פילוסופיה וגו'·פרגמנטים

די לשקר ה -"יהודית ודמוקרטית"

טרוניית השמאל נשמעה פעם נוספת: בג"ץ נכשל בתפקידו, והכריע לא לבטל את "חוק האזרחות".  נו-נו-נו, אומרים אנו לבג"ץ. חשבנו שאתה "משלנו", שתשמור עלינו מפני חוקים מסוג זה, שתגן על הדמוקרטיה היקרה שלנו, ותאפשר לנו לשמור על הפנים הליברליות היפות שלנו. וכך, כרעם ביום בהיר, אתה מאכזב.

מימין, מנגד,  נטען, ובצדק, כי כאשר הכרעת הדין לפתע איננה תואמת את אותן פנים ליברליות יפות, לפתע הופכים מגניו הגדולים של בג"ץ לאלו המטילים בו רפש, ומפקפקים בהחלטותיו. אך המשפט איננו אמור להיות תכנית כבקשתך, הם טוענים. בנוסף, הם טוענים, יש לעצור את הפוליטיזציה של בתי המשפט. אך כאן, בטענה זו, חבוי השקר הראשוני שעומד ביסוד התפיסה המשפטית של אהרון ברק, על פיה "הכל שפיט", שקר שמלווה את הכיבוש הישראלי ואת ישראל ככלל, שקר אשר הוליך שולל את תומכי הליברליזם הפרלמנטרי משמאל ומימין, ואשר אפשר, ומאפשר, את העיוות היסודי בחוק הישראלי.

בלב-ליבה של מערכת המשפט המערבית-ליברלית מתקיים גרעין המתבסס על רעיון יסודי. רעיון שהוא בגדר תפיסה אסתטית, פילוסופית, וללא ספק, גם פוליטית. הרעיון הזה הנו התביעה לכלליות אוניברסלית. בקצרה, פירושה של התביעה הזו, היא כי הסובייקט – הנתין, אותו זה הכפוף למערכת הכללים המשפטית (ובכך – התובע, הנתבע, הסנגור, הקטגור, השופט), שווה בפני החוק. ומכאן –  המקרה הפרטי, המתרחש בזמן או מקום מסוים, על ידי אדם זה או אחר, כפוף תמיד לחוק הכללי, הצורני, הבלתי אמצעי.

שאלת היחס הרגשי של הציבור אל המקרה הפרטי, או מחשבותיו הפרטיות של השופט, או זהותו של הנאשם או מי שנפגע מן הנאשם, כל אלו הן שאלות לא רלוונטיות לכלליות המשפטית. זו, מניחה מראש כי יכולת ההכרה והשיפוט האנושית הנה מוגבלת, מוטלת בספק, אמצעית, ארעית, ואף על פי כן תובעת כלליות. הכלליות הזו מתבססת על תקדימים ועל החוק הצורני אשר מוכתב למערכת המשפטית מבחוץ (על ידי המחוקק). לכן מתקיימת הפרדת רשויות: המחוקק, תפקידו לייצג את דעת הקהל הציבורית במובן הכללי, ועל כן החוק שהוא קובע אמור להתאים לאופן בו החברה בוחרת כיצד היא מצפה שכל אינדיבידואל בה ינהג. השופט, אין זה תפקידו להתייחס לשאלה הציבורית, לדעת הקהל או לדעתו האישית: תפקידו להיות בקיא במובנו הכללי והצורני של החוק, ולהחילו, על סמך תקדימי העבר, על המקרה הפרטי, באופן השווה לכל הסובייקטים הנתונים למערכת המשפטית.

כעת, נשאלת שאלת השאלות: מיהו הסובייקט הכפוף למערכת המשפטית הזו? באיזו סמכות, בכלל, מנכסת לעצמה המערכת המשפטית סובייקטים כאלו הכפופים להחלטותיה? ובכן, ההנחה הליברלית הראשונית היא כי אין סמכות אלוהית הניתנת לשופט, וכי השופט איננו "עליון" בשום מובן על פני כל אדם ואדם הכפוף לאותה המערכת. השופט אינו אלא מי שניתן לו המנדט הזמני, מתוקף אותה בקיאות צורנית בחוק, להחיל את תוקפו של החוק.  הסובייקט, הנשפט, הנפעל (מי שעליו פועלת המערכת החוקית) הוא פסיבי ביחס לחוק המופיע בפניו, ובמובן הזה, מופעלת כנגדו אלימות וכפייה. אך הסובייקט הוא גם מראש מי שמנסח את החוק הכללי במובן הציבורי (דרך הייצוג שלו ברשות המחוקקת), ולכן כאשר הוא נשפט במקרה הפרטי, הוא נשפט תחת התביעה לכלליות שהוא עצמו ניסח בספרה הציבורית.  במילים אחרות, מי שהוא סובייקט של המערכת המשפטית, חייב להיות גם מי ששותף לניסוח החוק, ובמסגרת המדינית – מי שהוא אזרח.

