פוליטי·פילוסופיה וגו'

להיות ליברל באופן דתי

"חירות, שוויון, אחווה".  שלושת המילים הללו, סמלה של המהפכה הצרפתית, הן מילים שאיננו יכולים להתעלם מהן עוד. אנו יכולים לבקר אותן, אנו יכולים לגלות את האבסורד שבהן, את הסתירות הפנימיות, את הפרקסיס האכזרי שלהן. אך איננו יכולים להתעלם מהן. לא ניתן לחשוב על המודרניות, על סוף המאה התשע עשרה, המאה העשרים, וגם על מלחמות העולם, מבלי לחשוב על הרעיונות הגלומים במהפכה הצרפתית. מהפכת אוקטובר של לנין, תלמיד נלהב של מהפכת 1789, קשורה הייתה בקשר אידאולוגי הדוק עם האחרונה. כך גם, הריאקציה הפאשיסטית כנגד המודרנה, זו של היטלר, זו של מוסוליני או זו של פרנקו: הללו כוונו ישירות כנגד רעיונות 1789 והעולם של המאה ה19 ותחילת המאה העשרים, שעוצב במידה רבה לאורם.

רעיונות המהפכה זכו לביקורת נוקבת גם בעולם הניאו-דמוקרטי של לאחר מלחמות העולם: הפילוסופיה הדה-קונסטרוקטיבית, ובמובן הפופלרי שלה, הפוסט-מודרניזם, חשף את הדיכוי והכפייה של העידן הליברלי, את ההדרה הלשונית והתרבותית של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות, שעבורן היו ה"חירות, השוויון והאחווה" מנגנון לכפיה והעלמה תרבותית. חלק מן הביקורות הללו אף ראו את עליית הפאשיזם כתנועה המונית, כמעין המשך דטרמיניסטי הכרחי, כתוצאה נגדית לעולם שכפתה תנועת ההשכלה והליברלים.

אחד מן המרכיבים היסודיים, החשובים והמרכזיים ברעיונות הנאורות, ואחר כך גם אלו של הליברליזם, הוא המתקפה החד משמעית והרדיקלית על הדת. אם בתקופת הרנסאנס או זו של תומס מור, ארמוס או לותר, במוקד ההתקפה נמצאו המוסדות הדתיים המושחתים (הכנסייה הקתולית, האפיפיורות), הנאורות ביקרה את הדת בפני עצמה כמנגנון שרירותי ומדכא: היא ביקשה להחליף את רעיון ההשגחה העליונה במודל המתבסס על רציונאליזם גרידא: היא ביקשה לספק תוקף אובייקטיבי לאמת, מדעי, פילוסופי או תבוני. האמת הפוליטית, המדינית, החברתית, התרבותית – צריכה הייתה לדידם של אנשי הנאורות להתבסס על אמת תבונית, על עקרונות בלתי ניתנים להפרכה. לא על כתבי חכמים, לא על הברית הישנה או החדשה, ולא על ידי המתווכים (כמרים, רבנים וגו').

בתחילת המאה העשרים נחלו רעיונות האמת האוניברסלית של הנאורות את תבוסתם הגדולה ביותר, רבות בשל הכשלון המוחלט של המדינה המודרנית בניסיון לבסס אמת אובייקטיבית. המשברים במחקרים המדעיים, שהולידו את תורת היחסות ומאוחר יותר את הרעיונות הקוונטיים, הם דוגמה לנסיגה אחורה מן הניסיון לכונן אמת כזו. במקביל – מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין מעצמות מודרניות וחילוניות ברובן, והייאוש שבה בעקבותיה, הפך את הניסיון המודרני לביסוס אמת כזו לניסיון עקר.

