פוליטי

שקט, אשה! המטכ"ל צוחק

"אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי"

במקרה נדיר, שכנראה לא יחזור על עצמו לאחר שאהוד ברק ישלים את הפיכת גל"צ למכשיר לחשיפת האמת (הפרטית שלו), תפסו כתבים רגע של צחוקיאדה במטכ"ל. אם היה מישהו שטען על אהוד ברק שהוא "לא נחמד" או "לא סימפטי", נדמה כי אהוד הוא דווקא חברהמ'ן של ממש. בשיחה משותפת עם בני גנץ ומפקד חטיבת גולני, התבדחו החבר'ה הטובים על הקוריוז החביב של שירת הנשים בצבא.

בסך הכל, כולנו תומכים בכל מאבק הנשים המשעשע הזה, על כל עניין האוטובוסים והשירה בטקסים, גם אהוד ובני. שישירו, שייהנו.  אנחנו – מה אכפת לנו, מה אנחנו, דוסים? אף אחד לא מת מכמה נשים ששרו. הן באמת חמודות, הנשים הללו, כלומר, כשאנו תופסים אותן בימים הטובים שלהן. לא כאשר הן צועקות ועושות מהומות, ומפריעות לנו לנהל את העניינים באמת. מדי פעם, הן כמובן, עוברות את הגבול. כמו למשל כאשר ציפי הפריעה לנו לקבל את ההחלטות החשובות במבצע "עופרת יצוקה" עם כל מיני שאלות טורדניות כאלו, ואח"כ עוד חשבה לעצמה שהיא יכולה להיות ראש ממשלה, בזמן שכולנו יודעים שזה גדול עליה.  או כאשר איזו זהבה גלאון מתחילה לקשקש בדיוק באמצע של המבצע, או כשמגיעה חנין זועבי הזאת, לא רק אשה, גם ערביה, וחושבת לעצמה שהיא יכולה לדבר בכנסת. האמת היא, שזו בושה של ממש שנותנים לכל הנשים הללו לדבר.  כלומר, שאיש לא יחשוב שאנחנו חזירים שוביניסטים או משהו כזה. בסה"כ כמה צחוקים, זה לא שבאנו והצדקנו את משה קצב. אבל לכל דבר יש גבול.

הנה, נניח, כל העניין הזה על שלטי החוצות בירושלים. בסה"כ מה אתן רוצות? אז לא שמים אתכן על קסטרו? מה הסיפור הגדול? קצת להתחשב, זה הכל. להתחשב, ולדעת שיש דברים שהם עניין לגברים. מה, אנחנו נכנסים לכן לכל ענייני הנשים שלכן? מה, כשאתן עושות את כל הענייני עובדים זרים שלכן, והתרומה לקהילה וכל זה, אנחנו באים ואומרים לכן תעשו ככה וככה? אז מה פתאום אתן באות ומטרידות רבנים, ואנשי צבא ופוליטיקאים? בסה"כ, מדובר באנשים שהשיגו דבר מה בחיים שלהם, ששירתו בצבא כל חייהם ותרמו את שלהם למדינה. ואתן, חוץ מהארבע אמהות הבכייניות שלכן, וה"קולך" הרעשניות האלו, וכל הברברניות האלו שעומדות במחסומים ומפריעות לחיילי צה"ל לעשות את העבודה שלהן. קצת כבוד, זה הכל. אם הרמטכ"ל ושר הצבא רוצים לצחוק קצת, אז עם כל הכבוד, לא צריך לעשות מזה עניין.

