כלכלי חברתי·פוליטי

לקראת ההפגנה: מה אנו צריכים לדרוש

לאחר דעיכת המפץ הראשוני, הרבה ביקורות החלו להיות מופנות כלפי המחאה. חלקן דמגוגיות ואינטרסנטיות: הביקורות הטוענות, למשל, כי דפני ליף סירבה לשרת בצה"ל, או כי המחאה "שמאלנית" או "פוליטית". לכל מי שעיניו בראשו צריך להיות ברור כי שירותה או אי שירותה של ליף אינו רלוונטי כלל לדרישות הצודקות ולנכונות המאבק. עצם ההתקפה עצמה מדגישה את העיוות אשר נוצר בישראל המילטריסטית לפיה הצבא קודם לאזרח ולא נועד לשרת את האזרח. אך חשוב להדגיש כי הוויכוח על מעמד הצבא בישראל עצמו אינו רלוונטי בכלל. גם אם ליף הייתה משרתת בסיירת דובדבן, גם אם הייתה מצביעה ל"איחוד הלאומי", וגם אם הייתה עוסקת קודם לכן בסחר בסמים, הבעיות של הציבור בישראל נשארות היו בעינן, ותביעותיו עדיין היו צודקות. הביקורות המטופשות משמאל גם הן אינן רלוונטיות כלל: אותם אלו הטוענים כי אין להצטרף למחאה משום שהיא אינה עוסקת בכיבוש, וככזו חסרת טעם, אינם יכולים לקרוא לעצמם אנשי שמאל. גם אני חושב שדיכוי מיליון הערבים בישראל ושני מיליון העבדים ביו"ש רלוונטי מאין כמוהו למחאה; אך צריך להיות נהיר לכל כי חוסר הנוכחות של הכיבוש במחאה אינו שולל אותה בשום מובן. בשבוע שעבר כתבתי כאן פוסט חריף כנגד קביעותיה החיוביות של שלי יחימוביץ' ביחס להתנחלויות והתנערותה מן "האחר" הלא יהודי, והייתי כותב את אותם הדברים שוב השבוע. אני סבור כי כאשר מועמדת מטעם השמאל לכאורה מבקשת לשנות את דעותיה ולהתאים אותם מתוך אינטרסים שיווקיים, ומוכנה אף להפקיר שלושה מיליון איש לטובת המולך המשיחי, היא פוסלת את עצמה מלהיות מועמדת פוליטית בבחירות. אך דפני ליף איננה פוליטיקאית ואיננה מבקשת להיבחר; היא אך דוברת של הציבור הרחב שיש לו תביעות מוצקות וברורות, כאשר הוא צועק: "צדק חברתי".

ישנן ביקורות לגיטימיות יותר: ההתפזרות של דרישות המחאה לכיוונים וגורמים רבים, וניסיונם של אותם גורמים "לתפוס טרמפ" על תביעותיה (ע"ע זכויות הגברים, המרזלים, שחרור שליט וגו'). נכון, גם אני מהווה חלק מאותם גורמים, משום שאני כן מעוניין לדבר על הכיבוש ועל שעבוד הערבים, הסודנים והעובדים הזרים בישראל. אך עלינו להבין כי הללו מהווים תוצרים של הניכור הניאו ליברלי נגדו יוצאת המחאה, ולא גורם שלו; כי הסולידריות החברתית צריכה להיות התנאי היסודי והבסיסי, ולא המחלוקות העדריות והקבוצתיות. אני סבור כי הסולידריות החברתית תייצר גם סולדריות כלפי הלא יהודי, בציבור הדתי-לאומי ידברו על סולידריות יהודית. מדובר אמנם בוויכוח חשוב, אך שוב – בוויכוח על התוצאות, ולא על הסיבות.

מן הצד השני, יש להדגיש שני דברים: ראשית – אכן, מדובר במחאה פוליטית; שנית – אכן מדובר במחאת שמאל; שלישית – אכן, אחת ממטרות המחאה היא להפיל את הממשלה;  רביעית – הפלת הממשלה היא רק הצעד הראשון.