אף על פי כן, במובן המדיני, הפוליטי והחברתי, מיוסדות מרבית מדינות אירופה, ארה"ב והעולם המערבי של היום על מרבית הדוקטרינות הליברליות של המאה ה19: מבחינת החינוך, בתי הספר, הממשל, תפיסת החברה ומקומו של היחיד בה, מערכת המשפט או מקומה של התקשורת. השיח הכלכלי-חברתי נסוב עדיין על היחס בין ההון הפרטי (הקפיטל) לבין מקומה של החברה בשליטה בו, או על היחס בין חופש הביטוי, התנועה והעיסוק לבין התועלת או האושר של החברה הכללית. הנסיגה מן הליברליזם ביחסו אל האמת לא גררה נסיגה דומה במערכות החברתיות. כך נוצר האדם החילוני המודרני, מחד – מקבל על עצמו את המוסכמות הליברליות החברתיות, ומאידך – במובן הפרטי והסובייקטיבי – נמצא נבוך ביחס להגדרת זהותו.

באותו מרחב פרטי-אמוני וגם אתי, תפסה הביקורת הפוסט-מודרנית חלק משמעותי בחייו של האדם החילוני. הוא עומד נבוך אל מול טיעונים דתיים או אל מול המסורת שאינה נהירה לו.  הביקורת הסוציולוגית על מעורבות הליברליזם ודורסנותו כלפי התרבויות האחרות (השבטיות, הברבריות, הדתיות, המקומיות) עשו את שלהן. משום שמאידך, לאדם החילוני אין בסיס מנוגד לאמת, אין מסורת שהוא יכול להסתמך עליה, אין "תרבות שבטית". מה שנהוג לדבר בו, על "התדרדרות הנוער", "חוסר הערכים" ו"תרבות הצריכה" של החברה המודרנית, קשור ישירות לעובדה כי לחילונות המודרנית אין ערכים יסודיים שהיא מקבלת. וודאי, היא יכולה לדבר על "המפץ הגדול" או על ה"דרוויניזם" כתורות הסבר,  כתחליף לרעיונות הבריאה או המעורבות האלוהית. אך במובן של חיי היום-יום, היא מקבלת כבר במובן מאליו את עליונותן של התרבויות האחרות עליה. "אינך מבין באמת את התרבות הזו, לכן אין לך זכות להתערב בה". הפלורליזם לכאורה הזה, המסכם בקצרה את התפיסות הסוציולוגיות החדשות, הפך למזוהה עם הליברליזם. משום שלא ניתן להוכיח דבר, משום שהליברליזם נכשל במציאת בסיס אובייקטיבי לאמת, הרי שאינו יכול לתבוע בעלות על האמת.  דוגמה עכשווית אפשר למצוא במאבק על מקומן של הנשים באוטובוסי המהדרין בירושלים: הטיעון המודרני הישן יקבע כי "לכל אדם זכות לשבת היכן שירצה".  הטיעון הפלורליסטי ישאל:  מה זכות לך להתערב בתרבות הזרה לך, בתרבות שאין לה ולו דבר אתך, שאינך מבין אותה, שאין לך בקיאות בניואנסים השונים בה, וכו'.

הנה, אנו נוגעים בעצם כישלונו של הפוסט-מודרניזם, של הליברליזם החדש, להתעמת: אין לו תשובה לשאלה הזו. משום שמבחינה אובייקטיבית, מבחינת כללי המשחק שהוא עצמו קבע, הוא אינו יכול להמציא טיעון שכנגד. מהו התוקף המדעי, הרציונאלי, של קביעתו הראשונית, לפיה: לכל אדם זכות לשבת היכן שהוא רוצה? כיצד יודע הוא היכן רוצה אותו אדם לשבת? הרי ההוכחה: ישנן נשים שמעדיפות לשבת באחורי האוטובוס, ושטוענות כנגדו שהוא הוא זה הכופה עליהן רעיונות לא להן. ניסוח אחר, פשוט יותר, של השאלה הזו, הוא: "האם להכריח את הכושי ללמוד גם אם הוא לא רוצה ללמוד?", שאלה דומה שנשאלה בארה"ב של שנות השישים. הספקנות ואי הוודאות מבטלים את יכולתו של האדם הליברלי לעמוד על טיעוניו: הכל לומדים, בין אם ירצו בכך או לא ירצו, הכל יושבים היכן שירצו, ואם לא ירצו – נכריח אותם לשבת היכן שירצו.

