פוליטי·פרגמנטים

איך להפסיק את הירי על ישובי הדרום (ארוך)

גילוי נאות: אני איש שמאל. אני סבור כי הכיבוש הוא פשע קולוניאליסטי. אני סבור כי הוא גורם גם לחברה הישראלית להיות פושעת, אטומה ואדישה לאופן בו היא מנצלת את האחר, מדירה אותו ומתעללת בו יום ביומו.

יחד עם זאת, אני כועס על ירי הרקטות על דרום ישראל. אני כועס על כך שאוכלוסייה שלמה, שגם כך מודרת כלכלית, תרבותית וחברתית, צריכה נוסף לכך להיות נתונה תחת חרדת הפצצות אחת לכמה חודשים. אני כועס על כך שישנן ערים בישראל שאינן נחשבות לחלק ממשי ממנה. אין בהן תחבורה ציבורית ראויה. אין בהן מקומות עבודה; החינוך הציבורי בהן הוא מזעזע, הטיפול המשטרתי בפשע הינו אפסי עד לא קיים.  ילדי הערים הללו לא הלכו היום לבית הספר, היכן שגם כך סיכויים להצלחה קלושים בהשוואה לערי המטרופלין, נוהל כמעט קבוע בשנים האחרונות. הטענות כלפי הניתוק התל אביבי, גם אם הן פופוליסטיות ומוגזמות לעתים, יש בהן מן הממש: ברור לכל כי אין דין רקטות באשקלון כדין רקטות בתל אביב או בירושלים. היותם של ישובי הדרום נתונים תחת מתקפה חוזרת כזו הפכה לעניין שבשגרה, למעין מטרד נוסף בשגרת החיים. בסופו של דבר, מדובר בעניים הנמצאים רחוק מן העין. בעובדי מפעלים, בזקנים עם תמונה של הבבא-סאלי, ברוסים ובמרוקאים: לא בבני אדם תרבותיים וברי חשיבות כמותנו במרכז. אותה התנשאות, דה-הומניזציה והדרה המתקיימת בישראל התל-אביבית כלפי הפלשתינאים, הסודנים או ערביי ישראל, מתקיימת, ובמידה רבה גם בקרב חוגי השמאל, כלפי אותם "דפוקים" מן הפריפריה. גם בקרב המתיימרים לדבר על סוציאליזם, על חברה  צודקת ועל זכויות אדם, יש המוכנים להתעלם מכל אותן הפרעות המפריעות לצדקנותם האסתטית, כמו הדרת נשים מן המרחב הציבורי באוטובוסים בירושלים או כמו ההזנחה הפושעת של הפריפריה, כאילו הללו אינם מעניינו. כאילו הסבל הפלשתיני הופך את הסבל באשקלון או באשדוד ללא רלוונטי. כאילו "ההתחשבות ברגשות" הציבור החרדי, הערבי או הדתי מצדיקה את השפלתן של הנשים במאה שערים או בהפגנות השמאל עצמן.

אני רוצה להעלות כאן טענה שאיננה טענה חדשה, אך להעלות אותה ביחס לשאלה: כיצד ניתן להפסיק את ההתקפות על יישובי הדרום אחת ולתמיד? אני לא מתכוון לעסוק כאן בשאלה הפלשתינית, במוסריותו או אי מוסריותו של הכיבוש, אלא בשאלה הזו גרידא, ובדרכי הפתרון שלה. אני סבור כי זוהי השאלה שצריכה להטריד את הקונצנזוס בישראל.

הטענות לעיל מבוססות על הנחות מסוימות, שאני סבור כי רוב הציבור מסכים להן.  ההנחות הן כדלהלן:

1. ההתרחשויות בעולם מעוצבות על ידי האדם. אין אל אשר מתערב בהן לכאן או לכאן. פתרונות לבעיות צריכים להיות מבוססים על שיקולים רציונליים ולא על גאולה אלוהית או פתרון משיחי.

2. אין דבר כזה "זכויות היסטוריות" או בעלות על שטח מתוקף הבטחה אלוהית. בעלות פרקטית, דה-פקטו, על שטח, מושגת בכוח הזרוע, באמצעים דיפלומטיים או דרך קנייתו. שטחי יהודה ושומרון נכבשו על ידי ישראל במלחמת 67, בצדק או שלא בצדק. שהו בהם פליטים (ירדניים או פלשתינים) קודם לכן, בזכות או שלא בזכות. לאורך ההיסטוריה נכחו בשטחים אלו עמים רבים (היבוסים, מלכות יהודה לאחר כיבושי דוד, הרומאים, הצלבנים, המוסלמים וכן הלאה). השטחים אינם שייכים לפלשתינים באופן היסטורי כפי שהם אינם שייכים ליהודים באופן היסטורי: מי שכבש, כבש. לשאלת ה"צדק" אין משמעות מבחינת הבעלות דה-פקטו.