אם כן, השאלה המשפטית, היא בראש ובראשונה שאלה של זהות: מי מנסח את החוק, ומי כפוף לו. המחשבה הליברלית, החל מניסוחה במהפכה הצרפתית וכלה בביטוייה בדמוקרטיות הפרלמנטריות במאות ה19 והעשרים, תובעת, במסגרת התביעה לכלליות, כי כל אדם יכול להיות אזרח (אני מניח לרגע את ההשגה הנוגעת למי שאינו נתפס כ"אדם" ואת שאלת השפה), בהיותו מקבל על עצמו את כפיפותו למערכת החוקים בה הוא מבקש לקבל את עצמו.  אזרחות, במובן הזה, היא החלטה וולנטרית: אני בוחר, כיצור תבוני, לקבל על עצמי את מערכת הכללים הזו, בתמורה לכך שניתנת לי החירות לנסחה, לא רק עבור עצמי, אלא עבור החברה שאני מצטרף אליה.  מובן שבהיבט המעשי אין כמעט דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם בה אותה "התנדבות" מתבצעת באופן פשוט כל כך. מובן גם כי שאלת ה"אזרחות" קשורה בקשר גורדי גם עם זהות מגדרית, מגזרית, גזעית, תרבותית או אתנית.  אך התביעה לכלליות הזו עומדת ביסוד החוקה האמריקנית או זו הצרפתית, וביסודה של המסורת הפרלמנטרית הבריטית מאז המגנה קרטה.

בישראל פועלות, מאז הקמתה, שתי מערכות משפט מקבילות וסותרות: היהודית לכאורה והדמוקרטית לכאורה. מדוע לכאורה?  משום שהנחת היסוד היהודית איננה מקבלת את התביעה הליברלית לכלליות ולאזרחות. בהיותה בגלויות השונות, מערכת המשפט (ההלכה) היהודית הייתה ונותרה מערכת משפט "סגורה". במובן המעשי וההיסטורי, לא הייתה לה אפשרות אחרת אלא לעשות כן: הקהילה (אוסף הסובייקטים) היהודית הייתה חייבת להיות סגורה אם היא הייתה מבקשת להישאר בגדר קהילה. היהודי מעולם לא היה "אזרח" באותו מובן שהיה בן הלאום המקומי. היותו "יהודי" פירושו היה היותו נבדל, גם מבחינת החוק החיצוני (של ה"גוי") ובין אם מבחינת חוקיו שלו. גם במשפט היהודי, ישנם דיני גויים, ודינים שבין אדם לחברו. ברי כי אין מדובר באותו הדין, וכי אין מדובר באותם הסובייקטים. כך גם מבחינת הלא-יהודי, ה"גוי", לא היה דינו של היהודי כדין האזרחי הרגיל. אין זה פלא, כי שאלת היהודים הייתה משמעותית במהפכה הצרפתית:  זוהי מהפכה שתבעה כלליות ואוניברסליות, ולכן לא יכולה הייתה להשלים עם ה"חוק הנפרד": היהודי חייב "להפוך" לצרפתי, ומאידך, הוא תמיד צרפתי שקרי, תמיד "בוגד", תמיד "יהודי בסתר". עצם היותו "יהודי" היא היותו זר, ובאובדן זרותו הוא גם מאבד את יהדותו.

הפרדוקס הבלתי אפשרי, הפרדוקס של היות יהודי, הופיע עם התנועה החדשנית של הציונות, והוא הפרדוקס העומד בלבה של מדינת ישראל ואיננו מאפשר לה להיות מדינה במובן המלא, לנסח את עקרונותיה. הקמת מערכת המשפט והחוק הישראלי עומדת בבסיס הסתירה עם הרעיון היהודי והמשפט היהודי. משום שכעת, ביקשה הציונות להבחין עצמה מן "הגוי" באופן שונה לחלוטין והפוך לזה של היהודי הגלותי: היא ביקשה להפוך את היהודי ל"צרפתי", לא כסוכן זר, לא כיהודי צרפתי, אלא כבעל זהות מדינית, ממשית, כמנסח החוק הכללי. "הישראלי" הוא ניגוד מוחלט ל"יהודי", משום שה"יהודי" הוא תמיד בקהילה הסגורה, הוא תמיד "סוכן" בקהילה החיצונית, הוא תמיד של מלכות שמיים, של מלכות הרוח, ולא של ה"ממשות", של המדינה.

וכאשר הפך היהודי ל"צרפתי", הופיעו בפניו בדיוק אותן הבעיות שהופיעו בפני הצרפתי קודם לכן: בעיית ה"אחר". כעת האחר איננו הגוי השליט, אינו מי שבקרבו היהודי הוא סוכן, אלא הוא ה"אחר" של החוק היהודי. הערבי, השחור, הבדואי, הדרוזי – הפכו להיות ה"יהודים" של היהודי החדש – הישראלי.

