כלכלי חברתי·פוליטי

אוגוסט של שינוי

 

ב1968 פרצו בצרפת מהומות סטודנטים. מה שהתחיל כשביתת סטודנטים מקומית הפך לשביתה כללית במשק: 11 מיליון איש לא יצאו לעבודה במשך כשבועיים. השביתות הללו גרמו כמעט לקריסתו של משטר דה-גול בצרפת.  חלק מן הססמאות שרוססו על הקירות בגרפיטי ציינו: "הבוס צריך אותך, אתה לא צריך אותו", "דמיון דורש כוח", ו "המהפכה היא לא של הנציגים, היא שלך!".

ניסיונו של דה-גול לדכא את המהומות באמצעות המשטרה והצבא רק עוררו את המהומות עוד יותר, ודה גול נאלץ לקרוא לבחירות פרלמנטריות חדשות באותה שנה. למצער, לאחר קריאה זו דעכו המהומות כשם שהחלו. דווקא ארגוני העובדים והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית בגדו במטרות השביתה וקראו למפגינים לשוב לעבודותיהם. דה גול ניצח בבחירות הבאות לפרלמנט, ולמעשה דבר לא השתנה.

מהפכת 68 נכשלה. היא נכשלה משום שלא הייתה אופרטיבית; היא נכשלה משום שהיא לא כללה יוזמות מעשיות לשינוי השיטה. אך זעזועו של המשטר על ידי פעולה כה פשוטה, כה קצרה, נטולת אלימות וצודקת, הוא ניצחון אזרחי שיש הרבה מה ללמוד ממנו.

ההמונים אשר גדשו את כיכר תחריר, אלו אשר עדיין מפגינים בכיכר דרעא בסוריה, והמפגינים באיראן, הבינו לאחר שנים של דיכוי כי הם הכוח המניע: הם, המהנדסים, הפועלים, העובדים, מנקי הרחובות, החקלאים, עורכי הדין, עובדי הצווארון הכחול, אנשי ההיי-טק.  הם, ולא הטייקונים, ולא הפוליטיקאים אשר רוכבים על גביהם.

אני מוכרח להודות כי כאשר החלו הפגנות הדיור ברוטשילד, נראה לי הדבר כמו קוריוז. סברתי כי מדובר באוסף היפים נטול אג'נדה, אשר חושב לשנות את העולם באמצעות נגינה בדרבוקות. אפילו מה שהסתבר בדיעבד כצעדת רבבות, נדמה היה לי כעוד אחד מן המאבקים המרכז תל-אביביים חסרי הסיכוי.  כספקן בריא, סברתי כי הציבור בישראל שמרני ופחדן, ויישאר כך, בעוד שההנחה הזו בעצמה הייתה שמרנית ופחדנית.  מכל עבר נראים ניצני השינוי: אין מדובר עוד במאה איש בשייח ג'ראח, או באבן גבירול פינה בן יהודה למען זכויות אדם. מדובר ברבבות, ובמאות אלפי איש אשר פשוט נמאס להם. נמאס להם לעבוד בשעות בלתי סבירות, בתנאים בלתי סבירים על מנת לנסות ולחסוך כסף שלא יקנה עבורם כלום. נמאס להם מחוסר התקווה לעתיד בארץ הזו, מחוסר היכולת לקנות או לשכור בית, מיוקר המחיה שאינו תואם את משכורתיהם, מההבטחות השקריות והספינים שרוקמים יועצי תקשורת על מנת להשתיק אותם. עלינו להודות באמת: מעמד הביניים בישראל קורס תחת הנטל. נכון, הוא אינו רעב ללחם: שיעור האבטלה נמוך וטוענים בפניו כי המשק בצמיחה. אך מה לו ולשיעור האבטלה, מה לו ולצמיחה הזו, אם בסוף החודש אינו יכול לשלם את חשבונותיו? אם הוא מוטרד יום יום מכך שיאבד את עבודתו, מכך שאין לו כל הגנה כלכלית לקראת העתיד, מכך שכל מה שנותר לו הוא לפחד מאיומי מלחמה חוזרים ונשנים? הישרדות אינה בגדר חיים: ולמעמד הביניים מגיע לחיות. לחיות פירושו להתגורר בכבוד, פירושו לקוות, ולייצר, ולהתפתח, וללמוד. הציבור הרחב בישראל אינו יכול להרשות זאת לעצמו, בזמן שהמיעוט רק הולך ומתעשר על חשבונו. המיעוט שומר עליו שקט באמצעות האיום: תגיד תודה שיש לך עבודה, תגיד תודה שאנו מגינים עליך מפני הגרעין האיראני, תגיד תודה שאתה חי.  ובכן, זו אינה זכות שאתם מספקים לנו, זו אינה הטבה. אנו עובדים עבורכם, אנו מרוויחים עבורכם, אנו משרתים את החיים שלכם.

לאחרונה נודע לי באמצעות חברים לעבודה על שביתה המתכוננת לראשון באוגוסט. שביתה אשר נועדה להגיד: עד כאן. שביתה שנועדה להמחיש כי אנו אלו שנבחרי הציבור צריכים לשרת. אנו ולא נוחי דנקנר, ולא יצחק תשובה, ולא האחים עופר. אסור לנו לתת לספינים מלמעלה לדפוק אותנו פעם נוספת: לא באמצעות איומי מלחמה ולא על ידי משרתי ההון ב"אדלסון היום", וגם לא על ידי שאר משרתי ההון של מוזס ושוקן. לא, אין זהו ניסיון שמאלני לדפוק את מדינת ישראל, וזו אינה מחאתם של מספר צעירים שהשכירות במרכז תל אביב יקרה להם. מדובר בשוועתו של ציבור שלם, שאינה גובלת במדיניותו של שטייניץ, שאינה אלא המשכה של מדיניותן של כל הממשלות בעשר השנים האחרונות. היא גם אינה גובלת בנתניהו, אף כי יש לו אחריות רבה לה. היא אינה גובלת בברק, או בלבני, או במצנע. היא דורשת שינוי רדיקלי ביחסי הכוחות ובמדיניות הכלכלית: היא דורשת כי תתחילו לספק עבורנו פתרונות. איננו רוצים לשמוע פעם נוספת על סכנת הפצצה, איננו רוצים לקבל עוד את החוקים הדמגוגיים או את הסחות הדעת. אנו רוצים, או יותר נכון, דורשים: לחיות. לא רק בקוטג', לא רק בדלק, לא רק בחשמל, לא רק בדיור: אנו דורשים: לחיות.

שביתה של מספר ימים, אשר תעורר ציבור מספיק גדול, די בה כדי לשנות סדרי עולם. אני עדיין ספקן ועדיין זהיר. איני יודע האם תהיה היענות משמעותית לקריאה הזו, אך אני לפחות איענה לה. כבודדים, לצעד השביתה אין כוח ואין משמעות: על יחידים ניתן לאיים. יחידים ניתן להשתיק, לפטר, ביחידים ניתן לזלזל. במאות אלפי אנשים אשר שובתים, לא עבור ההסתדרות שדואגת לקריירה הפוליטית של עופר עיני, לא עבור סקטור זה או אחר, אלא עבורנו: למאות אלפי אנשים כאלו, חייבים להקשיב.  אם המצרים יכולים לעשות זאת, וודאי שגם אנו יכולים. הרשתות החברתיות כשלעצמן הן כוח ארגוני שלא היה קיים במהפכות ההיסטוריות.

הצטרפו לאירוע הזה: הצטרפו אליו, שבתו בראשון לאוגוסט, ואולי נוכל לא רק לשרוד, אלא לחיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s