מרבית הציבור הדתי-לאומי לא יקבל את ההנחות הללו. אך אותו חלק ניכר בציבור הישראלי (יותר מ60% בזמן הסכמי אוסלו, ויותר מ70% בזמן ההתנתקות) לא מבסס את תמיכתו או אי תמיכתו בשמירת שטחי יהודה ושומרון על שייכות אלוהית או על זכות היסטורית, אלא על שיקולים בטחוניים, כלכליים או מדיניים.  הוא מוכן לקבל את הטיעונים הללו לכאן או לכאן בשעת הצורך. אך האדם החילוני איננו מאמין כי הבטחה אלוהית מיתית צריכה להיות חלק משיקוליו.

מי שאינו מקבל את ההנחות הללו, שיעצור כאן. אין לי כלים להתווכח עם טיעונים דתיים: אני אינני איש מאמין. אני לא מאמין כי אלוהים הקים את מדינת ישראל, אלא כי המנהיגות הציונית עשתה זאת. התנ"ך מבחינתי הוא אוסף מיתוסים, שירים וסיפורים מופלאים, אך אינו מציין עובדות אמפיריות של התרחשות.

הוויכוח להלן הוא ויכוח חילוני, אשר שואל האם הסכם ישראלי-פלשתיני הקובע כי אחוז ניכר משטחי יהודה ושומרון יימסר לפלשתינים לטובת מדינה עצמאית, תוך כדי הבטחת ביטחונות הדדיים והפסקת האלימות, הוא:  א. מן האפשר.  ב. כדאי לישראל.  ג. יפסיק את ירי הרקטות על יישובי הדרום.  אני סבור שכל הנ"ל נכונים, ומעוניין להתווכח כאן עם הטענות השגורות הטוענות אחרת.

אבקש להתייחס לארבע טענות מתוכן כאן: טענת – "ניסינו אבל לא רצו", טענת – "ראו מה קרה כאשר יצאנו מעזה",  טענת – "צריך להיכנס בהם" (הפתרון הצבאי) וטענת – "אין פתרון"

"ניסינו אבל לא רצו" – הטענה השגורה הזו, שגורה – בפי אנשי שמאל ש"התפכחו", בפי אנשי ימין הטוענים  – "אמרנו לכם" ובפי חלק ניכר מן הציבור החילוני ה"מאוכזב", מבוססת בעיקרה וברובה על אירועי אינתיפאדת אל-אקצה של ספטמבר 2000, אשר התרחשו זמן קצר לאחר כישלון פסגת קמפ-דייויד של קלינטון-ברק-ערפאת.  הנרטיב המרכזי של הטענה הזו הוא כלדהלן: בקמפ-דיוויד הלך ברק רחוק ככל האפשר, הוא הציע את ההצעה הטובה ביותר שיכולנו להציע. ערפאת הפיל את ההסכם על סעיף "זכות-השיבה", שהוא איננו אפשרי ריאלית מבחינת ישראל. לאחר מכן החל ערפאת בשימוש באלימות ובפיגועים, כפי שהתכוון מלכתחילה. או: אנחנו רצינו – הם תקפו אותנו בתגובה.

כלפי הטענה הזו אינני צריך לטעון הרבה. אני ממליץ לכל מי שמקבל את הנרטיב הזה לצפות את הדיון הבא:http://video.tau.ac.il/Lectures/Social_Sciences/Herzog_Institute/12-1-05

בדיון הזה השתתפו, בין השאר דוברו של אהוד ברק לשעבר, גדי בלטיאנסקי ובן כספית, לצד עקיבא אלדר, רביב דרוקר ופרופ' דניאל ברטל.  בן כספית איננו דוגמא מובהקת לאיש שמאל, וודאי איננו אהוד על הבלוג, בעודו מקדם את האג'נדות של "אם תרצו" ושל נתניהו. ישנן אי הסכמות רבות בדיון הזה לגבי מקומו של ערפאת או אשמתו או אי אשמתו המכוונת של ברק, אך שני דברים נמצאים בו בקונצנזוס:

א. זכות השיבה לא הייתה הגורם לפירוק ההסכם, היא היוותה רק נושא נוח רטורית לשני הצדדים למכור לציבור שלהם כסיבת הכשלון (מבחינת ברק: זכות השיבה, ייהרג ובל יעבור, מבחינת ערפאת – לא הכשלתי את ההסכם, כי התעקשתי על זכות השיבה שאי אפשר לוותר עליה).