אכן, גם אם לא תמיד במודע, הציונות ביקשה למחוק את היהודי. הרצל ביקש להיפטר מיהדותו: היהדות הייתה מה שנכפה עליו מבחוץ. הצרפתי הכריח את דרייפוס להיות יהודי, והיהודי ביקש לעצמו לנסח לעצמו את זהותו, ובכך, לפטור עצמו מן הזהות הישנה. מחיקת היהדות הגלותית ויצירת ה"צבר" היא גם קבלת מערכת הרעיונות הליברליים-אוניברסליים. הצבר הוא וולנטרי: הוא דן בן אמוץ המוחק את את השם הארוך תהילימזוגער, אך הוא גם סייד קשוע או יוסף סוויד. הוא "הישראלי", כמו שה"צרפתי" הוא צרפתי או האמריקאי הוא אמריקאי.

מבחינת היהודי, ה"ישראלי" הוא איום. הציונות הדתית, בעקבות קוק, ביקשה להפוך עצמה לישראלית ולהישאר יהודית. הישראלי הוא ה"גוי" החדש: על מערכת הערכים המערבית שלו, על המשפט הליברלי שלו.  מנגד, ה"ישראלי" ביקש לשמור על עצמו "יהודי": להתחתן אצל רב, לקבור עצמו באופן יהודי, לחוג את "חגי ישראל".  דווקא משום כך, משום בלבול הזהויות, נתבעה הקצנה של מאפייני הזהות היחודיים: היהודי בגולה מעולם לא הבליט עצמו ונלחם במערכת החוק של ה"גוי" כפי שהוא נלחם ב"ישראלי": משום שהגוי היה איום חיצוני ולא פנימי. הגוי לא ביקש להיות יהודי, לא תבע לעצמו יהדות. הוא תבע מהיהודי לוותר על יהדותו, או שמא אפשר ליהודי להיות "בגטו", או שהפך את היהודי לחלק ממשטר הפריבילגיות שלו, אך הוא לא ביקש להיות יהודי. אך הגוי הישראלי, הגוי הישראלי תובע בעלות על היהודי.

בחזרה למערכת המשפט: מערכת המשפט ה"ישראלית" מבקשת להיות כמו מערכת המשפט ה"אוניברסלית": החוק, הצורניות, והסובייקט – הישראלי הוולנטרי. אך היא איננה מערכת כזו, משום שהיא מערכת שחלה על הסובייקט היהודי: הערבי, הסודני, אינם סובייקטים בה כפי שהיהודי הוא סובייקט בה: הם מרגלים, אויבים, סוכנים. בשטחים הכבושים, נתיניה של "מערכת המשפט" אינם נתינים של ממש. הם אינם שותפים בניסוח החוק, הם אינם כפופים לאותם החוקים. לא מתנהלת שם מערכת משפט, אלא החלטות שרירותיות. "הכל שפיט" היא תפיסה שגויה מראש. הכל שפיט, אך את מי אנו שופטים? באיזו סמכות? האם הוא קיבל על עצמו את העובדה כי הוא נשפט?  השקר של בג"ץ הוא השקר של היהדות הדמוקרטית, כאילו ניתן מצד אחד לדבר על אוניברסליות משפטית ומאידך על סוגים שונים של "סובייקטים" שיפוטיים.

הקונצנזוס בישראל מדבר על יהדות-דמוקרטית כקלישאה, אך הוא איננו יודע על מה באמת הוא מדבר. הוא נרעש מדבריו של בני קצובר הקורא לפרק את הדמוקרטיה ולהכפיפה ליהדות, או מדבריו של יעקב נאמן הקורא להפוך את ההלכה למשפט המחייב בישראל, כאילו הם דברים קיצוניים, ואיננו מבין כי הם אך דוברים את האמת.

באותו מובן, צריך הישראלי להבין כי הוא איננו יהודי, כי הוא אכן מבקש להרוס את ההלכה, כי הוא מבקש לייצר את הסובייקט הוולנטרי, כי הישראלי הוא ערבי, סודני או יהודי, אך גם אף אחד מאלו: הישראלי הוא מי שמקבל על עצמו את מערכת החוק הישראלית והשוויון בפניה. הישראלי הוא מי שמכיר בכך שהיהודי, הערבי והסודני שווים בפני החוק, שאין דין יהודי ודין גוי, שהאזרחות היא הסכם קדוש בין המדינה לבין הנתין ולא פריבילגיה שהיא מספקת לו.

אין יהדות דמוקרטית. אין כזה יצור, אין כזו אפשרות.  יעקב נאמן, יד לאחים או בני קצובר הבינו זאת. ואתם?

תגובה אחת בנושא “די לשקר ה -"יהודית ודמוקרטית"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s