ואולי דווקא כן. אולי הצחוק הזה, החבר'ה הזה, הטפיחה על השכם, הבני גנציות והאהוד ברקיות הזו, היא סימפטום של חברה חולה, שוביניסטית, גזענית, מצ'ואיסטית ונבערת. אולי כאשר מכים נשים וצועקים להן "תפלי, יא שרמוטה" ו"נזיין אותך בתחת" ולא נותנים על כך את הדין,  או כאשר נשיא המדינה מורשע באונס ואינו מבין במה הוא אשם, או כאשר חברות ענק בוחרות להדיר נשים מן המרחב (יש להזכיר שאיש לא חייב אותן, הן החליטו על כך בעצמן), או כאשר יו"ר הוועדה לקידום האשה, ציפי חוטובילי, מזמינה לדיון במעמד האשה את ארגון להב"ה בכדי להגן על נשים שסרו מדרך הישר לידי צעירים ערבים (הרי, בסה"כ הנערות התמימות הללו רק התבלבלו, ואנחנו הגברים צריכים להגן עליהן), או כאשר נשים מורדות מאוטובוסים או מועברות לחלקם האחורי, או כאשר הכתב הראשי של ידיעות אחרונות מדבר על המכנסיים של שלי יחימוביץ' כעל אובייקט מיני בוטה, או כאשר מפריעים לפתיחת ביה"ס בבית שמש, משום שהילדות העוברות אליו בדרך עלולות לגרות כמה פדופילים, אולי כל המקרים הללו גורמים לנו לצחוק קצת פחות מן הבדיחות של אהוד ברק ובנימין גנץ.

אולי הבדיחות הללו עלולות לעורר בנו בחילה, בחילה מן העובדה שבחברה הישראלית זוהי הנורמה בקרב מקבלי ההחלטות ברי-החשיבות, רווי הנחת והיהירים. בחילה מכך שמקרה הנשיא האנס איננו סטייה חד פעמית שהופיעה בוואקום ריק, אלא תוצר של מחשבה, הלך רוח והתנהגות נורמטיבית, אשר במסגרתה אלימות כנגד האשה , לא זו בלבד שהיא איננה מגונה, אלא זוכה למעין הערכה שבשתיקה. לא לחינם קצב זועק על חפותו ובוחל באישומים: הוא איננו אנס, כך נוהגים כולם. כך נוהגת חברה שאונסת את נשותיה יום-יום, ואיננה מבינה על מה ולמה הן טורחות להתלונן. כך נוהגת חברה שדואגת להשפיל את נשותיה במסגרת הטלוויזיה החינוכית, בזמן שבכיר שדרניה, הזקן הנאלח, משתעשע להנאתו.  כך נוהגת חברה שבה מערכות היחסים וההיררכיות הנצלניות הללו מצויים בכל רבדיה – במסגרת העבודה, במנטליות הצבאית אשר זולגת אל זו האזרחית, בטלוויזיה, בפרסומות, בכנסת, בוועדה לקידום האשה.

טועים אותם הטוענים כי מדובר בבעיה דתית או חרדית. עניין השלטים בירושלים, או שירת הנשים בצבא, או גירוש הנשים מריקודי שמחת תורה, אינם ענייני הלכה, ומעולם לא היו כאלו. אלו המצאות זדוניות של אנשים גסים המפחדים מן האישה ומבקשים להדירה, המצאות שהתקבלו בהבנה וברגישות רק בחברה שכבר החליטה כי האישה איננה חלק אינהרנטי ממנה, כי האישה היא הפקרות, וזכויותיה הן זכויות שניתן למחול עליהן.

את מהפכת הקיץ האחרון הנהיגו שתי נשים: שתי נשים צעירות, ללא ניסיון צבאי או פוליטי, שתי נשים גיבורות, אמיצות וחסרות פחד. יש לי ביקורת על הנשים הללו. יש סוגיות רבות בהן איני רואה עמן עין בעין. אך קולן יפה, צודק וחכם פי כמה מכל אותם אלופים ופוליטיקאים נפוחים ונבובים. יפה הרבה יותר מזה של השוטרים הבריונים בענתות, או של הרבנים הסוטים מבית שמש, או של מנהלי הקמפיינים בירושלים, או של הדן מרגליתים והנחום ברנעים. יפה גם הרבה מקולן של הציפי חוטובליות, משרתיהן של הבון=טון הגברי-יהודי-מצ'ואיסטי, המבקש, כמו בשירה של אתי אנקרי, לבנות לה קירות ולסגור אותה, אם רק יוכל.

