כלכלי חברתי·פוליטי

הפיקוח האזרחי – תו התקן החברתי

בספרו "לפקח ולהעניש" חוקר מישל פוקו את היווצרותו של בית הסוהר המודרני, דרך ההיבטים הטכנולוגיים והשינויים התרבותיים שייצרו אותו. אם בבתי הסוהר אשר קדמו למהפכה התעשייתית ולתנועות ההשכלה של המאה ה18, הונהגו עונשי עינויים, והרעיון להעניש את הפושע, בחברה המודרנית הופיע לפתע הצורך כביכול "לתקן" את הפושע. לפתע הפך בית הסוהר למקום לענישה שקטה וממושכת, בשונה מצורות הענישה של ימי הביניים. פוקו מבקר את היווצרותו של מנגנון "תיקון" זה, על ידי כך שהוא מראה שהטכנולוגיה אפשרה הפעלת כוח מסוג חדש על הגוף. הוא בוחן  את מודל הפנאופטיקון שהציע הפילוסוף התועלתני ג'רמי בנתהאם, והתקבל בחלק מבתי הסוהר: זהו מודל אדריכלי עגול, בו ישנו מגדל פיקוח היכול לראות את כל תאי האסירים, אך האסירים בתאיהם אינם יכולים לראות מתי צופים בהם. כך, מופעל על האסיר כוח מטעם עצמו: הוא אינו יודע מתי מתבוננים בו, אך בכל רגע הוא יכול להניח כי הוא נצפה. לכן אין צורך יותר להפעיל עליו ענישה גופנית, משום שהוא מפעיל מנגון שיטור ופיקוח על עצמו.

הפנאופטיקון הוא מיקרוקוסמוס לחברה המודרנית. דוגמאות עדכניות ניתן למצוא בהפעלת המצלמות הציבוריות בלונדון, ויש אשר מוצאים אותן גם בשירות החדש של גוגל Street view, המצלם את כל הפעילות המתרחשת ברחוב. כך, כביכול, הופך הרחוב לפנאופטיקון המפקח על האזרח, ולא רק על הפושע, כך שהאזרח מפעיל את מנגנון השיטור העצמי

אך פוקו חשב במונחים של החברה הטכנולוגית הישנה: החברה בה מנגנוני הבקרה הופעלו על ידי "הכוח" הציבורי – הממשלות, גופי התקשורת, בתי הסוהר, בתי הספר. הרשת החברתית, המרחב הוירטואלי – הן מרחב שונה, משום שהוא מרחב מבוזר. במרחב המבוזר הזה, לא רק הממשלות הן המחזיקות באמצעי הידע והפיקוח – אלא אנו, האינדיבידואלים, בעלי ה"כוח". כפרט, כיחיד, אנו בעלי נגישות לשיטור ופיקוח על הסוהרים של הפנאופטיקון. זהו מרחב ציבורי שאנו יכולים לעצב בכל פעם מחדש, מרחב בו אנו איננו זקוקים עוד לשוטר או למשטר, אלא מהווים בעצמנו את המשטר.

תפנית חדה: הבה נחשוב על ה"אביב הערבי", המהפכות שהתרחשו כעת במזה"ת, על המהפכה החברתית בישראל, או על תנועות occupy wallstreet שהתפשטו מארה"ב לאירופה. בכולן, החלו התנועות הללו באופן עממי, א-מוסדי, ולא יכולות היו להתרחש ללא האפשרויות הטכנולוגיות של הרשתות החברתיות. נכון, כל התנועות הללו זכו ל"עידוד מלמעלה" על ידי גורמים שונים: בעלי אינטרסים שהשקיעו כסף בקמפיינים, או מעצמות זרות שהפעילו את רשתות הטלוויזיה שלהן (לדוגמה, מקרה אל-ג'זירה במצרים). אך בכל זאת התרחש כאן שינוי משמעותי ממהפכות העבר: שידורי אל-ג'זירה תרמו למהפכת כיכר תחריר, אך לא ייצרו אותה. היא יכולה הייתה להסתדר גם בלעדיהן. כך גם מהפכת רוטשילד בישראל, לא באמת הייתה זקוקה לתרומות מן ה"קרן החדשה", משום שהיא התרחשה כבר בכל מקרה בשטח – בפייסבוק, בטוויטר, באי-מיילים.