הטעות היסודית שאני מבקש לעמוד עליה, היא זו הממשיכה ומבקשת לבסס את הליברליזם כמנגנון לאמת ראשונית ובלתי ניתנת לערעור. הליברליזם אינו תחליף לדת, אלא הוא דת בפני עצמה: אין לו עליונות אובייקטיבית על הדת, אין לו אמת מטאפיזית מסדר גבוה יותר. הליברליזם הוא אוסף של אמונות אשר התקיימו לאורך ההיסטוריה בצורה זו או אחרת, קיבלו את ביטוין המובהק והכוחני ביותר במאה ה18 ובסוף המאה ה19, והתגלגלו אל הדמוקרטיות המודרניות.  הרעיונות הללו הם בעלי תוכן ממשי ומוכר, יש להם ביטוי מוסדי, יש להם מאמינים רבים, הם בגדר תרבות של ממש. הפרדת רשויות, זכויות נשים ומיעוטים, חינוך חובה, איסור עבודת ילדים, אי המעורבות האלוהית בעולם  – הללו הם רק ביטוי חלקי לאתיקה ולממשות של אותם רעיונות, שהחילוני המודרני רוצה וצריך לקבל על עצמו. מבחינת יחסן לאמת חיצונית כלשהי, אין להם תוקף חזק יותר מלעשרת הדיברות, לישו, להלכה היהודית או לשריעה המוסלמית. אך אנו אמונים עליהם בדיוק כפי שהיהודי הדתי אמון על תפילותיו, או כפי שהנזיר הבודהיסטי קורא את כתביו של הבודהה. העקרונות היסודיים ניתנים תמיד לפרשנות וויכוח פנימי, אך עשרת הדיברות, או "חירות, שוויון ואחווה" עבורנו, אינם.

לכן, השאלה היא אינה כיצד יש לכבד את התרבויות או הדתות האחרות. כאשר אנו מסרבים לקבל את חיתוך הדגדגן של האשה, למשל, אסור לנו לעשות זאת מתוך התנשאות תרבותית או פטרנליזם מערבי. אנו עושים זאת משום שהתרבות, העקרונות היסודיים, שאנו מאמינים בהם, קובעים עבורנו כי הפעולה הזו היא התעללות, אכזריות ופשע. כאשר אנו מדברים על חינוך חובה לכולם, אנו מדברים על כך שמי שאינו מעוניין ללמוד מתמטיקה, למשל, חייב ללמוד. כן, אנו כופים עליו את התרבות שלנו, משום שזוהי אמונתנו.

כאשר אנו מצויים בבסיס האמוני, שמורה לנו הזכות להיאבק. כאשר טוענים בפני, "אינך בקיא בניואנסים של התרבות הזו", מותר לטעון: "והאם אתה בקיא בשלי?". מטבע הדברים, אמונה בעקרונות אחרים גוררת מאבק. יש אשר פסלו את הדת בדיוק בשל כך, בשם הטענה המופרכת לפיה הרציונליזם מאפשר, מטבעו, פלורליזם המונע את הצורך במאבקים ה"מטופשים הללו" (מספיק לקרוא למשל, את הקשקשן ריצ'רד דוקינס בכדי לראות עד כמה הוא רדיקל דתי, בכדי להבחין עד כמה הרציונליזם בעצמו הוא בגדר דת). אך, כאמור, מלחמות העולם הוכיחו עד כמה מצוי הרציונליזם עצמו במאבק תמידי.

מאבק איננו דבר פסול: הרעיונות הליברליים מצויים כיום תחת מתקפה ומאבק בלתי פוסק, וסביר להניח שמאבק דומה יתקיים ללא הרף גם בעתיד. הניסיון לעצור את אוטובוסי המהדרין בירושלים, למשל, הוא מאבק, אשר ללא ספק מבקש לכפות עירוב של נשים וגברים, בין אם החברה החרדית רוצה בכך ובין אם לאו. צריך להיות ברור, גם עבור החברה החילונית, כי המאבק התרבותי שסובב אותה אינו פועל בוואקום. כי גם התרבויות האחרות מבקשות לתפוס את מקומן ולהיאבק באחרות. לא לחינם אנו רואים הקצנה בחברות המוסלמיות, החרדיות, האוונגליסטיות או הדתיות-לאומיות: לאחר שהחברה המודרנית דרסה אותן, הקדימה אותן בעשרות שנים ודחקה אותן לפינה, הן מתחילות להילחם בחזרה. עניין "שירת הנשים", או ההקצנה של האייתולות באיראן או של האימאמים באירופה, איננה רק "עניין דתי פנימי". זהו מאבק פוליטי לעילא ולעילא, אשר מחפש נקודות עניין להיאבק עליהן. מדובר בבחינה הדדית לכל אורך הדרך: היכן יעבור קו הגבול. האם יעזו להראות התוכניות האמריקניות את דמותו של מוחמד, האם יעזו החילונים לשפוט בתחומנו, וכו'.