ב. הצורך של ברק לחשוב באופן בינארי: או שאני סוגר הסכם בקמפ-דיוויד, או שאי אפשר לסגור הסכם, הוא פשוט קונספציה מומצאת ולא מבוססת. או כמו שגדי בלטיאנסקי טוען: אין עם מי לדבר – על מה? על איזה סוגיות אי אפשר לדבר? מה אנחנו מוכנים לתת ומה אנו דורשים, ומה הפלשתינאים? האם כישלונו של ברק מצביע על כך שישנן סוגיות ליבה בלתי פתירות?

יש הסכם אפשרי, ותנאיו ברורים וידועים לכל: ריבונות פלשתינית במזרח ירושלים, שמירת ישראל על הגושים הגדולים (אריאל וגו'), העברת שטחי B ו C לידי הרשות, ערבויות הדדיות לשמירת הבטחון תוך כדי שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני.  לא יהיה הסכם בלי התנאים הללו. כאן נשאלת השאלה: האם אנו מעוניינים בהסכם כזה, או שאיננו מוכנים לקבל אותו. ברור לפלשתינים כי 2 מיליון פליטים לא יהיו בו זמנית אזרחי הרשות ואזרחי ישראל, ברור לישראל כי היא לא תוכל להשאיר בהסכם כזה את מרבית שטחי יו"ש בידה.

ראו מה קרה כאשר יצאנו מעזה:  הטענה הזו, באופן בסיסי, גורסת כך: הנה, אנחנו הלכנו לקראת הפלשתינאים, פינינו את יישובי עזה באופן חד צדדי, ומה קיבלנו בתמורה? טילים על יישובי הדרום.

סלחו לי על הזלזול במקרה זה, אך הטענה הזו היא פשוט דמגוגית ומגוחכת. ראשית –  מבחינה אסטרטגית וצבאית, לא הייתה שום משמעות לנוכחות אזרחית בעזה מבחינת מניעה של הברחת אמל"ח. כיצד מונע יישוב הברחת נשק? רק צבא יכול לפקח על הברחת סחורות. להזכירכם, כיום ישנו מצור צבאי על הרצועה, אשר מונע מסחורות להגיע מן הים בשם אותו עניין. אך הנשק עובר בלאו הכי: במנהרות או דרך מסוף רפיח. כך או כך, לגוש קטיף לא הייתה שום משמעות מבחינה זו: הריבונות נשמרה בכל מקרה בידי צה"ל.  שנית –  מבחינת "שמירת המרחק" (buffer zone): אם היה מדובר בקו מז'ינו, או ברצועה של מאות קילומטרים, או ביתרון גיאוגרפי (כמו בגולן, למשל), אולי הייתה לטענה הזו משמעות. אך ל10 קילומטרים אין שום משמעות מבחינת טווח הטילים, שניתן לירות בכל עת גם מלב רצועת עזה וגם קילומטר מגוש קטיף לשעבר.  שלישית, מבחינת "המוטיבציה של החמאס" – נו באמת. כאילו לו היינו נשארים בגוש קטיף לא הייתה לו מוטיבציה כזו.  ורביעית – אכן, היציאה מרצועת עזה הייתה לא אחראית, משום שהיא לא נעשתה בהסכם, ולא סוכמה עם הרשות הפלשתינית. בכך ובהשתלטות החמאס על הרצועה תוכלו להאשים את שרון ואת בוש, שחשבו שהם יכולים להחליט עבור האחרים איך מתנהלת דמוקרטיה.

לכל זאת אין ולו קשר רופף לסכנה כלשהי בפינוי השטחים בהסכם עתידי. העובדה היא שאין לשטחים שום משמעות בטחונית או הגנתית. כעובדה, ישראל התקיימה 19 שנים בלעדיהם יפה מאוד.  כל הטענות הללו מתבססות על סיבתיות קלושה בזמן: לפני – לא היו טילים, כיום – יש טילים. דיוויד יום היה אומר לכם משהו על זה, אבל אני לא זקוק לו: ישנן, פשוט, אינספור סיבות הגיוניות אחרות מבוססות לכך. השיפור הטכנולוגי ביכולתו של החמאס, התמיכה האיראנית, או חוסר היכולת הטקטית לבצע פיגועי התאבדות בלב ישראל, הן רק דוגמאות חלקיות לכך.