דליפות מסמכי וויקליקס בארה"ב, או פעילותה של "anonymous" (לא החברה מזכויות בע"ח, אלא החברה הללו), שהייתה אחראית בין השאר לחשיפת  שקרי הסיינטולוגיה, להפלת חברות אשראי שהחרימו את וויקליקס, לעידוד  היכולת הטכנולוגית שאפשרה העברת מידע במהומות באיראן, ולעוד אינספור פעילויות מסוג זו, כולן היו פעילויות אזרחיות, על ידי מספר קטן של אינדיבידואלים. הללו הבינו כי כל מנגוני הבירוקרטיה הישנה, כל הטכנולוגיות הנשלטות (שידורי הרדיו והטלוויזיה, העיתונות הכתובה) אינן אתגר משמעותי לפעילות של יחידים חופשיים אשר פועלים כמו ארגון טרור טכנולוגי. לא באופן מסודר, לא באמצעות היררכיות, לא באמצעות מנהיגות או הפעלת אלימות, אלא דרך שליטה באמצעי הייצור החדשים – שהם הידע המבוזר.   הפלטפורמות בהן מועבר הידע, אינן בעלות השליטה עליו: לא פייסבוק, לא יו-טיוב, לא גוגל. גם אם כלכלית מדובר בתאגידי שליטה – בבעלות צוקרברג, ג'ובס לשעבר, סרגיי ברין, סטיב באלמר – הידע איננו שלהם, אלא שלנו. גוגל היא כלום ללא המשתמשים שלה, אך המשתמשים שלה אינם רק צרכנים ישנים של מוצרים, אלא הם יצרנים בפני עצמם.  צוקרברג יכול לחשוב שפייסבוק היא רשת ריגול, אך כאשר הוא מנסה להפוך אותה לכזו – המשתמשים אומרים לו "עד כאן".

לכן, כאשר אנו מדברים על המהפכות החברתיות החדשות, אנו איננו מדברים על מהפכות בנוסח המהפכה הצרפתית, שייצרה בסופו של דבר את אותה חברת פיקוח מודרנית, במקום מה שהיא הפכה ל"משטר הישן". אנו איננו זקוקים עוד לרובספייר או נפוליאון, אנו איננו זקוקים עוד ללנין בשביל להילחם את מלחמת הפרולטריון. לא, במהפכות הללו, אנו, כיחידים, כבודדים, כאמצעי ייצור וכצרכנים גם יחד – אנו בעלי השליטה.

המחשבה הסוציאלית עד היום הנגידה בין חופש הפרט לבין הצורך במעורבות ממשלתית שתגן על הפרט מפני התאגיד. דהיינו, שתי מערכות התקיימו בדיכוטומיה אחת לשנייה: האחת, טוענת כי הפרט הוא חופשי לחלוטין, לא צריך להיות ממשל, ואם כבר יש הוא אמור לעסוק רק בענייני אדמינסטרציה. השנייה – טוענת כי ה"חופש" הזה אינו אלא מנגנון דיכוי וניצול, הנועד לאפשר לתאגידי ענק לנצל את העובדים והצרכנים שהם נעדרי הגנה.  להלן – ניאו ליברליזם אל מול סוציאל דמוקרטיה.  אם אתה תומך בחופש, הרי שגם התאגיד זכאי להיות חופשי. אם אתה ליברל, פירושו של דבר שאינך תומך בזכויות עובדים.  או שאתה דורש חופש מוחלט לעצמך, מתנגד לנוכחותה של הממשלה בחייך, אך אז גם נותן את הכוח לבעל התאגיד – או שאתה תובע מן הממשלה להגן עליך מפני התאגיד, אך אז גם נותן לה סמכות לנהל את חייך. הפשרה הזו היא בין כוח לתאגיד לבין כוח לממשלה – אך היא לעולם אינה נותנת את הכוח המלא לך כאינדיבידואל.