אך כעת יש להבהיר את המושגים:  כאשר אני טוען כי המחאה היא מחאת שמאל, אני טוען כי היא מחאה המדברת על סדר יום סוציאל דמוקרטי במקום על סדר יום ניאו ליברלי. להלן נראה מה פירוש הדבר. כאשר אני טוען כי יש להפיל את הממשלה, אני טוען זאת משום שהממשלה הזו משרתת את סדר היום הניאו-ליברלי במקום את האזרח. אך לא רק את ממשלת נתניהו יש להפיל: גם את ממשלות לבני, ברק, ביילין, פרס, אולמרט ושרון. יש להפיל את כל הממשלות בעשרים השנים האחרונות, אשר עבדו כולן בשם הדת והאידאולוגיה של אלוהי השוק. אף אחת מן הממשלות הללו לא שירתה את האזרח ולא פעלה על פי סדר היום שלו: הן המציאו עבורו תגיות ומכרו לו מוצרים, כמו קופירייטרים: "בטחון", "צבא", "כיבוש", "ירושלים", "התנתקות", "פוסט ציונים", "חרדים", "ערבים" – כל זאת על סמך גחמת הרגע, וסמכו על כך שהאזרח יהיה טיפש מספיק בכדי לקנות את העטיפה מבלי להסתכל בתוכן.  הפוליטיקאים ודעותיהם היו רק מריונטות אשר שיחקו לפי דרישות המנהלים האמיתיים: ההון, המפרסמים, מנהלי הקמפיינים, פקידי האוצר. הללו ישבו והשתעשעו בפוליטיקאים כמו המפרי אפלבי ב"כן, אדוני השר". הפוליטיקאים הולכים ובאים, אך הפקידים תמיד נשארים ושומרים על הסטטוס קוו.

אז מה אנו דורשים באופן קונקרטי? האם ניתן לייצר שינוי? הנה, להלן, מניפסט קצר:

1. ביטול חוק ההסדרים – הפושע הראשון והאחראי העיקרי לעובדה כי אין מדיניות ממשלתית כלכלית בישראל הוא חוק ההסדרים. לאחר שפרס התקשה פעם אחר פעם להעביר את התקציב באותה שנה, בעיה שליוותה גם את נתניהו לאחר מכן, הוא קידם את החקיקה של החוק. במקורו, נועד החוק כביכול למנוע סחטנות של הרגע האחרון: החרדים רוצים א' לישיבות, ש"ס רוצים ב' לחינוך שלהם, השרים רוצים ג', וכביכול לא ניתן לסגור תקציב הגיוני. החוק אפשר לפקידי האוצר לנהל את התקציב למעשה מאחורי הקלעים. דהיינו, כל חקיקה ממשלתית ביחס לתקציב הופכת למעשה לחסרת משמעות, משום שהיא מבוטלת או מבוצעת על ידי מאות סעיפים קטנים הניתנים לכנסת שבועיים לפני החקיקה. פירוש הדבר, כמובן, שאין יותר משמעות לרשות המחוקקת וברשות המבצעת ביחס לדבר החשוב ביותר במדינה.  הטעות המרכזית הייתה להבין את הויכוחים בכנסת ובממשלה בתור "סחטנות". הרי זוהי בדיוק המטרה שלהם! במקום להאשים את החרדים בממשלה בסחטנות, היה עלינו להבין כי דווקא הם אלו אשר פעלו עבור הציבור שלהם. זהו תפקידם של נבחרי הציבור: לדרוש תקציבים עבור הציבור שבחר בהם. לרוב הציבור, לעומת זאת, לא היו נבחרי ציבור. לא היו שרים אשר מייצגים אותו מבחינת חינוך, רווחה ובריאות. לא הייתה יד שאומרת: אם לא מקצים לבריאות עוד כך וכך סכומים לטובת רפורמה, אני מפיל את התקציב.  עצם הרעיון של דמוקרטיה הוא וויכוח, והוא הכרעה אשר תנסה לפשר ולרצות ציבורים על סמך הכוח המייצג שלהם. בשביל זה יש ממשלה, בשביל זה אמורה להיות כנסת. העובדה כי התקציב עובר בשקט יחסי היא שערורייתית. את התקציב האמיתי, מעבירים היום למעשה פקידי האוצר באין ספור תתי סעיפים. הפקידים עושים את מה שהוטל עליהם לעשות: לייצר מינימום הוצאות. אין זה מתפקידם להכיר את בעיות הרווחה, התרבות, החינוך והבריאות. תפקידם של השרים הוא להכיר אותן ולתבוע עוברן תקציבים.