צריך להיכנס בהם: ובכן, מעבר לשיקולים המוסריים, שכפי שהבטחתי, לא אכנס אליהם כאן, ניצבת העובדה הבסיסית: עשו את זה. הו, בהחלט נכנסו בהם כמו שצריך. בעופרת יצוקה נכנסו, על סמך נתוני צה"ל (הלא מאומתים ושנויים במחלוקת על ידי אמנסטי, גולדסטון והפלשתינים)  בכ1166 מהם, מתוכם 709 מאנשי החמאס, 295 בלתי מעורבים ו162 ש"לא ברור אם היו מעורבים או לא", ניסוח אירוני משהו.  התוצאה:  א. גינוי בינלאומי ובידודה הבינלאומי של ישראל.  ב. דו"ח גולדסטון המגנה את ישראל פעמים רבות. ג. 255 רקטות לעבר ישראל במהלך המבצע. ד. מספר שבועות לאחר המבצע, ירי נוסף של רקטות.  ה. שנה ושנתיים לאחר המבצע – המשך ירי הרקטות לאחר תגובות של צה"ל.

ובכן, אולי לא נכנסו בהם מספיק. אולי לא נכנסו בהם "ממש" כמו שצריך. אם כן, קדימה. בחרנו בממשלה הימנית ביותר שניתן היה לבחור, יש לה קונצנזוס ותמיכה ציבורית לפעילות צבאית נרחבת. מה מונע ממנה להיכנס בהם "ממש" כמו שצריך?  ייתכן וזו הידיעה כי אי אפשר לעשות זאת. ייתכן וזו הידיעה כי מצרים לא תעמוד על כך בשקט, כי ישראל איננה יכולה לעמוד בחרם בינלאומי ממשי, כי היא איננה יכולה לעמוד באמת בהפגזה מסיבית נוספת, וכן, גם, הידיעה שלא ניתן יהיה להפסיק את ירי הרקטות. הייתי רוצה להאמין שגם הרג חסר משמעות של ילדים, נשים וזקנים הוא שיקול, אבל אני לא מספיק נאיבי לכך.

אין פתרון – נדמה כי זוהי הפרדיגמה המקובלת ביותר במסדרונות הממשלה והמערכת הביטחונית היום. ההנחה הזו היא כי העימות הזה הוא מעין גזרת גורל, דבר מה שנגזר עלינו לחיות עמו, ועלינו לשמור עליו על אש קטנה. הם יירו כמה טילים, אנחנו נשלח מטוסים להפציץ קצת מהאוויר, הכל ירגע לחודש חודשיים, וחוזר חלילה. לא נורא כל כך, בתל אביב עדיין שותים קפה, בירושלים עדיין מתכנסת הכנסת. בדרום מתלוננים מדי פעם, אבל אחרי חודש התקשורת שוכחת מכל הסיפור. בינתיים, ניתן יהיה למכור לכולם סיפורים, כמו למשל הבלוף של כיפת ברזל, שמרבית הטמבלים סבורים שנועדה להגן עליהם, ולא, למעשה, על בסיסי צה"ל. 

זוהי העובדה הבסיסית, היסודית, השקרית והמכעיסה ביותר: זהו מה שנמצא מתחת לפני השטח, התודעה הכוללת המוכנה להסכים לכך. "אין פתרון". כאילו אלוהים שולח את טילי החמאס, כאילו אין ממשלה, אחרי ממשלה, אחרי ממשלה, אחרי ממשלה, שמפקירה אותנו באופן גס, שממציאה פתרונות קסם שלעולם אינם מופיעים.  אתם יכולים לא להסכים עם ההצעה שלי, אבל זו הצעה קונקרטית. לו אני ראש הממשלה היום, אני נפגש עם עבאס, חותם איתו ועם אובמה על הסכם המחזיר 90% משטחי הגדה, תומך בהכרזה על מדינה פלשתינית, מספק אמצעי קישור וביטחון למנגוני הרשות, מחדש את היחסים עם אירופה ועם הליגה הערבית, מגייס את טורקיה כנגד סוריה ומוחל על כבודי לפני ארדואן.  הנה הצעה. משהו יקרה. אולי היא תצליח, ואולי לא. ישנם סיכויים לכאן ולכאן.