מאבק אינו חייב לקבל ביטוי במלחמה: ישנן דרכים רבות ומתוחכמות יותר. אך על האדם החילוני והליברלי לקבל על עצמו כי הוא משתייך לדת ולתרבות מסוימת. הוא אינו יכול לדרוך רגל אחת כאן ורגל שם, הוא אינו יכול לדבר על אי מעורבות מחד ועל זכויות אדם מאידך, הוא אינו יכול להמשיך ולהיות אפולוגטי. דווקא משום שהליברליזם הוא דת, יש לכבד אותו כעקרון. ואם איננו מקבלים אותו כעיקרון מנחה, לזנוח אותו.

3 תגובות בנושא “להיות ליברל באופן דתי

  1. ידידי, בכח (אם כי לא במודע) גררת אותי להגיב על הפוסט הזה, ועל כך תודה. אני לא נוטה להשתתף בדיונים המוניים ואולי זה המקום להתחיל.

    יש כל כך הרבה דברים כאן שאני לא מסכים איתם! וכולם סובבים סביב השאלה: איך לעזאזל הצלחת "להוכיח" שליברליזם הוא דת?
    בוא נתעלם לרגע מן העובדה שה"הוכחות" שהבאת אינן קשורות לחלוטין לשום עקרון שמגדיר באופן הכי בסיסי את המושג "דת". תחת אלו אני מתכוון לכוח עליון, סמכות, אמונה, השגחה עליונה וכד'.

    ביססת את הטיעון שלך בין השאר על הדברים הבאים:

    "אין לו עליונות אובייקטיבית על הדת" – אתה רציני? ודת זה אובייקטיבי? זה ממש לא קשה להיות יותר אובייקטיבי מהדת. מדע הוא יותר אובייקטיבי מהדת ("המפץ הגדול" או ה"דרוויניזם" כמו שכתבת).

    "אין לו אמת מטאפיזית מסדר גבוה יותר" – לליברליזם אי "אמת מטאפיזית". שלילת הדת הינה בעקיפין שלילה של כל מה שיכול להיקרא "אמת מטאפיזית". ובכלל, "אמת מטאפיזית" היא לא סגולה/מעלה/יתרון או משהו אובייקטיבי שיכול לייצר משקל כל שהוא לאחד הצדדים בדיון הזה.

    "הליברליזם הוא אוסף של אמונות אשר התקיימו לאורך ההיסטוריה בצורה זו או אחרת…" – מהן האמונות האלה? אמונות במה? במי? אתה יכול לקרוא ליסודות הליברליזם – עקרונות מנחים, השקפות עולם, רעיונות אבל בשום פנים ואופן לא אמונות.

    "הרעיונות הללו הם בעלי תוכן ממשי ומוכר, יש להם ביטוי מוסדי, יש להם מאמינים רבים, הם בגדר תרבות של ממש." – שוב פעם שימוש לא ברור במושג "מאמינים".

    "הפרדת רשויות, זכויות נשים ומיעוטים, חינוך חובה, איסור עבודת ילדים, אי המעורבות האלוהית בעולם – הללו הם רק ביטוי חלקי לאתיקה ולממשות של אותם רעיונות, שהחילוני המודרני רוצה וצריך לקבל על עצמו. מבחינת יחסן לאמת חיצונית כלשהי, אין להם תוקף חזק יותר מלעשרת הדיברות, לישו, להלכה היהודית או לשריעה המוסלמית." – בוודאי שיש! כל בר דעת יבין את היתרון המובהק שבאיסור עבודת ילדים או חינוך חובה, בעוד אני מאתגר אותך להסביר לאתאיסט את התועלת באי-אכילת בשר חזיר, אי עשיית פסל, שמירת השבת, טקס ההטבלה או תפילה יומית.

