מוסיקה

עדיין משגע, אחרי כל השנים הללו

מי שאוהב מוזיקה באמת, זוכר גם את חייו דרכה.   אינני זוכר הרבה מילדותי או נעוריי כמו אחרים.  יש הנוהגים לספר כיצד הגננת אמרה להם משפט שנחקק אצלם כל ימי חייהם, איך הוריהם התנהגו אליהם כאשר היו קטנים ואיך החוויות הללו מעצבות את אישיותם היום. יש מי שזוכר משחקים בחוץ, סדרות טלוויזיה, תווי פנים, שמות או תמונות.  אני לא זוכר כמעט דבר מן הללו: תמונות בדרך כלל אינן אומרות לי דבר, איני זוכר אף את שמן של הגננות או המטפלות שלי, ואיני זוכר כמעט חוויות, גם אם התרחשו לא מזמן.

אך אני כן זוכר את המוזיקה: אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי לאגם הברבורים, אני זוכר את הפעם ששמעתי ברדיו את Michelle של מקרטני במכונית של הורי (אולי בתכנית של מודי זנברג, אבל בזה אני לא בטוח), חשבתי שזה שיר נחמד מאוד ושאלתי של מי זה, ואני זוכר שמצאתי את האוסף האדום של הביטלס על גבי תקליט אצל הוריי. למעשה, אני זוכר גם אנשים ונשים דרך השירים. אני זוכר את הרגעים בהם התאהבתי, בהם הייתי עצוב, בהם התרגשתי או קפצתי משמחה, או בהם זעמתי בטירוף דרך המוזיקה. אני זוכר כיצד חזרתי לחדרי פעם אחת בגיל 16 ולצלילי Paranoid Android התחלתי לשבור את הדברים בחדר רק כדי לקרוס בבכי בפינה לאחר מכן. אני זוכר את הבום-בוקס הקטנה שהייתה כל עולמי, לאחר שהייתי משמיע בה דיסקים פיראטיים שהייתי קונה בתחנה המרכזית אצל הרוסי.  אני זוכר איך לאחר שברון לב הייתי נשאר ער כמעט כל לילה, ובמעין מזוכיזם אכזרי מאזין שוב ושוב לאלבום הראשון והנורא ואיום של אביתר בנאי, אלבום שהצנזורה הייתה צריכה לאסור עליו לצאת בשל סכנת האומללות והחרדה ההמוניים שהוא עלול לעורר. אני גם זוכר באיזו פלצנות ונפיחות עצמית הייתי מאזין בחדר חשוך לAtom Heart Mother ו Wish you were here כאילו אני האדם הראשון בעולם שמבין אותם ברצינות. אני זוכר את ההאזנה ההיא לRevolver שמישהו שם פתאום בדירה בפלורנטין, לאחר שהיינו מסטולים לחלוטין. אני זוכר איך נשכבתי על השטיח, ולפתע השיחה השתתקה, או שחשבתי שהיא השתתקה, ו Tommorow Never Knows פתאום נשמע לי כמו ביאת המשיח,כאילו המוזיקה נמצאת בכל מקום וכולם בחדר עוברים איזו חוויה מיסטית.

הזיכרון הופך למעין פסקול, שבו הכל מופיעים ומתקשרים רק דרך השירים. האנשים עצמם מופיעים עבורי כמו מעין קצב, דרך המוזיקליות שהם מייצרים. כך גם עבור מי שאוהב מוזיקה קשה להבחין כבר בין האנשים הממשיים בחייך לבין הדמויות המוזיקליות שאתה מקנה להם, ואולי לא התקיימה ההבחנה הזו מראש. וכמו שאתה מחלק את חבריך, אהבותיך, ואלו שאינך יכול לסבול לתוך מעגלים סביבתיים, כך גם המוזיקה הופכת לחלק בלתי נפרד מן המעגלים הללו. אני לא באמת מקבל את טענת "על טעם וריח אין מה להתווכח" או את מי שטוען כי לא ניתן לשפוט אדם על סמך טעמו המוזיקלי. כך, למשל, כאשר מישהו הצהיר בפני שהוא אינו מבין מדוע עושים כזה רעש מן הביטלס בהטמעה לעגנית, ניסיתי להגיב באופן דיפלומטי, אך למעשה נהגתי כמו פנאט דתי, נפגעתי עד עמקי נשמתי, וביני לביני החלטתי שלא נוכל באמת להיות חברים. או כך, למשל, אם אני פוגש אנשים המצהירים כי בונו הוא אלוהים, אני אוטומטית מסווג אותם בתוך קטגוריית "שמרנים יבשושיים ומעצבנים" ודוחה אותם מעלי.  כתבת מוזיקה מכעיסה נגד מוזיקאי גדול, או חלוקת שבחים לשמוק שחצני יכולה להוציא אותי מכליי.