מה אתה מציע, מר בנימין נתניהו? בשלוש שנות כהונתך, איך אתה מציע לפתור את בעיית הרקטות באשקלון? מהי התכנית שלך? אני לא יודע, בינתיים, זה לא נראה שזה עובד כל כך.

הערה – הפוסט הזה אמור היה לכלול גם התייחסות לפרשת ענת קם. אך 1200 מילים הן מייגעות גם כך, צר לי, לא התכוונתי. מחר יפורסם כאן פוסט קצרצר המתייחס לפרשה.

18 תגובות בנושא “איך להפסיק את הירי על ישובי הדרום (ארוך)

  1. אני לא יודע לגבי ההסכם, אבל אתה נוגע פה בנקודה הרבה יותר חשובה בעיניי – העובדה שצה"ל הפסיק להיות "צבא ההגנה לישראל" והפך להיות "צבא ההגנה לעצמו". ולפי דעתי זה המקור האמיתי ללמה נופלים טילים על ישובים ולמה אין הסכמים – כי אף אחד בעמדת כוח בישראל לא מעוניין בזה. המלחמה משרתת את צה"ל ומאפשרת לו להמשיך לרתום את העם והממשלה למלחמה "מבוקרת" אין סופית.
    וראה הפלא – אנחנו שונאים את החמאסניקים בגדה שמונעים אלימות (ויוצאים נגדם בפוגרמים במטרה לעודד אותם לחזור לאיזו איניתפאדה טובה), אבל סבבה לנו עם החמאס, אפילו חיזקנו אותם באלף ומשהו אסירים. הטילים הם לא בעיה של ממשלת ישראל, הם חלק ממערכת השלטון – ולכן הם גם לא יפסקו לעולם.
    ממשלת ישראל והחמאס יד ביד נגד הפלשתינים והישראלים. זה ההסכם שכבר קיים בשטח.

    אהבתי

    1. לא רואה ביסוס לטענות האלה. בתעסוקה המבצאית האחרונה שלי נסעתי לאורך הגדר ושמרנו על יישובים. מאיפה ההמצאה שצה"ל רק מגן על עצמו ?
      כלומר, מעבר לדמגוגיה של תומכי עסקת שליט שחיילים הם בעצם ילדים קטנים שצריך לשמור עליהם יותר מעל אזרחים.

      אהבתי

      1. עסקת שליט, מיקומה של הקרייה בלב האזור הצפוף ביותר בישראל ("הם מתחבאים בגני ילדים!"), כיפת ברזל, מיטוט הכלכלה הישראלית לטובת עוד מטוס ועוד נגד, בזבוז שלוש שנים לרבים מאזרחי ישראל שהיו יכולים לעשות שירות לאומי מועיל… לא חסרות דוגמאות לכך שצה"ל נגד ישראל – פשוט לא במודע או במוצהר.

        אהבתי

    2. יש צדק בטענה שלך, במיוחד ביחס להיפוך בין הצבא לבין החברה (כאשר החברה אמורה להיות ההכרח הא-פריורי, בעוד שהצבא אמור רק לשרת אותה, בעוד שבישראל החברה משרתת את הצבא). לכך ישנם שורשים לא רק בישראל,
      אלא בכלל בחברה האזרחית המודרנית לאחר מלחמות העולם (היכן שה"עורף" הפך לחלק מן המערכה) ובמיוחד בישראל בה ההבחנה הזו כמעט ואינה מתקיימת.

      אך במקרה דנן האחריות היא עדיין של הממשלות: הצבא, בסופו של דבר, הוא גוף ביצועי. העובדה שהפוליטיקאים מקשיבים כמו תוכים להערכות והתרחישים של אנשי המטכ"ל, במקום ליזום את הפתרונות היצירתיים או הפשוטים ביותר בעצמם, מצביעה על כך כי האשמה היא בראש ובראשונה שלהם. בוא נגיד שאם היו למשל מפסיקים להקשיב לעמוס גלעד,או מפטרים אותו כבר לפני עשר שנים מכיוון שהוא פיברק הערכות, במקום לקדם אותו מחדש, היינו במצב אחר. במדינה נורמלית הוא כבר היה בכלא, בישראל הוא נחשב גאון.

      אהבתי

  2. קראתי הכל ואני מסכים עם הכל. למעט אולי הטענה שכיפת ברזל נועדה להגן על בסיסי צה"ל… איפה הביסוס ? יש איזה מחנה חשוב במיוחד באיזור הזה ?

