה קשור עכשיו "תתחנני אלי" כשאפשר לקפוץ ולהשתגע על הסקסופונים של מארק רונסון או לרקוד איזה פרנץ פרדיננד כיפי.

O.K Computer הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. האמת היא שזה אלבום שהגעתי אליו בטעות. בגיל 16 לא התלהבתי מרדיוהד בכלל. אהבתי לשמוע אלבומים מלודיים ויפים, מתי כספי, יוני רכטר, יהודית רביץ ואריק אינשטיין. לכל מהפכת הגראנג' שהגיעה לישראל באיחור לא התחברתי בכלל, לרצינות הזו של אדי ודר וחבורות ה"רוק נגד הספייס גירלס" או משהו בסגנון. לקח לי שנים לאחר מכן לאהוב את נירוונה ולהוציא אותה ממשוואת הגראנג' הזו. ורדיוהד? זה לא בריט-פופ מעצבן כזה?

אבל אהבתי מאוד את No surprises, את תפקיד הקלידים הפשוט והמרחף הזה ואת המלודיה הקסומה שלו. חבר הכריח אותי לקנות את האלבום שלהם. בעקרון, אני לא אוהב לקפוץ ישר לאלבום, אלא לשמוע כמה שירים ואז להחליט. כדי להבהיר: ל"לקנות אלבומים" הייתה משמעות אחרת לחלוטין ממה שנדמה. בזמנו, לפני מהפכת הקאזה והMP3, הקלטות בדיוק החלו לפשוט את הרגל, והדיסקים עלו בערך כמו היום. כבר אז זכויות היוצרים, העטיפה, והחוברת עניינו לי את הסבתא. תנו לי מוזיקה, על גליל, על תקליט, על דיסק, על MP3 או סרוקה ישירות למוח. מוזיקה וזהו, עוד ועוד ממנה. לפני שניתן היה להוריד בפורמט דיגטלי, ורק למעטים היה צורב, פרחו חנויות הדיסקים המזויפים בתחנה המרכזית. אנחנו היינו עולים לקומה השישית, שם הייתה "החנות של הרוסי". הרוסי היה מוכר את הדיסקים הטובים יותר, לא את הHitman -ים והפיטר אנדרה (כן, כן, היה בחור כזה, היו לו שרירים והוא היה להיט מטורף) שהיו מוכרים בחנות הגדולה.  קנינו אצלו פינק פלויד, דורס, זפלין, קינג קרימזון ויס. אם כבר מדברים על ביטלס, עד היום יש לי את האלבום הלבן עם דף לבן ריק שדחפו פנימה, אם איזה אספן רוצה לקנות ממני בebay.

קניתי את מיטב להיטי רדיוהד אצל הרוסי. בפנים היה דיסק שלא כתוב עליו כלום, על העטיפה מאחור צוינו מיטב הלהיטים, Creep, Street spirit, וגם No surprises.  להפתעתי, כששמתי את הדיסק ב"בום-בוקס" הקטנה, Creep נשמע אחרת לגמרי. ובכלל, האלבום הזה לא נשמע בדיוק כמו אלבום להיטים. מצאתי את No surprises אמנם, לא במקום שציפיתי לו, אז הייתי מרוצה.  רק אחר כך גיליתי שהאזנתי למעשה לO.K Computer.

אני מוכרח להודות שבפעמים הראשונות ששמעתי את האלבום הזה, הוא נשמע לי כמו אוסף רעשים מוזרים, גיטרות צורמות וסולן מעצבן. "Parnoid Android" היה המעצבן מכולם: "מה זה, לעזאזל?", הייתה המחשבה המנחה. זה שיר? זאת מלודיה? מה קורה שם בכלל?