    דבר נוסף. אני ממש מתקשה להבין מה בדברי דוקינס גורם לך לחשוב שהוא "רדיקל דתי" לא פחות?

    אהבתי

  2. ובכן, העלית הרבה טענות, ואני מקווה שאוכל להתייחס לכולן, גם אם בקיצור יחסי. לפי הסדר:

    1. בעניין ה"הוכחות" – ראשית, אם זה אינו ברור, עלי להבהיר כי אני אינני עוסק בהוכחות. הוכחה הנה טענה מדעית הקשורה ברדוקציה מתמטית או באינדוקציה ניסויית. בהזדמנות אחרת נוכל גם להתווכח על מושג ה"הוכחה" במדע, שהרי גם הוא שנוי במחלוקת ביחסו אל האמת (זו שאלה פילוסופית גדולה בפני עצמה, הכוללת למשל את בעיית האינדוקציה, או את השיח של קארל פופר ומאוחר יותר תומאס קון ביחס לשאלה הניסויית, וכמו כן את הבעיות הפורמליות של ההוכחה הצורנית המתמטית.

    בקווים כלליים, הנאמר לעיל איננו מתיימר לספק "הוכחה" כלשהי, אלא לטעון טענה היסטורית, המגובה במספר מראי מקום, לפיה ניתן לחשוב על הליברליזם כדת. שים לב שמדובר באפשרות ולא בהכרח, אפשרות לנוכח כישלונו של הליברליזם, כך לטעמי, לבסס עצמו באמצעות טענות א-פריוריות והכרחיות כאמצעי לבסס דרך חיים רק על סמך רציונליזציה פוזיטיביסטית גרידא.

    2. באיזה אופן המדע הוא אובייקטיבי יותר מהדת? אובייקטיביות הנה תביעה לכלליות הכרחית, אשר איננה תלויה במתבונן, במנסה או בסובייקט, לצורך העניין. דווקא המפץ הגדול, לדוגמא, הוא רעיון שקשה אף יותר להוכיח באופן אובייקטיבי, שכן הבעייתיות שלו במקרה זה גדולה מן הפרובלמטיות של המדע הניסויי: באופן כללי, התיאוריה מבקשת לטעון על מצב מטאפיזי ראשוני בעבר על סמך תופעות המתקיימות כעת. גם חיזוי מדעי הוא עניין בעייתי (ראה סעיף 1 לעיל), אך חיזוי מיליוני שנים לאחור הוא בעייתי פי כמה, ולו בשל העבודה היסודית כי אין לך יסוד הכרחי להניח כי העולם הפיזי התנהג על סמך אותם חוקים סטטיים לאורך מיליוני שנים.

    3. "אמת מטפאיזית" – לא, שלילת הדת איננה שלילה של "אמת מטאפיזית", אלא החלפתה הדוגמה המתקראת "אל" בדוגמה אחרת, דהיינו, באמת מטאפיזית אחרת. המדע המודרני, לפחות בתחומי הפיסיקה, נסוג מפני הניסיון להוכיח אמיתות מטאפיזיות מסוג זה (כעת נפוץ הדבר הרבה יותר במסגרות המיקרו-בילוגיות או מחקר המוח). אך במובן החברתי, הרי שאתה מוכרח להניח אמיתות מטאפיזיות יסודיות (צורת משטר זו טובה מן האחרת, אין זה מוסרי לרצוח אדם, שוויון בפני החוק וגו'). מן הרגע בו שללת מהן את התוקף האלוהי, הרי שאתה חייב להוכיחן בדרך אחרת, וזו באמצעות אקסיומות אתיות חילוניות (מנית את הדרוויניזם כדוגמה אחת)

    4. אתה מדבר על יתרון מובהק, ואני מסכים לחלוטין. אך יתרון ותועלת אינם עניין לאמת. דווקא משום כך אני סבור שיש לתפוס את הליברליזם כדת – משום שאנו (ואני מתייחס גם אל עצמי ) מאמינים כי הערכים הללו הנם בעלי ערך רב יותר מערכי הדתות, למשל.