    לדעתי,לא קשה לראות שלפחות מהצד שלנו אין עניין לסיים את הסכסוך. אל תשאל אותי למה. כלומר, אני מבין מתנחלים שמאמינים בהשגחה אלוהית, אבל אני לא מבין את הליכודניקים.

    אהבתי

    1. לא ראית את הקישור? אלוף פיקוד הצפון לשעבר, גדי אייזנקוט, אמר את זה מילה במילה:

      "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי צה"ל, גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים".

      כל סיפור "כיפת ברזל", שהושקעו בה עשרות מיליוני שקלים, היה מלכתחילה רעיון להגן על בסיסי צה"ל ולא על יישובי הדרום. הסיפור כאילו המערכת נועדה לעשות זאת היה רק מקדם המכירות שלה, מצג שווא של מערכת הביטחון.

      ראה גם הפוסט המצוין הזה בנושא:

      http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=1159

      אהבתי

      1. "סקופ: כיפת ברזל נועדה לשרת את צה"ל תוך זניחת היישובים האזרחיים"

        רק מה, כל הרקטות שכיפת ברזל יירטה עד כה נועדו לפגוע ביישובים, ואף רקטה מעולם נחתה בבסיס צה"לי. מספיק להיות כל-כך ילדותיים.

        ותתגלח, תוריד את הכובע, ותשיג עבודה אמיתית – בטלן.

        אהבתי

      2. אם אתה לא מבין למה הטיעון שלך לא מחזיק מים, כנראה שבאמת באת רק כדי להוציא קיטור על הבלוג.

        ותתקלח, תוריד את חיוך הצדקני מהפנים, ותשיג עבודה אמיתית – טוקבקיסט בתשלום.

        אהבתי

  3. מסכים עם הרבה דברים במאמר. בייחוד הרצון של הצבא להשאיר את המצב על כנו.
    מה שכן לא מוזכר במאמר וקשה לי קצת עם החד צדדיות שלו, זה שאתה יוצא מנקודת הנחה
    שהפלשתינאים בטוח חותמים על כל דבר שתציע. דבר נוסף זה ההצהרות הלוחמניות,
    מהח'ברה בעזה ,על כל ארגוניהם ושלוחותיהן בעולם. הם לא ממש רוצים אותך פה באיזור.

    אהבתי

    1. 1. ביחס לנקודת ההנחה: הפלשתינים(ר"ל הרשות הפלשתינית) מקבלים בדיוק את תנאי ההסכם שנחתמו ביוזמת ז'נבה על ידי יאסר עבד רבו, פלוס מינוס, אלו בערך התנאים להסכם שהעליתי כאן. מובן שיהיה עליהם משא ומתן לכאן ולכאן, אך אלו הנחות היסוד ששני הצדדים מכירים בהן (אבו-מאזן כבר דיבר על כך). זה לא כל דבר שאציע. וודאי שמדינאי ישראלי יצטרך למעשה לקשקש לציבור קודם שהוא "לא יחלק את ירושלים וגו'", בפועל – ירושלים היא מחולקת, השכונות המזרחיות (שייח ג'ראח, סילואן וגו') הם לא חלק ממנה, ובכל הסכם הם יהיו חלק מן המדינה הפלשתינית.

      לגבי ההצהרות הלוחמניות – של מי? מה? למי אתה מתכוון?
      אשר לאבו-מאזן, הוא עצמו הציע להגיע לכנסת ולנאום לאחר חתימת הסכם,
      כך שאני לא יודע לגבי הצהרות לוחמניות. נראה שאצלנו יש יותר.

      אהבתי

  4. נניח ועקרונות ההסדר שהצעת הם מקובלים, וכנראה רוב הציבור בישראל (לא בטוח שבצדק) יסכים לקבל הסדר כזה – עדיין, לא ידוע לי על גורם פלשתינאי רשמי שאמר, אפילו בצחוק, שפלשתינאים יסכימו לוותר על זכות השיבה למדינת ישראל. למעשה, חוץ מאולי סרי נוסאייבה (שמייצג במקרה הטוב, את עצמו), לא זכור לי שמישהו מההנהגה הפלשתינאית התבטא כך. ההפך דווקא נאמר.
    http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2010/dec/10/israel-palestine-refugee-rights (ואלה הם הדברים מהצד המתון של המפה הפוליטית הפלשתינאית.)