 

2. שינוי שיטת הממשל לטובת הצבעה מחוזית: בארה"ב ישנה הבחנה בין הקונגרס לבין הסנאט. הקונגרס הוא מעין "בית תחתון", אשר נועד לייצג את המחוזות ואת דרישות העם, בעוד שהסנאט הוא "בית עליון", החברים בו הם וותיקים יותר ונבחרים רק אחת לשש שנים, והוא מרוחק יותר מהדרישות המחוזיות. הפרדה דומה התקיימה גם בבריטניה בין "בית הנבחרים" (הבית התחתון) לבין "בית הלורדים", אף על פי ש"בית הלורדים" היום הוא כמעט משולל סמכויות.  חברי הקונגרס האמריקני נבחרים באופן ישיר על ידי המחוזות שלהם כל שנתיים, ותפקידם העיקרי הוא לייצג את תביעות המחוז.  בישראל, לעומת זאת, אין הבחנה כזו. כלומר, מלבד המפלגות העדריות (ש"ס ויהדות התורה, למשל) אין מפלגה שאחראית לייצג ציבור מסויים או מחוז מסויים. "המפלגות הגדולות" אינן אחראיות לייצג את ירושלים, שדרות או תל אביב. למרות שנדמה לנו שאנו נותנים להם מנדט, הכוח שלנו כאזרחים הוא למעשה חסר משמעות. הרבה יותר חשובים מאיתנו הם אלו שתרמו לקמפיינים וממשיכים לתרום כספים: ההון והלוביסטים שלנו. לנו, לעומת זאת, אין "לוביסטים". אני כתושב שכונת יד אליהו בתל אביב אינני מקבל ייצוג ישיר. וזה בדיוק מה שאני זקוק לו, כמו שמי שגר בפריפריה זקוק לו, כמו שכל מי שאינו חבר ב16 המשפחות זקוק לו. אם היה לי לוביסט, לא היה מעניין אותו החוסן הלאומי של ישראל, או הצבא, או החרדים, או הגז המצרי. היה מעניין אותו לסדר לי תחבורה טובה, היה מעניין אותו לדאוג לי לבית ספר לילדים (אם היו לי), היה מעניין אותו שיד אליהו תהיה השכונה הכי טובה בישראל. כי בשביל זה היינו משלמים לו, אנחנו, תושבי יד אליהו. כפי שתושבי השיכונים בבאר שבע היו משלמים ללוביסט שלהם. אז גם הממשלה הייתה צריכה להתחשב בתושבי יד אליהו ובתושבי השיכונים, משום שהם היו יכולים להפיל הצבעות שלה. במקום לתת מיצובישי לגולדפרב, הם היו נותנים בית ספר ליד אליהו כדי שגולדפרב יהיה מרוצה. ובמילים אחרות: העם דורש ייצוג ישיר!

3. מעורבות ממשלתית ישירה בשירותים הניתנים לאזרח: כאמור, ממשלה זו, כמו רבות שקדמו לה, דוגלות בגישה לפיה הממשלה אינה צריכה להתערב בשוק החופשי. דהיינו, ישנה "יד נעלמה" של השוק, אשר דואגת לכך שהוא ינהל את עצמו באופן הטוב ביותר. מבחינת גישה זו, הממשלה הינה טפיל על השוק, דבר המפריע לו להתנהל. השירות הציבורי הוא "פרה שמנה" (בלשונו של נתניהו") אשר יושב על גבי האזרח הפרטי הקטן והמסכן ואוכל לו את האוכל. השיטה הזו נכשלה והמשיכה להיכשל לאורך כל ההיסטוריה (לפני המשבר הגדול הראשון בארה"ב בשנות העשרים, לפני משבר הסאבפריים של היום, באירלנד, בבריטניה של תאצ'ר ובצוג שבשוויץ), ואף על פי כן נשלפה שוב ושוב מארון הקבורה שלה.  קל מאוד למכור את השיטה הזו, כי היא מתיימרת לתת "חופש" לאזרח, כי היא קוראת לעצמה "ליברליזם". כי היא אומרת: אתה תעשה מה שאתה רוצה, תעסוק במה שאתה רוצה, ואם תעשה את זה טוב תצליח. למה לך מעורבות שלי? ראית מה קרה ברוסיה. ראית מה קורה כשהממשלה מתערבת: יש ועדי עובדים מושחתים, יש חברת החשמל והנמלים, והם כולם גונבים ממך כסף. אלו האשמים העיקריים, היא אומרת לך. אלו, הלוקחים לך מיסים גבוהים ומנצלים אותך, אלו – הטפילים הללו, המובטלים, החרדים, הערבים, לוקחי שירותי הרווחה.  אין לך דיור? נו, זה בגלל בירוקרטיה במנהל המקרקעין (שעד היום שייך היה למדינה), זה בגלל הריכוזיות. אם הכל ילך חלק, נפריט הכל לטובת הציבור ואתה תהיה חופשי לעסוק באמת.  נשמע יפה מאוד.

