פוליטי

חוצה את גבולות הטעם הרע

אם יש מישהו שחושד לעתים כי נתניהו הגיע כבר לקצה גבולות הפתטיות האפשריים, הרי שבכל פעם מחדש מסתבר אחרת. המערכה על הצגת התמונות שלו כ"מחלץ הגדול" של אנשי השגרירות הזכירה לי את המערכון הקלאסי של החמישייה הקאמרית, של פלדרמאוס בבוסניה, המנסה באופן נואש להצטלם יחד עם חייל בוסני פצוע כאשר הוא אוחז פיתה בידו. המסכנות וחוסר האונים של פלדרמאוס, אשר רק רוצה שהחייל הבוסני המעצבן לא יאכל את הפיתה ויכיר בסבל היהודי, מזכירה מאוד את הנואשות של נתניהו לרגעים טלוויזיוניים. נתניהו מזכיר לנו גם את אותם כוכבי ריאליטי נועזים, אשר רק רוצים שיאהבו אותם, "שיכירו באמת שלי". "תנו לי להיראות חשוב בטלוויזיה", זועק נתניהו. בבקשה, תנו לי. זאת הסיבה שאני רוצה בכלל להיות ראש ממשלה. נתניהו רוצה, מתחנן, שנסתכל עליו ונאמר: "כן, ככה נראה מנהיג".  ללא ספק, ראה נתניהו את התמונות מארה"ב עם חיסולו של בן לאדן, והיה אכול קנאה. "תשמע, יועז", אומר נתניהו ליועצו החדש, "אתה חייב להשיג לי תמונות כאלו. לא אכפת לי מה, לא אכפת לי איך. שרה והילדים כבר חודשיים מחכים לראות אותי בטלוויזיה. וראית איך כולם אהבו את אובמה שם? אין, אני פשוט חייב את זה. אתה לא מבין, יועז, אני בשפל חסר תקדים עם כל המחאה הזו. ניסיתי להפיל הכל על יובל (שטייניץ) אבל הם לא קונים את זה. מאז השריפה בכרמל לא הייתה לי פרימיירה טובה".

במפתיע, התחושה הראשונה שלי כאשר אני רואה את נתניהו בניסיונותיו הנואשים, היא סוג של חמלה. אותה חמלה שאתה חש כלפי סלבס סוג ז', אשר מתחננים במועצת השבט שעם ישראל יקבל אותם, למרות שאתה יודע שאין להם סיכוי. אותה חמלה שאתה חש כאשר מירית ועקנין מנסה בכל כוחה להראות כי גם היא יכולה להפעיל אסטרטגיה מתוחכמת, כי היא מנהיגה ולא שטיח דלת שדורכים עליו.

אך אז אני נזכר כי נתניהו אינו מירית ועקנין, כי הוא מחזיק במשרת כוח ממשית שיש לה השפעה עצומה על חיינו. כי בסוף הכתוביות הוא לא רק ילך הביתה על מנת שנשכח ממנו לחלוטין, אלא ינהל את תקציב המדינה, ישלח חיילים למשימות, ויקבל החלטות מדיניות.  ואז, את החמלה הזו מחליפה בושה נוראית, בושה המלוווה בפחד ובכעס. שכן בעוד מירית ועקנין משחקת לה במשחקי האגו הטלוויזיוניים, לנו אין דירות. אותנו ישלחו למות במלחמה מיותרת נוספת. אנחנו אלו שנספוג את נזקי המחדל הבא, התחבורתי, המדיני, הבטחוני, הכלכלי או הבריאותי. אנחנו אלו שלא יהיו מתמחים שיטפלו בהם, אנחנו אלו שיגייסו למילואים בכדי לכפר על הפשלות הנוראיות האלו, אנחנו אלו שכל העולם יחרים.

נתניהו אינו רק דמות במשחק טלוויזיוני, אלא הוא אדם המוכן להמר על חיינו מבלי להניד עפעף. הוא מעדיף להשקיע כסף בעשרות יועצים בכדי לתקוף עוזרת בית נפאלית מסכנה, ובלבד שלא יפגע כבודו וכבודה של אשתו. הוא מעדיף לא להציל את יחסי החוץ באמצעות התנצלות מטופשת בכדי שלא להשחיר את דמותו עוד במקביל למחאה החברתית.  נכון, לארדואן חלק בלתי מבוטל בפארסה הטורקית, והתנהלותו של ארדואן עצמו מזכירה את זו של נתניהו. אך ארדואן איננו מי שמשפיע ישירות על חיי, נתניהו דווקא כן. ארדואן הוא ליצן של אחרים, נתניהו הוא הליצן שלנו.  יומיים לפני ה"חילוץ האמיץ" של אנשי השגרירות (לאחר שהתחננו בפני האמריקאים שיתערבו במהרה,כמובן, לא בזכות כישורי החמ"ל של נתניהו), התריעו על כך המצרים. חודשים לפני היה ברור כי יש לדבר עם השלטון החדש, לנקוט פעילויות מדיניות, לקדם את המנהיגות החילונית שם ובקרב הפלשתינאים, ובכך לגייס תמיכה של חלק מן העולם הערבי ואירופה אל מול ניסיונותיו החוזרים של ארדואן ואלו של אחמדניג'אד.