    אהבתי

  3. צודק, בוא לא נבזבז את זמננו על מציאת ההגדרה הנכונה למושג "הוכחה" שזה לא עיקר הדיון כאן. ביסודו של עניין, אתה מגן על תפיסה/טענה מסויימת (אם כי אני מתקשה להבין למה היא היסטורית) ואני מתנגד לה. c'est tout.

    מה שכן צריך לציין כאן (למרות שמדובר בעובדה טריוויאלית למדי), שאין זה בשום אופן אומר שלדיון שלנו אין תשובה נכונה. היא קיימת והיא מצוייה או אצלך או אצלי. אפילו אם (וכנראה שזה המצב) התשובה היא לא חד משמעית, עדיין ניתן להכריע את הדיון לצד כלשהו.

    ההבהרה האחרונה באה בעקבות האמירה שלך שמטרתך הינה "לטעון טענה היסטורית, המגובה במספר מראי מקום, לפיה ניתן לחשוב על הליברליזם כדת". המושג "דת" מוגדר היטב על מנת שנוכל להכריע את דיון בצורה מספיק חותכת.

    כל טענה ניתן לחזק או להחליש (אני בכוונה נמנע מהמושג "להוכיח"). ככל שניתן יהיה לחזק טענה מסויימת בצורה כמה שפחות תלוייה במתבונן, במנסה או בסובייקט כך הטענה מתקרבת לאובייקטיביות מקסימאלית. כאן ניתן בוודאות לומר שמדע (או השיטה המדעית) הינה אובייקטיבית משמעותית (לאין שיעור) מהדת. ניסוי שמבוצע בתנאים זהים במקומות שונים על ידי מבצעים שונים ובסביבות שונות יניב את אותן התוצאות בצורה אובייקטיבית ביותר בניגוד לרעיון הזוי שנולד במוחו הרפה של מישהו דתי. אתה צודק כשאתה אומר שגם המדע הינו חסין לחלוטין מסובייקטיביות (במיוחד כשמדובר בתאוריות שחורגות אפילו במעט ממה שניתן לדגום באופן מיידי), אך עם זאת השיטה המדעית איננה יכולה להרשות לעצמה את קלות הדעת הבלתי נסבלת שבה הדת מעיזה לטעון טענות חסרות ביסוס מינימאלי. בכך היא אובייקטיבית יותר. הרבה יותר. "המפץ הגדול" הוא תיאוריה, אך היא נמנעת בכל דרך להניח הנחות מיותרות – אילו סיבות יש לנו לחשוב שהחוקים הסטטיים שאנחנו מכירים היום לא היו כמו שאנחנו מכירים אותם היום לפני 13.7 מיליארד שנה כל עוד אין לנו ראיות המעידות על כך? אם נתחיל להמציא "אפשרויות" מהר מאוד נמצא את עצמנו מקבלים וחוקרים הנחות אידיוטיות בנוסח: "הכל נעשה על ידי גמד ירוק עם ארבע ראשים" – ולמה לא?

    ממתי ליסודות חברתיים כגון שיטת משטר או שוויון בפני החוק יש תוקף אלוהי?

    נכון שתועלת או יתרון אינם עניין לאמת אבל עצם ההבנה שמדובר בעקרון הכרחי לקיום אורח חיים מיטבי (לגבי האינדיביבואל, לגבי החברה) היא זו שנותנת את התוקף שמחליף את התוקף האלוהי. אני לא מבין את המושג "אקסיומות אתיות חילוניות" (דרוויניזם הוא תחום מדעי טהור, ואני לא חושב שיש מקום לגזור ממנו משמעויות נוספות). וזו עוד סיבה מדוע ליברליזם הוא לא דת בה חוקים (ברובם פרימיטיביים) מתקבלים על ידי מאמינים מתוקף סמכות עליונה (וסובייקטיבית לחלוטין).

    שאלה אגב שלא התייחסת אליה היא מה אמר ריצ'רד דוקינס שהוא לא לרוחך?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s