מוסיקה·פרגמנטים

המחאה המוזיקלית שלי

כמו רבים אחרים, גם אני עסקתי ואמשיך לעסוק במחאה המופלאה של יולי ואוגוסט. גם אני דיברתי על קריסת מעמד הביניים, על חוסר היציבות הכלכלי, ועל הדמגוגיות הגזעניות וחסרות הרסן של השלטון. התכוונתי לכתוב פוסט על דו"ח טרטנברג, אך טרם סיימתי לקרוא אותו במלואו, ואני מבטיח לעשות זאת כאשר אסיים.

אך שאלה אחת נשארה בצד, השאלה הנוגעת אלי: מדוע המחאה הזו חשובה עבורי. קל מאוד עבורי לדבר על המחאה באופן פוליטי: כציבור, כסקטור, כקבוצה. כציבור אינני נזקק לחשיפה עצמית, כציבור אני יכול לבטא טענות סדורות ומבוססות.  אך כאשר אני מדבר כציבור אני מזניח את מה שחשוב לי באמת, מסתיר אותו מאחורי צלליות ומונחים.

מאז שאני זוכר את עצמי, שני דברים התקיימו אצלי באופן אובססיבי: הצורך לכתוב והצורך לעסוק במוזיקה. המוזיקה והספרים ליוו אותי תמיד. דרך הדמויות שהכרתי, דרך הזיכרונות, דרך הצבעים והצלילים, דרך הדמיון, דרך האהבה ודרך המחשבה. ה35 במאי של קסטנר, הנסיך הקטן של אכזופרי, האוסף האדום הכפול של הביטלס ומשום מה גם עלובי החיים של ויקטור הוגו, היו נקודת הכניסה שלי לעולמות האינסופיים הללו, שמאז ממשיכים לשלוט בי באופן מוחלט. לעתים אני מאזין למוזיקה חדשה ללא הפסקה, או קורא עשרה ספרים ברציפות. לעתים אינני יכול לקרוא עמוד אחד בספר, והמוזיקה דוחה אותי וגורמת לי ייסורים. אך הם שם כל הזמן, כופים את עצמם עליי, כאשר אני מתייסר בהם או מתאהב מחדש, כאשר אני משועמם או כאשר אני מאושר.

החל מגיל 13 החלטתי שזהו התפקיד שהוטל עלי. התחלתי לכתוב ללא הרף ולנסות לנגן היכן שניתן. לא הייתי ממושמע כמו אחי, למשל. לא הייתי טורח על תרגילי הפסנתר, ומעולם לא לקחתי קורס בכתיבה יוצרת. אך כתבתי: שירים, סיפורים, מחזות, הרהורים, מכתבים. חשבתי על מנגינות ועל הרמוניות, על אקורדים ועל סולמות. לא כתבתי למגרה: התחלתי לכתוב בעיתון בית הספר. שלחתי עשרות קבצי סיפורים ושירים לכל ההוצאות – עם עובד, הקיבוץ המאוחד, תיאטרון הבימה, תיאטרון הקאמרי, תיאטרוני פרינג', הוצאות שירה קטנות למיניהן. מכתבי הסירוב לא דיכאו אותי, רק דרבנו אותי לכתוב עוד. בינתיים ניגנתי בלהקת בית הספר, השתתפתי בתחרות שירים, התחריתי בנגינה קלאסית עם תלמידים אחרים בקונסבטוריון. לא ציפיתי מעולם להצלחה מהירה: ידעתי שדרך המוזיקאים והסופרים לעולם אינה קלה, ידעתי שהסיפורים על ילדי הפלא ומשוררי הילדות הם רק סיפורים. ידעתי שצפויה לי דרך חתחתים ועבודה קשה, אבל זה לא הפריע לי.

כשהשתחררתי מהצבא לא היו לי את אותם לבטים והתחבטויות שהיו לאחרים לגבי עתידם, משום שידעתי בדיוק מה אני מתכוון לעשות. בזמן שאחרים נסעו לטייל, השלימו בגרויות או למדו לפסיכומטרי, וחשבו איך להתחיל את החיים, אני הייתי בטוח בעצמי. תוך שבוע מצאתי עבודה, שכרתי דירה בתל אביב וקניתי פסנתר Roland דיגיטלי. מיד המשכתי לכתוב עוד שירים, בעזרת חבר שלי, אלון, מצאתי זמרת, והתחלנו לעשות חזרות, ומהר מאוד גם להופיע. הקלטנו כמה סקיצות והופענו איפה שנתנו לנו.