ונתניהו? נתניהו שיחק בעוזרות בית. גם בזמן השריפה בכרמל ומחדל הכבאות, גם בזמן הפיגוע באילת שהיו עליו התרעות ממוקדות, גם בזמן הקריסה הכלכלית של אזרחי מדינת ישראל, גם בזמן אירועי ספטמבר הצפויים, גם בזמן אסון המשט, גם בזמן ההרס המוחלט של יחסי החוץ וההוקעה הבינלאומית של ישראל, גם בזמן החוקים המטורפים והאנטי-דמוקרטיים בכנסת האחרונה, גם בזמן שבית המשפט הפך למוקד להתקפה וזלזול, גם בזמן שגלעד שליט נשאר בשבי החמאס, גם בזמן שאין רפואה ציבורית בישראל, גם בזמן שאין חינוך ציבורי בישראל. לעזאזל, רק על הרשימה הזו יכול הייתי להשחית פוסט שלם, מבלי הצורך להרחיב בכך.

האיש שכבודו חשוב לו מכל הוא בושתנו הגדולה ביותר. אפס מדיניות, אפס חשיבה לפנים, אפס אכפתיות, אפס דאגה לציבור. ולציבור? לציבור מגיע אפס על כך שטעה והשיב את האיש הזה מהשאול פעם נוספת. מן הצד השני, לא היו לו הרבה ברירות כאשר מן הצד השני יושבים ציפי לבני ואהוד ברק, ואכן, בין האפסים התחרות קשה.

מאחר ונתניהו חצה מזמן את גבולות הטעם הרע, אין לצפות שבושתו תגרום לו לעזוב מרצון. כמו מובארק וקדאפי, נתניהו יבקש לאחוז בקרנות המזבח כל עוד יינתן לו שביב של סיכוי, ולעזאזל המחיר. על כן זהו תפקידנו להיפטר מן הבושה הזו. זהו תפקידנו להמשיך ולצעוק מבעד לכל מרפסת, מעבר לכל כיכר, באמצעות קול רם וברור: הסתלק כבר!  פטור אותנו מעונשך! קח את אשתך האנוכית וחסרת האנושיות, את ילדך הגזענים והבורים, ועזוב אותנו. צא לנו מהנשמה. צא לנו מהחיים. צא לנו מהעיניים. צא.

אינני יודע עוד מי יתמודד על התפקיד בבחירות הבאות, וקשה לי להביע תמיכה במי מחדלי האישים האחרים אשר אמורים להוות אלטרנטיבה. אך כמו ברפואה, קודם כל יש להסיר את הגידול הממאיר לפני שמטפלים בשאר הבעיות. לך מכאן, ואחר כך כבר נראה.

 

 

7 תגובות בנושא “חוצה את גבולות הטעם הרע

  1. אור, לדעתי נסחפת. אני לא תומך בביבי אבל לדעתי, לפחות רוב הזמן הוא עושה מה שלדעתו נכון בשביל המדינה. רוב הזמן זה בניגוד לדעתי אבל לנווט את מדינת ישראל זה לא דבר פשוט.

    אהבתי

  2. המסקנה שלך מטופשת. יש את הקבוצה שאומרים שאנשים צריכים להתפקד למפלגות ולהתחיל לקבוע למי נצביע כשנצביע. יש אנשים שקוראים לדמוקרטיה ישירה. יש כאלה שקוראים לאנרכיה. אתה רק מצביע על הבעיה (מנוסח היטב אך לא מחדש), והפתרון שלך הוא לא באמת להסיר את הגידול אלא רק לצבוע אותו בצבע אחר.

    אהבתי

      1. אתה מבלבל את המוח, בעצמך גם מסכם שהתפטרותו של ביבי לא תשיג דבר. חבל שאתה משחית מילים לריק. תכתוב על הבעיה האמיתית, שהיא גם הבעיה של אובמה שלך דרך אגב – ולא סתם ביבי רצה תמונה כמו שלו.

        חבל שההתיחסות שלך לתגובות כל-כך שטחית – מצד שני זה מתאים גם לתוכן של הפוסט.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s