אבל אז הקשבתי לExit music המבריק והמופלא, והקשבתי לLucky, ובלי ששמתי לב התחלתי לצרוח "Pull me out of the Aircrash" והתחלתי לרצות שיצילו אותי מן התאונה הנוראית הזו שאני עומד בה על הקצה. והקשבתי לParnoid Android עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. בהתחלה הרצתי אותו לקטע הווקלי השקט ולהרמוניות היפות של Rain down, Rain down, come on rain down on me.  אחר כך הצלחתי להסתדר עם ההתחלה, ואז הגיע הזעם. הזעם והחרדה של השיר הזה, ושל האלבום הזה, שתפסו אותי לא מוכן, חרד וזועם ומפחד ומיילל, וחושב על השבר העצום הזה של שבו אינך יודע עוד מה לומר חוץ מ Pull me out of the aircrash.

עכשיו, אני מודע בהחלט לקיומה המפתיע של "כנופיית רדיוהד". כנופיית רדיוהד היא זו שתאונן על כל פלוץ חדש שת'ום יורק יוציא מתחת ידיו ותהלל אותו כגאונות הדור. היא תנחר בבוז כאשר מאן דהוא יעז להטיל ברדיוהד דופי קל שבקלים, ותגחך אף יותר על הטמבלים ששמעו את Pablo honey ופיזמו את Creep. הם פשוט לא מבינים, יאמרו חברי הכנופיה בהתנשאות וירימו את אפם, הם לא מבינים שהמוזיקה הזו מורכבת, מלאת רגש, חדשנית, מעבר ליום-יומי.

לצערי, ולשמחתי, אני חבר גאה בכנופיה הזו, ולו מן הסיבה הפשוטה שהם צודקים. כמעט כל אלבום חדש של רדיוהד עיצבן אותי, כמעט בכל אלבום שאלתי את עצמי "מה זה?" ו"למה?" וזעקתי "איזה רעש", ו"איזו יומרנות" ו"הם התקלקלו". כש KID A יצא הלנתי על השטויות האלקטרוניות האלה ושאלתי איפה הגיטרות, כמו אותם אלו שכעסו על בוב דילן כאשר נטל את החשמלית. ואז פתאום שמעתי את השורה הזו "I'm not here, this isn't happening", ואז פתאום שמעתי את Everything in it's right place, ואז פתאום הקשבתי לכל האלבום ולא הבנתי למה לעזאזל הם השתמשו בגיטרות עד היום ולא עשו את זה.

גם היום, למשל, אני חושב שהאלבום החדש של רדיוהד הוא אוסף ניסויים בגרוש ולא האזנתי לו יותר מפעמיים. אבל אני לא יכול להבטיח שאני לא טועה לחלוטין. ולמה אני מתעקש? כי האיש הזה, היצור הזה, המפלצת המכוערת והלא קומוניקטיבית הזו, מנצח אותי כל פעם מחדש. אין לי מושג איך לעזאזל הוא הצליח, איך לעזאזל הניורוטיות הפסיכית הזו, הכל כך לא מתקשרת, כל כך לא נעימה, כל כך אכזרית ודיסוננטית הצליחה לכבוש את כל העולם. אבל האלבומים הללו שינו את חיי לנצח: הם ערערו את כל התפיסה שלי על מוסיקה מן היסוד. לעולם לא הייתי מתקרב לDJ Shadow,  והאוס נשמע לי כמו שם של סדרה, לפני שת'ום יורק גילה לי את הכל. הם ערערו אותי מן היסוד: הם הזכירו לי כמה אני חלש, כמה אני מפחד, כמה אני חסר אונים, והם גרמו לי להרגיש שזה גם בסדר להיות כזה. הם אפשרו לי להיות זר, ושונה, ובודד, ועדיין להיות כזה יחד עם קבוצה גדולה של אנשים.

עד היום אני לא מבין את ת'ום יורק. אני לא יודע מה הוא רוצה. אני לא יודע מה Parnoid android באמת אומר. אני לא יודע האם Everything in it's right place אמור להרגיש לי ככה באמת, או שזה בעצם ההפך הגמור, והכל לא במקום. האם אני חרד שם או מרוצה? האם ת'ום יורק חרד שם או נינוח, מתעורר ומוצץ לימון? אבל אני חש תמיד את השירים האלו מחדש. It's gonna be a glorious day. כן? אולי זו רק תקווה מיואשת? ולפעמים זה באמת מרגיש שהיום הזה יהיה נפלא, שהיום הזה ישנה הכל.