בשבוע האחרון כתבתי פוסט הקורא לבנימין נתניהו ללכת להזדיין, עליו קיבלתי תגובות נזעמות רבות. הרבה מן הביקורות טענו כי הלשון הזו איננה מכובדת. כי בראש ממשלה יש לנהוג כבוד על הישגיו ומעמדו, כי ביקורת עניינית היא לגיטימית, אבל יש דרך אחרת להביע אותה.

אולי מדובר באיזו גחמה חצופה, אך נדמה לי כי ראוי הרבה יותר לנהוג כבוד כלפי ה"נשים השרות האלו". אולי נדמה לי ראוי יותר לכבד את רצונן המוזר להסתובב ברחוב ללא פחד מהטרדה, להופיע על שלטי חוצות, לדבר בכנסת, לשיר, לצעוק ולהפגין, מבלי שיכו אותן, יקללו אותן, יבזו אותן וישפילו אותן. אולי נדמה לי כי כל אותם אלופים, רבי אלופים, שרי ביטחון וראשי ממשלה, אשר נותנים יד לדברים הללו, אם בשתיקה, אם בצחוק ואם בטפיחה על שכם, אינם זכאים לטיפה של כבוד, לשמץ של הכרת תודה או הערכה.

אכן, אולי טעיתי בהעמדת אדם אחד אל מול הקריאה הזו, והייתי צריך להוסיף לרשימה את אהוד ברק ובנימין גנץ. אולי הייתי צריך להוסיף אליה את המטכ"ל, או את המיליטריזם המצ'ואיסטי בישראל ככללו.  על כך אני מתנצל. יואילו הנ"ל ללכת ולהזדיין בטובם גם הם, לעוף לכל הרוחות, ולתת לנשים את הכבוד הראוי להן.

2 תגובות בנושא “שקט, אשה! המטכ"ל צוחק

  1. אהבתי את הנאמר ומסכימה אבל משהו מציק לי כבר הרבה זמן:
    אין לי שום בעיה לשלוח את ביבי וכל מכיריו ומוקיריו הנזונים מאתנו ביד רמה ונטויה לכל כיוון שהוא ואף לכוון טוב טוב שלא יחזרו. מה שמפריע לי זה הנינוחות שבה אנו משתמשות בביטוי "לך תזדיין". לא בגלל שזו גסות רוח. בגלל ש"לך תזדיין" מניח תמיד שותפה שקופה לחלוטין. בגלל שלהזדיין יכול להיות משהו יפה – אפילו שהשפה מעמידה את הזין במרכז. יעני – בלי להרגיש אנחנו מחזקות כאן בדיוק את אותה מגמה לפיה יחסי מין הם אקט משפיל, כוחני וכו וכו וכו, המנוהלים כמובן על ידי הגבר. נכון – היה עדיף מינוח קצת פחות גברי ממורכז אבל בכל זאת – בואו נשלח את נתניהו לזחול בבוץ, להתחבק עם בואש או אפילו לישון באוהל ולפרנס שלושה ילדים. דייני

    אהבתי

    1. זהו ויכוח בלשני: באופן אישי, אני סבור כי המשמעות הפילולוגית נגזרת מן הקונטקסט החברתי ולא קודמת לו. כך שעצם העובדה כי המילה "זיון" נגזרת מן המילה "זין" אין בה כדי לשלול את השימוש במילה. המילה עומדת כבר בפני עצמה ומקבלת משמעויות חדשות דרך השימוש. כך גם, למשל, המילה "כוסית", שאינני רואה בה טעם לפגם על אף שהיא נגזרת מן ההתייחסות ל"כוס". באופן כללי, דעתי היא כי מילים, כאשר הן עומדות כשלעצמן, אינן אלא הברות, וכי השפה כולה מצויה במסגרת יחסי הכוחות החברתיים.

      בכל מקרה, זו שאלה שאי אפשר לסגור אותה על רגל אחת, ולא בקונטקסט של הפוסט. לצורך העניין, אני מוכן לקבל את "להתחבק עם בואש", זה מצלצל טוב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s