אלא מה? שהשאלה היא מי הוא כאן אותו "עוסק חופשי". האם לך, האיש הפשוט אשר רוצה לפתוח עסק קטן, יש חופש עיסוק? בולשיט. "אתה" אומר למעשה גרעיני השליטה, אך לא אלו הציבוריים, אלו הפרטיים. "אתה" אומר תשובה ודנקנר, אי.די.בי, חברות הספנות של האחים עופר. האם "אתה" שרוצה לפתוח עסק קטן יכול לזכות במכרזים? האם "אתה" יכול להתחרות בשוק הסגור ביותר בעולם המערבי? לך תחפש. כי אתה תצטרך לשלם כמעט את אותם המסים שהם משלמים, ולך אין חברים בכנסת, ואתה לא קבלן שיכול להעסיק מאות עובדים באופן לא חוקי ויעלימו מזה עין.  אך מה אתה רוצה? שוק חופשי, מי שמצליח מצליח, ומי שלא, לא. זה לא עסקה של הממשלה. אתה חייב עשרות אלפי שקלים בבנק? זו בעיה שלך, לא ניהלת את עצמך כמו שצריך, קנית יותר מדי אוכל, חיית בפזרנות, וכו'. אך אל תדאג, אם "אתה" זה אי.די.בי, הממשלה תדאג להתערב. או הו הו, כמה שהיא תתערב. כי לבייב לא יכול להפסיד מיליונים, הרי זה יהרוס את השוק. ואז השוק לא כזה חופשי. אבל אתה, עם עשרות האלפים שלך, את מי אתה מעניין? למי תרמת מיליונים לקמפיין? איזה חברים יש לך בבנק?  לא טוב לך? לך לשוויץ, כמו שהחבר אהוד אומר.

אין דבר כזה "יד נעלמה". יש אותך, ואתה הוא אנחנו. אנחנו הרוב. אנחנו אלו שעובדים, מייצרים, קונים וחיים. עבורנו הממשלה צריכה להתערב. לנו הממשלה צריכה לדאוג לחינוך ובריאות.

אבל אז הם יגידו לך: אבל אתה תבריח את ההון! אתה תגרום לקריסה כלכלית! אף אחד לא ירצה להשקיע! תכנס לגרעון! לא תהיה צמיחה! ואז אתה שותק. ואז אתה אומר: באמת, כל הכבוד לתשובה ודנקנר, שדואגים לי כל כך לצמיחה ולהשקעות. שאכפת להם כל כך ממני, שהם תורמים בשבילי למוזיאון ולמחשבים לבית הספר. מזל שיש את תשובה ודנקנר, חייבים לשמור עליהם, שלא יברחו. אבל רגע, בעצם אני זה שקונה ומייצר את השירותים. אני זה שצורך אוכל, ושולח את ילדי לבית הספר, ועובד. אז מה ה"צמיחה" הזו אומרת עבורי בכלל, אם היא רק מספר על נייר? היכן ה"צמיחה" הזו מגיעה אלי? התשובה הפשוטה היא זו: היא לא מגיעה. היא נשארת בעודפים, והעודפים הללו הולכים אל כל מי שהוא לא "אתה". אבל אתה זה שצריך להמשיך לדאוג לה: לשלם עבורה יותר בשביל דלק, ומים, וחשמל, ומזון. כי אתה צריך לדאוג לצמיחה, כי אתה צריך לדאוג שתשובה ודנקנר יראו מספרים יפים על הנייר כדי שיואילו להשקיע, כדי שתהיה צמיחה שמשרתת את תשובה ודנקנר. אבל אתה – אתה הוא הטפיל. אתה אוכל יותר מדי, קונה יותר מדי, מפסיד יותר מדי כסף. לו רק היית בחור טוב כמו תשובה ודנקנר, הכל כאן היה נפלא.

רבותיי: אין צמיחה ללא ציבור, אין שגשוג כלכלי אם אין מי שייהנה ממנו. ואנחנו לא נהנים, אנחנו משרתים. אנחנו לא עובדים, אנחנו עבדים. אנחנו עבדים של אדון הצמיחה עלום השם. אנו מוכנים שיכריחו אותנו לעבוד יותר ולקבל פחות בשם מושגים שאנחנו לא מכירים. מספיק לשקר לנו. אל תגידו לנו "שוק חופשי" בתור מושג ריק, תנו לנו שירותים שאנחנו משלמים עבורם. תנו לנו חינוך, תנו לנו בריאות, תנו לנו תרבות. אנחנו לא נחמדים, כמו שגולדה אמרה. אנו לא מבקשים. אנו תובעים, ואם לא תורידו את הראש ותגידו לנו תודה, נזרוק אתכם ונבריח אתכם בעצמנו. שרתו אותנו, נבחרי ציבור דמיקולו שכמוכם. שרתו אותנו עכשיו או לכו לאלפי עזאזל.