אחר כך השקעתי את הכסף שנשאר לי מחסכון של אמי וסבתי בהקלטות אצל אלי סורני. הקלטתי את השיר הראשון הזה:  Filthy Drunks ושמחתי מאוד: הייתי מרוצה ממנו. המשכתי והקלטתי עוד שניים. אני זוכר ששאלתי אותו: אז מה "עושים עכשיו, שולחים לרדיו וזהו?"  והוא הסתכל עלי במבט מבוגר שאומר: "ילד, שב בשקט ותרגע, לאן אתה חושב שאתה נכנס?", ואמר לי שזה לא עובד ככה, שזאת רק ההתחלה. אבל שמחתי להתחיל, הייתי רעב. התחלתי להציק לכל מי שאני יכול ולדחוף לו את השירים החדשים. עשיתי רשימה של כל אנשי המוזיקה בארץ ושל כל מקומות ההופעות באקסל, עטפתי את הסינגל החדש כמו שהיה כתוב באתר תקליט, הדבקתי בולים והתחלתי לשלוח. אני מודה, הייתי קצת שמוק שחושב שהוא גאון בגיל 21, אבל לעזאזל, זה מה שדוחף כל בנאדם בן 21 לעשות משהו. אפילו השמיעו אותו קצת. ליסה, חברה טובה שלי, עזרה להשמיע אותו כשהיא התראיינה אצל ליאון פלדמן ברדיו 106, וגם מורן, שהייתה אחר כך חברה שלו, דחפה אותו בתכנית, ואני מודה לשתיהן על כך.

אז בסדר. לא הצלחתי מיד ולא ציפיתי לכך. לא הגיע סקאוט (מחפש כשרונות) לשמוע אותו, לא הגיע מכתב מהליקון ולא פנו מגלגל"צ בדרישה לעוד עותקים. אז מה, אז נוותר? התחלתי להופיע בבלום-בר, שהיה (ועדיין, הוקם מחדש היום) מקום נהדר ליוצרים חדשים, וחיפשתי אנשים לנגן איתם. מצאתי את ארז בחברת ההיי-טק שאני עובד בה, מתופף אדיר שאני מנגן אתו עד היום, ואת דן, גאון מטורף, שלצערי זנח אותי לאנחות לטובת קריירת נדודים ואינספור הרכבים אחרים. כיף לא נורמלי. ניגנו הרבה ורבנו הרבה, היו לנו הופעות נהדרות והופעות שהיו כישלון מחפיר, נסענו לצפון ולירושלים, שתינו בירות עד 5 בבוקר, דן וארז רבו על השאלה איזה אלבום של הצ'ילי פפרז טוב יותר, ולא הצלחנו לתפוס תאוצה. אבל לכל אורך הדרך האמנתי שזה מה שאני צריך לעשות, שזה מה שאני מתכוון לעשות כל החיים, שלא אכפת לי אם יקשיבו או לא יקשיבו, אבל שם אני אהיה – מופיע מול קהל של שני אנשים, או של קבוצת חברים, או של שתיינים משועממים.

כשדן עזב היה לי קשה, אבל הקמנו להקה חדשה, עם אחי זהר, ועם גלית, זמרת אדירה, ונכנסה רוח חדשה. ושוב – להדביק מדבקות, לעבור עם דיסקים ממקום למקום, לדבר עם הזה, להציק להוא, לספוג התעללות מסאונדמנים, לפשל כאן, לחץ של הופעות, סחיבת כלים, לא משנה – כל עוד הרצון שם.

אבל עכשיו אני בן 28 עוד מעט, ואני מרגיש עייף. אולי זה בגללי, אולי זה בגלל שבסופו של דבר אין לי מספיק אמביציה או כשרון, אולי זה בגלל שלא התאמנתי מספיק בתרגילי הפסנתר. תמיד תמכו בי לאורך כל הדרך – החברים, החברות, החברה. הגיעו להופעות, עזרו לסחוב, ולארגן, ולשלם, ולשמוע את הטרוניות שלי. ירון זמיר מ"קול השלום" עזר לי מאוד והשמיע את השירים שלי מספר פעמים, וגם ערן מ"קול הכנרת". אבל שום דבר לא הלך לשום מקום.

במהלך הדרך כמוסיקאי, נותנים לך הרבה עצות. תופיע יותר, תופיע פחות. תקליט אלבום, תקליט שירים. תעשה פחות מהזה ויותר מההוא. תחליף את המתופף, תחליף את הזמרת, תחליף את עצמך, תתקשר לאריק אינשטיין, תדבר עם קוואמי, תשלח לתכנית של טל ואביעד. אתה מקשיב, ומנסה. מדבר עם הזה, מציק בטלפון לאחר, קובע הופעה כאן, שולח אי-מייל לשם. עושה חזרות, משנה את השירים, אפילו מנסה פרובוקציות זולות שאתה לא אוהב, העיקר שיהיה משהו.