    באופן אישי, אני סבור כי "זכות השיבה" היא המצאה ולא זכות מוכרת במשפט הבינלאומי, אבל אי אפשר להתכחש לכך שעשרות שנים של הסתה פלשתינאית פרועה, והבטחות של ההנהגה הפלשתינאית כי ה"פליטים" יחזרו לבתיהם בקרוב, הביאו לכך שמנהיג פלשתינאי שיחתום על הסכם שמוותר על זכות השיבה, ככל הנראה לא יזכה להזדקן. ערפאת הבין את זה היטב והעדיף להפרד מהעולם כמנהיג של מאבק מאשר כמנהיג שוויתר על זכות השיבה.

    ועוד דבר – נניח לצורך הדיון (ואני הולך דרך ארוכה מאוד עם ההנחה הזו) שאכן היה קמה הנהגה פלשתינאית שמוכנה לוותר על זכות השיבה והיה נחתם, ברוב פאר והדר, הסכם שלום עם ישראל. האם זה היה עוצר את הרקטות על הדרום?
    נזכיר כי אבו מאזן כיום לא יכול להכנס לרצועת עזה ולצאת ממנה חי. אותו "פיוס" פלשתינאי לא מחזיק מים וראינו זאת על רקע עסקת שליט. אני בטוח שוויתור על זכות השיבה יקנה לאבו מאזן המון נקודות זכות בחמאס, בדרך למשפט שדה וירי בכיכר העיר. אותם גורמים שמבצעים את הירי לא מדברים על קווי 67 וגם לא על קווי 48. זה גוף פודמנטליסטי איסלמי שכל ההוויה שלו מבוססת על כך שמי שאינו מוסלמי דמו בראשו. לך תבנה איתם מדינה.

    אהבתי

    1. א. לגבי "זכות השיבה" – אני מציע לך מאוד לראות את הדיון המצורף בלינק שנערך באוניברסיטת תל אביב. כל הדוברים שם, כל העיתונאים, דוברו לשעבר של אהוד ברק, ואף בן כספית – מסכימים כי קמפ-דיוויד לא נפל על זכות השיבה, וכי זו רק שימשה כספין תקשורתי גם עבור ברק וגם עבור ערפאת. נכון שתעמולה של
      שנים ביחס לזכות השיבה מונעת מן ההנהגה הפלשתינית להגיד בפומבי: "לא יהיה". אך באותה מידה, תעמולת ירושלים מונעת מכל פוליטיקאי ישראלי שדמו בראשו "לחלק את ירושלים".

      וראה זה פלא: ברק, בפועל, "חילק את ירושלים", וערפאת "ויתר על זכות השיבה". מי שבא לחתום הסכמים לא נותן למילים בומבסטיות להפריע לו.

      אקסיומה כן נכונה דווקא, היא כי שום מנהיג פלשתיני לעולם לא יחתום על ריבונות ישראלית בשכונות המזרחיות, ובמקרה זה לא רק כחלק מתעמולה, אלא כחלק ברור מפרקסיס.

      שוב, המשוואה היא ברורה: ישראל מוותרת על יותר מ90% מהשטח ועל ריבונות בירושלים המזרחית, בתמורה היא זוכה לשמור על גושי התיישבות (אריאל, מעלה אדומים וגו') והסדרי ביטחון. בנושא הפליטים אפשר להחליט על פיצוי כספי שהוא לא סיפור מיוחד. הפלשתינים מכירים אותה, ואנו מכירים אותה.

      ב. לגבי שליטת הרש"פ בעזה – דווקא המהלך של אבו-מאזן באו"ם זכה לתמיכה מקיר לקיר, והעלה את קרנו עשרות מונים בקרב הציבור העזתי. ישראל, לעומת זאת, עשתה ככל שביכולתה, באופן מוצהר, להחליש אותו ולחזק את החמאס על חשבונו. אז אם אחר כך היא מתלוננת שאין לו אחיזה בשטח בעזה, תרשה לי לטעון שזו חוצפה וצביעות שאין כדוגמתם.

      אהבתי

      1. טוב, עם כל הכבוד לבן כספית, ביל קלינטון, שהוא במקרה היחיד שהיה באותו חדר עם ברק וערפאת בקמפ דיוויד בשנת 2000, כתב בספרו "חיי" כי הסכם השלום לא נחתם בשל סרבנותו של ערפאת. מאז מאות ואלפי פרשנים שמעולם לא היו שם העלו אינספור תיאוריות וקונספרציות כדי להסביר למה הסירוב של ערפאת הוא בעצם באשמתנו. מעין תסמונת האישה המוכה, רק קולקטיבית.