שתי המערכות הללו נחלו כישלון צורב: הניאו ליברליזם, הגישה הרווחת בארה"ב של שנות העשרים של הובר, שנות השמונים של רייגן ושנות האלפיים של בוש, כמו גם בבריטניה של תאצ'ר, באירלנד ובישראל של היום, הובילה להשתוללות חסרת רסן של בעלי התאגידים. הללו, שהיו אמורים להיות בעלי האחריות הציבורית, שדדו את הקופה הציבורית, ניהלו קרבות אגו שבשמם פשעו, רימו והונו, והובילו למשברים הגדולים של השפל בארה"ב בשנות השלושים והשפל האחרון, כמו גם למה שזכה לכינוי "קריסת מעמד הביניים" בישראל.   המודל השני נסתיים בשחיתות ממשלתית, באוליגרכיות, משטרי הטבות, או במקרה הגרוע – לקומוניזם הסובייטי או למהפכה התרבותית הרצחנית והאיומה של מאו. הפשרה בין השתיים, רעיונות הסוציאל דמוקרטיה, נראתה כצוברת הצלחה במדינות הסקנדינביות. אך ההצלחה הזו תלויה הייתה בכך שהחברה תהיה מורכבת מקבוצות אתניות סגורות ואחידות, ובכך שהשווקים האחרים יהיו כפופים אל העושר שלהן. כלומר, כל עוד השוודי הלבן חי את חייו בנחת, בעוד שהזר עבד בשבילו במדינות אחרות. מן הרגע בו הזר תבע את חלקו, החלה שנאת המהגרים, הגזענות וניסיון ההדרה שלו מן המרחב התרבותי.

בחברות הישנות, מדובר היה אולי במעין "גזירת גורל", במעין פשרה מחויבת המציאות. אם צ'רצ'יל קבע על הדמוקרטיה כי היא המשטר הגרוע ביותר, אך אין משטר טוב ממנה, הושגה מעין הסכמה שבשתיקה כזו על הקפיטליזם בעולם המערבי. אך למעשה, הסכמה זו לא הייתה אלא חזרה על הישן שכבר נכשל. עידן שנות השמונים לא היה בגדר חידוש, אלא רק חזרה אל רעיונות שנות העשרים, כפי שגם החלפת העידן הזה בעידן הסוציאל דמוקרטי המחודש אינה אלא, שוב, חזרה אל המודל הקודם של הניו-דיל.

אך בחברה החדשה, הודות ליכולות ביזור הידע של הרשת החברתית, של המרחב הווירטואלי ושל עולם האינטרנט, ניתן להציע פתרון חדש. במסגרת הפתרון הזה, לא נזדקק עוד ל"רע" אחד בשביל להפריע ל"רע" האחר – לא נזדקק עוד לממשלה שתפקח עבורנו על ההון. הזו נכשלה בתפקידה, וכנראה שתמשיך להיכשל גם בעתיד. אך כעת, ניתן אולי לייצר את מה שדמיינו פעם בתור "דמוקרטיה ישירה", כלומר, פיקוח ישיר של האינדיבידואל. עלינו להבין, כי הצרכנות המודרנית אינה זו של העבר. כי כיום, אנו הצרכנים, היצרנים, והבעלים גם יחד על אמצעי הייצור. אנו איננו זקוקים לבעל הון, כפי שגם איננו זקוקים לממשלה, משום שביכולתנו לפקח על הכל באופן ישיר.

ניקח, לדוגמה, את רעיונות ה"שמירה על הסביבה" או "כדוה"א הירוק".  באופן פרדוקסלי, אמנם, מדובר בשקר שנמכר לציבור על ידי ההון בכדי שלא יתעסק בבעיותיו החברתיות הממשיות. אך כך או כך, כל ה"מהפכה הירוקה" היא מהפכה שנכפתה מלמטה, על ידי החלטה צרכנית קולקטיבית. אם בעבר, השאלה האם לקנות שמפו מסוים או לא הייתה נעשית על ידי קובעי שידורי הטלוויזיה, על ידי העיתונות, או על ידי הממשל – היום היא נעשית באמצעות בלוגים, באמצעות קבוצות בפייסבוק או באמצעות המסנג'ר. ה"מהפכה הירוקה" היא דוגמה לרעיון שנולד במסגרת האמצעים הישנים, ועל כן הוא איננו באמת רעיון ציבורי, אך הוא הצליח באמצעות האמצעים החדשים. כך, גם, למשל, מאבק הקוטג' האחרון בתנובה. הבעיה היא שלמדנו כיצד לבצע את הצעדים הצרכניים, אך לא למדנו עבור מה לבצע אותם.