אבל את "ההם" אתה לא מעניין, "ההם" לא רוצים לשמוע. פעם עוד ניסיתי לאפיין מי אלו "ההם". מי שולט בתעשיית המוזיקה האלטרנטיבית, מי שולט ברדיו, איזו חברת תקליטים טובה לך ואיזו לא. כשהתקשרתי לגלגל"צ אחרי ששלחתי סינגל, הם אמרו לי שהוא לא נכנס לפלייליסט, שאלתי: למה?. רציתי שיגידו לי: הלחן לא טוב. הפסנתר לא טוב. המיקס לא טוב. זה שיר לא מוצלח. אבל הם אמרו לי: "זה לא שייך למוזיקה בכלל. אנחנו לא מייצרים להיטים, אנחנו משמיעים להיטים. זה לא אני קובע, זאת המדיניות".  הפעם לא קיבלתי את זה והמשכתי הלאה, משהו נשבר. אבל אני לא יודע אם להאשים את גלגל"צ, קל להאשים את גלגל"צ. אני לא יודע אם להאשים את 106, או את 88, או את מועדוני ההופעות שמתייחסים אליך כמו אל שטיח רצפה עלוב, או את הממשלה שלא תומכת בתרבות, או את הציבור שלא מגיע לשמוע הופעות. אני לא יודע יותר. אבל אני כועס ופגוע. אני כועס ופגוע לא כי לא משמיעים אותי, לא כי לא פורשים לי שטיח אדום והופכים אותי למעין סלב-על. אני כועס ופגוע כי לא נותנים לי לחלום יותר, כי לא נותנים לי לרצות לעשות עוד משהו בארץ הזאת, כי אומרים לי: לך תדחוף את המוזיקה שלך ותחזור לעבוד בהיי-טק או בעבודת המשרד שלך, ותפסיק להפריע לנו.

ואתם יודעים מה, אני לא רוצה לחזור לעבוד בהיי-טק שלי. אתם יכולים לקרוא לי בכיין, עצלן, נהנתן. אבל אני עושה מוזיקה מאז שאני ילד, והוצאתם לי את הרצון. וכמו ילד, אין לי כוח עוד לנתח את הגורמים. אין לי כוח עוד לטעון טענות קונקרטיות ומנוסחות היטב, אין לי כוח עוד לדבר עם ההוא ולשלוח אי-מייל לזה. אני רוצה לצעוק: "תנו לי כבר לעשות מוזיקה, לעזאזל!".

אני לא צריך דירה. לא צריך ילדים, לא צריך מיליונים בבנק, לא צריך מעונות בחינם, ולא צריך רהיטים או סלון מעוצב. אני גם לא רוצה ומעולם לא רציתי להיות "רוק-סטאר", לא צריך לימוזינות, קוק בשירותים וכוסיות במושב האחורי. לא צריך אנשים שיסחבו לי את הציוד, לא צריך מעריצות וחולצות, לא צריך ראיונות בתקשורת וצילומי יחצ"נות וכתבות בעיתוני הרכילויות, לא צריך להרוויח הון מרינגטונים וחתונות ותמלוגים. אני צריך, אני זקוק, אני רוצה, לעשות מוזיקה. אני צריך שמישהו ירצה כבר לשמוע מוזיקה, שיהיה אכפת לו ממוזיקה, שיהיה אכפת לו להקשיב לי, ולהגיד לי מה הוא חושב, ואיך היא משפיעה עליו.  יש כאלו אנשים. יש לי חברים כאלו, אני מכיר כותבי בלוגים כאלו, אני רואה אותם בהופעות ובפורומים. אבל הם לא מעניינים אף אחד בעולם החדש הזה. הם כמו מעין סרח עודף על הסדר הכלכלי, על עולם הלהיטים והקליקות והתקשורת וההייפ והסלבס.

וזה מה שאני רוצה מהמחאה הזו: שתחזיר לי את השמחה, שתחזיר לי את התזזיות והרצון העז ליצור משהו יפה בעולם הזה, שתוציא אותי מן הדרך הארוכה והמשעממת הזו אל המוות. שתגרום לי להרגיש כמו בן 28 ולא כמו זקן בן 80 שרק מחכה שיגאלו אותו מייסוריו. שתוציא לי את המרירות הזו שפיתחתי לאחרונה, שגורמת לי לשנוא מוזיקאים חדשים ולא לרצות בכלל לשמוע מוזיקה ישראלית בעצמי, מרוב קנאה וזעם ועייפות. אתם יודעים מה: לעזאזל עם טרכטנברג, לעזאזל עם הדיור, לעזאזל עם מחירי הדלק. תנו לי דבר אחד ויחיד, אותו דבר שדורות של אנשים חיו וייצרו בגללו, שסופרים כתבו נובלות בעזרתו, שמוזות התאבדו בשבילו: תנו לי, לכל הרוחות, תקווה.

8 תגובות בנושא “המחאה המוזיקלית שלי

  1. פוסט מעולה! שתדע שהמצב הזה לא מייאש רק אותך, אלא גם את קהל המעריצים שלך. תחזור כבר לנגן! תנו לו כבר תקווה בחיי זאוס! מגיע לו..

    אהבתי

  2. רוקנ'רול!
    אתה מספר שרק המוזיקה משנה אבל עסוק בהכל חוץ ממוזיקה. לך תנגן! ההם היחידים שמפריעים לך זה אתה.

    אהבתי

  3. מאוד מבין ללבך, אני מתפלא שהצלחת להחזיק כל כך הרבה גם ללא פריצת הדרך המיוחלת,
    מאחל לך שתצליח!, השיר אגב, מעולה איפה אפשר למצוא עוד שירים שלך?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s