 

הערה:

המשך קצר של המניפסט בשבוע הבא.

7 תגובות בנושא “לקראת ההפגנה: מה אנו צריכים לדרוש

  1. צודק.
    אם כי אני חושב שראוי לעשות הבחנה כלשהי – יש אנשים שמשקיעים בארץ ומייצרים מוצרים ושירותים ומשרות. הם אפילו מגייסים כסף מחו"ל ומשקיעים אותו בארץ – מייצרים צמיחה. אין לזה שום קשר דרך אגב לכמה כסף יש להם בכיס או איזה קופון הם גוזרים.

    מצד שני יש אנשים, דנקנר ובן-דב, הם דוגמאות קלאסיות. שגונבים כסף מישראל, לא מייצרים כלום, לא ייצרו עבודה אחת במשק ובדרך כלל עסוקים בלהפסיד כספים שהם הלוו מהאזרחים והמדינה. ממש חשוב לי לפרנס אותם בזמן שהם בונים קזינו כושל איפה שהוא בעולם – רק לא פה.

    אני חושב שהניסוח הטוב יותר לעניין ניתן ב"מרד הנפילים" של אין ראנד – הבעיה היא לא עשירים, לא התעשיניים, לא אלו שעושים את עבודתם טוב ומגיע להם להרוויח בהתאם. הבעיה היא בדיוק אלה שצועקים "שוק חופשי" בזמן שהוא כובלים את השוק ומנצלים קשרי הון שלטון בשביל להרוויח כסף בלי לייצר דבר.

    אהבתי

    1. דרך אחרת להגיד את זה:
      טפיל (Parasite) הוא יצור (אורגניזם) שחי בתוך או על יצור אחר, הקרוי פונדקאי (host), וממנו הוא משיג מזון או חומרים אחרים החיוניים לקיומו התקין ולהתרבותו. ניתן להשוות את הטפיל לנוסע סמוי באונייה, המתגנב וחי במקום מסתור, גונב אוכל ומים, וברצונו עובר לאוניה אחרת לאחר מכן. קיים ויכוח סמנטי האם בהגדרת יחס הטפילות הפונדקאי בהכרח ניזוק. רוב הביולוגים טוענים שעצם ההגדרה "טפיל" משמעה סוג יחסים שבו הפונדקאי נפגע בצורה כלשהי מיחס הטפילות (אנטיביוזה). על פי הגדרה זו, יחסים שבהם הפונדקאי נהנה מה"אורח" שחי עליו או בתוכו אינם קרויים יחסי טפילות אלא סימביוזה של שיתוף. לדוגמה: החזזית אינה אלא שיתוף בין אצה לבין פטרייה, שבלעדיו לאף אחד מהצדדים אין יכולת להתקיים בנפרד (win-win). דוגמה נוספת היא חיידקים החיים במעי היונקים ועוזרים בתהליך העיכול.
      (מתוך ויקיפדיה).

      אהבתי

      1. אבל טפיל נותן אוטומטית תחושה שלילית, לכן קשה להשתמש במילה הזאת בהקשר של טפיל שתורם לפונדקאי (כמו הרבה מאוד גופים שנואים כרגע בחברה הישראלית). צריך למצוא מילה אחרת.

        אהבתי

  2. בתשובה האחרונה בהרצאה של ירון זלכיה מלפני שנתיים הוא נותן את זה כדוגמה מצויינת – שוק חופשי זה כשנותנים לעשירים להרוויח, ברגע שהם מפסידים אז המדינה חייבת להתערב אחרת הם יאלצו לעבור לחו"ל או משהו וישאירו אותנו מחוסרי עבודה. אבל זה בולשיט – העובד נמצא פה והצרכן נמצא פה ואי-אפשר לאיים עליו שיחתכו את המתווך באמצע. מישהו אחר ימלא את החלל ובתקווה יגזור קופון קצת יותר קטן.

    ההרצאה – http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8
    ההרצאה החדשה של זליכה – http://www.youtube.com/watch?v=QoGQP7VphMo

    והיום ראיתי עוד משהו מצויין בנושא – http://www.flix.co.il/tapuz/v/watch-3953279&v=1-.html. קומיקאי אחד ועריכה קצבית שווים אלף בלוגים והרצאות אקדמיות.
    .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s