        בנתיים, פרס כבר דיבר מפורשות על לחלק את ירושלים, גם ברק ובטח שגם אולמרט. ועדיין בצד השני (כמו שאמרתי) עוד לא שמעתי
        מנהיג פלשתינאי מדבר על לוותר על זכות השיבה.
        אני מעדיף לקבל את מה שהפלשתינאים אומרים כפשוטו – אם אומרים לך שלא יהיה ויתור על זכות השיבה, אז זה מה שהם מאמינים בו. גם אם הדברים אינם נכונים, התנהלות זהירה והגיונית של ממשלת ישראל, תהיה להניח שהם כן.
        אם סאיב עריקאת, מהמתונים בשלטון הפלשתינאי, מדבר על כך שלא די בכך שזכות השיבה תוכר באופן תיאורטי אלא שלא יהיה שלום עם ישראל עד שזכות השיבה לא תיושם באופן מעשי, אז על מה אתה סומך את הטענה שהם יוותרו על הדרישה?

        ולעניין שליטת הרש"פ בעזה – זה ממש לא משנה איך הגענו למצב הזה (והאשמה רובצת לפתחו של יותר מצד אחד). הדיון של מי התחיל הוא די עקר. לגבי עליית קרנו של אבו מאזן בעזה, אני הייתי מחכה קודם שאבו מאזן יעיז להיכנס לעזה. כל עוד זה לא קרה, לא הייתי בונה על השליטה שלהם שם. העובדה היא שאותם טילים שעליהם דיברת נורים על ידי חמאס וג'יהאד איסלמי (שעד כמה שקשה להאמין, הוא אפילו יותר רדיקלי, מאחר ואינו מחזיק בשילטון).
        אז אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו סיפורים שאם נהיה ילדים טובים ונצא מאיפה שרק יגידו לנו אז הכל יהיה בסדר. במציאות – הם מודים במפורש שזה לא הולך לקרות. אירוני משהו שהם יותר כנים איתנו ממה שאנחנו עם עצמנו.

        אהבתי

  5. אם אין זכות היסטורית אולי גם אין טעם להגיע איתם להסכם. יורים טילים, שירו עליהם בחזרה. וזהו. לא יבינו, ירו עליהם עוד טילים. לנו יש יותר גדול! מה זה כל הקשקשת הזאת, להגיע להסכם נסיגה משטחים ולפנות ישובים רק בגלל שיורים קצת רקטות. עם החשיבה הזאת, של בואו-ניסוג-ואז-אולי-אני-מקווה-יהיה-קצת-שקט, לא היו מקימים פה מדינה בכלל.

    אהבתי

  6. קטונתי מלהתווכח עם "מי אמר מה אחרי שיצא מחדר סגור". יש לי 3 שאלות:
    1. אם אין חשיבות לשטח בו אתה נמצא בהיבט שיגור הטילים והרקטות ("ראו מה קרה כאשר יצאנו מעזה") הרי שאפשר לסגת חד צדדית מחר מכל השטחים, לא ? הרי אם הם יורים עלינו כשאנחנו שולטים בחלק מהשטח אפשר לוותר על השליטה בשטח הזה – הבנתי נכון את ההגיון שלך ?
    2. אם אין אצלהם הסכמה על מנהיגות אחת (ונראה לי שאין כזו הסכמה), ונניח שאבו-מאזן מחר מוותר על זכות השיבה – עם מי אתה בדיוק מתכוון לחתום הסכם? ומי יאכוף אותו למקרה שיופר ? (כן, אפשר גם להחזיק אצבעות שלא יהיו הפרות, אבל אני מעדיף להתכונן גם לתסריט הגרוע יותר, ברשותך) או שאולי אתה מתכוון שיד ימין תירה עלינו טילים ויד שמאל תגיד, אבל זה לא אנחנו, זה החמאס, אין לנו שליטה עליהם?
    3. אתה איש שמאל. הבנתי. האם תוכל לנסות ולהגדיר מה לדעתך יחשב כשלון של הסכם שתחתום מדינת ישראל ? כלומר, מתי מגיע השלב שגם אתה אומר "אוקיי, ניסינו, חתמנו, אבל לא עובד, יאללה לגייס את הצבא ולכבוש את השטח". סתם מעניין אותי לדעת אם יש לאנשי שמאל קו כלשהו שבו הם אומרים שנגמר שלב הדיבורים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s