השירים של ת'ום יורק הם מנטרות. הם לא סיפורים כמו של מאיר אריאל או של בוב דילן. הם מנטרות שאתה חוזר עליהן, כשאתה רועד מתחת לשולחן ומקווה שאתה לא כאן, וזה לא קורה. הם אוסף שבריו של האדם המודרני, אבל לפעמים הוא גם רוקד בהם. הם לא "משהו", הם לא דבר שלם, הם לא שיר ומילים, הם לא תהליך, הם לא תבנית. השירים האלו הם התרחשות, כאן ועכשיו. הם חיים ונוצרים מחדש בכל שמיעה שלהם. הם שמחים או עצובים, מיואשים או מלאי תקווה, שונאים או מלאי אהבה.  בדרך כלל אני מחליט אם אני אוהב מוזיקה מיד, ב20 השניות הראשונות. עם ת'ום יורק אני תמיד עובר תהליך. כן, לפעמים הוא באמת מוציא גם שטויות, לפעמים הוא באמת עושה ניסויי כלים. זוהי בדיוק הגאונות של היצור הזה: הוא לעולם לא נמצא במקום אחד, והוא לעולם לא ייתן לך למקם אותו. רוק אלטנרטיבי ? אלטקרוניקה? דיסקו? האוס? מחר אולי הוא יעשה אלבום של מוזיקה אפריקנית עם רעשי פילים ברקע.

לכן היום, כשאני חוזר לO.K computer, אני חוזר ואוהב אותו מחדש, והוא לא נמאס עלי, ולא שמעתי אותו יותר מדי, כי הוא לא אותו הO.K computer שפגש הילד בן ה16. הוא O.K computer שיגלה לי צד אחר לגמרי, שיגלה שכל מה שחשבתי עליו בעבר הייתה טעות אחת גדולה, ושלא הבנתי כלום. תודה לך, יצור מוזר, חייזר, פסיכי מעוות. תמשיך לעשות מה שאתה עושה.

4 תגובות בנושא “בדרך לO.K Computer ובחזרה

  1. אני חייב להודות- גם אני חבר ב"כנופיית רדיוהד" ואפילו חבר גאה, ומתוקף חברותי אני אטוס בקיץ לראות הופעה שלהם בברלין. צייינתי את זה גם כי אני רוצה להשוויץ, אבל לא רק.
    הדיסק הקודם של רדיוהד- "בכל צבעי הקשת" או "בין הקשתות" או "בתוך הקשתות" (מה דעתכם, איזהו התרגום המוצלח?) הוא אחד מיצירות המופת שלהם, ממוקם שם למעלה אם נו טוב, כמעט כל האלבומים שלהם ועל זה נראה לי יש הסכמה די גורפת לפחות בתוך הכנופייה.
    לכן אני רוצה להתמקד בדיסק האחרון- "מלך האיברים"- בשמיעה ראשונה של הדיסק לא הבנתי מה רוצים ממני. אבל מהכרותי את רדיוהד ידעתי שאסור לסמוך על שמיעה אחת כדי לשפוט- ברוח האימרה הידועה- דיסק שלא שווה שמיעה שניה לא שווה שמיעה ראשונה. מאז שמעתי אותו עוד פעם פעמיים (הרבה יותר…) וגם יצא לי לראות את הדיסק "ישיר מהמרתף" וכעת אני יכול לומר בפה מלא- הדיסק החדש הוא נפילה, הוא ליתר דיוק, נפילה חופשית, שזה כמו להיות באפס כוח משיכה שזה כמו לרחף, שזה כמו לעוף.
    אני מודה למגבלות התגובה שלי- שלא אומרות דבר על תוכן הדיסק רק על חווית השמיעה שלי- ויכול להאשים בזה, ברוחו של יוצר הבלוג, רק אתכם הקוראים (ראו הפוסט המוצלח של אור- מוות לקורא או משהו כזה).
    ולסיום אני מבקש לסכם את התגובה במשפט קצר וקולע שייחרט בזיכרון- "מלך האיברים" הוא דיסק סבבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s