משום שכחברה של אינדיבידואלים, המאבק שלנו לא צריך להיות על מוצר אחד, או על גורמים סביבתיים מיסטיים ולא ברורים. היא צריכה להיות על אודות מה שבאמת חשוב לנו, כיחידים וכחברה אזרחית. למשל, שאנו רוצים לעבוד שבע, או שש שעות ביום. למשל, שאיננו מעוניינים שינצלו אותנו לעבודה זולה, בתנאים גרועים, על מנת לגרוף הון גדול יותר.  ההון, בסופו של דבר, גם הוא אנחנו. זכרו, כאמור: אנו הצרכנים, היצרנים, ובעלי האמצעים כאחד.  במחשבה הישנה, אני קונה בסופר-מרקט מסויים כי הוא זול יותר. משום שבמיקרו הוצאותיי הכלכליות יהיו קטנות יותר. אך מה שצריך להיות ברור עבורי, היא שאם אני קונה במחיר זול יותר בסופר שמנצל את עובדיו, אני הופך גם את עצמי לעבד: גם המקום בו אני עובד יבקש למכור בזול יותר, ולכן לשלם לי פחות ולהעביד אותי יותר.  מכיוון שאנו כל השלושה לעיל, יש לנו כוח עצום: אני יכול להחרים סופר-מרקט שמנצל את עובדיו, כפי שהחרדים, למשל, מחרימים סופר שאינו שומר על כשרות, או כפי שתומכי הסביבה מחרימים שמפו שנוסה על בע"ח.

אנו צריכים להפוך את הרעיון החברתי לאופנה. לא באמצעות חקיקה, ולא באמצעות וועדי עובדים. אתה רוצה להקים חברה מצליחה? קדימה, עמוד בתנאים הללו: העסק עובדים מעט שעות, העסק יותר עובדים מקומיים ולא מיובאים, שלם שכר גבוה יותר, התייחס טוב לעובדיך. דרך הרשתות החברתיות והאינטרנט, יש לנו יכולת לפקח באופן ישיר על כך: יש לנו יכולת לדעת איזו חברה עושה זאת באמת, ואיזו משקרת. אנו יכולים לקבוע תנאים מחמירים, לערוך ביקורות ציבוריות לכל חברה, ולקבוע תו תקן אותו היא צריכה למלא בכדי שנפנה אליה כצרכנים.

אני מבקש לקדם רעיון של תו-תקן כזה, תו תקן חברתי. כפי שישנו חותם כשרות לבעלי עסק, אנו נתבע חותם של התו הזה בכדי לקנות בעסק מסוים. "נייק" מנצלת עובדים בsweat shops? שום בעיה, נייק לא עומדת בתו התקן, לא קונים נייק. חברת שמירה מכריחה עובדים לעבוד שעות מוגזמות בשכר מינימום? מחרימים את הקניון שמעסיק את חברת השמירה הזו. בכדי שלא נאלץ להיאבק בכל חברה מחדש, על כל עקרון מחדש, תו התקן הזה צריך להיות אובייקטיבי, ראשוני, מוגדר היטב. נהלים מחמירים של א' עד ת', שאנשים ממונים מטעם הציבור (!! זה עניין חשוב שיש לעסוק בו, אעשה זאת בהמשך) יפקחו עליהם.

הרעיון הזה יעבוד רק אם אנו כחברה נקבל אותו על עצמנו באופן המלא: לא קונים פירושו לא קונים. כמו שהכריחו את תנובה לפעול, כך כל חברה תוכרח לפעול. עד אשר העקרונות הללו יהפכו ל"יהרג ובל יעבור", לעקרונות שכל חברה תרצה לשמור עליהם, לא רק תהיה מחויבת, אם היא רוצה להיות רווחית. שכל חברה רק תפלל לרגע בו תקבל את הסימון "חברתית" על שמה. השינוי האזרחי התחיל, והוא יכול לקרום עור וגידים, אם רק נקשיב לו.

בימים הקרובים אני מתכוון לפתוח קבוצה כזו בפייסבוק, אינני יודע אם אצליח לגייס הרבה תומכים, אך אני מקווה שדבר מה בסגנון יווצר בין כך או כך.

תגובה אחת בנושא “הפיקוח האזרחי – תו התקן החברתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s