כך גם המוזיקאים עצמם הופכים לחלק בלתי מובחן מאותם מעגלים. אני מתעב להקות כמו "סינרגיה" בכל לבי,  ולא יכול להישאר אדיש כלפיהן או כלפי אלו אשר אוהדים אותן, משום שאני חושב ברצינות כי יש בהם איום אסתטי כלפי המוזיקה.  אני מחבב מאוד את הסטונס, את זפלין, את הצ'ילי פפרס או הארקטיק מאנקיס. ויש מוזיקאים שאני אוהב כמו שאני אוהב נשים, או שמא אוהב נשים דרך אותם מוזיקאים. כאשר אתה אוהב מוזיקאי, אתה לא רק נהנה לשמוע שירים שלו בדרך לעבודה. אתה מרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מחייך, שהוא מבין אותך באופן שאף אחד אחר אינו יכול; שהסיפור שלך ושלו משותפים.  אין לי שום דבר, נגיד, נגד מיק ג'אגר, ויש לי את Let it bleed ו Sticky thingrs באופן קבוע למדי בנגן שלי. אך מיק ג'אגר הוא לא אני. הוא קצת מגניב מדי עבורי, קצת בטוח בעצמו יותר, קצת פחות רגיש ומלנכולי לפעמים, קצת גברי או מאצ'ואיסטי מדי.  אני לא יכול לאהוב אותו כמו שאני אוהב את לנון.  כי את לנון אני אוהב בכל מקום: אני אוהב אותו כאשר הוא אוהב את יוקו, אני אוהב אותו כאשר הוא עושה רוקנ'רול  אך גם כאשר הוא שר את Julia לאמא שלו, וכאשר הוא מכור להרואין אך גם נשאר אותו ילד בן 16 עם תספורת חיקוי אלביס ושירי פופ מתקתקים. גם בDirty mac, כאשר ניסה לעשות רוק מלוכלך עם קית ריצ'רדס וקלפטון, אני חושב שאני מכיר אותו: אני מזהה את הזרות שלו, את האופן בו הוא מחזיק את הגיטרה קצת גבוה מדי, את המשקפיים הקצת חנוניות שלו ואת הבדידות שלו, כדי להאמין לו; כדי לתת לו פיסה מן הנשמה שלי, כדי להיות איתו שם, באותו הרגע, כפי שהוא איתי באותם רגעים שלי.

אבל אני בכלל לא רוצה לדבר על לנון. רציתי לדבר על פול סיימון. פול סיימון הוא אחד מן האנשים החשובים ביותר בחיי. בגיל 13, כאשר היועצת של בית הספר שאלה אותי מה עובר עלי, אמרתי לה כך: I am a rock. I am an Island. יש לי את הספרים שלי, והשירה שלי. אני מתחבא בתוך חדרי, ואין לי צורך בחברות – חברות גורמת לכאב.  פול סיימון אמר לי את זה שבוע קודם לכן.  כשהייתי בפאריס בגיל 18, לבד, בגשם, באכסניה עלובה שלא נתנה לי חדר, והייתי חולה ומדוכא להפליא, ושמעתי את פול סיימון אומר לי שהיה רוצה להיות homeward bound, גם אני רציתי להיות homeward bound.  אני אוהב את היהודון הגמד הזה. כי הוא עדיין קצת חנון כזה, קצת ביישן ולפעמים קצת משעמם. כי הוא מתאגרף בעיר האכזרית של ניו-יורק, כי הוא ילד מסכן שסיפורו מסופר לעתים קרובות.

התאהבתי בזכות פול סיימון פעמיים: פעם אחת בשטיפת כלים בבה"ד 25, בשירה משותפת של Ceclia, ופעם אחת בצ'אט לילי על האהבה המשותפת לשיר America. הייתי עצוב ושבור לב עם פול סיימון ו 50 ways to leave your lover, וכאשר נסעתי לברוח לצפון משברון הלב הזה, נסעתי למעשה לGraceland עם הבן מנשואי הקודמים.

בפעם השלישית התאהבתי אתמול באצטדיון רמת גן, וחוויתי יחד אתו את כל רגעינו הישנים. היה לי חם נורא והזעתי כמו חזיר בכיסא פלסטיק, אבל זה לא עניין אותי בכלל: הוא היה שם והזכיר לי את הכל. היה שם עם חיוכו הגמדי והממזרי, היה שם עם להקה מצויינת ומוזיקה נפלאה. כשהוא שר לי את Still crazy after all these years, הרגשתי שגם אני עדיין משוגע אחרי כל השנים הללו. שפגשתי את אהבתי הישנה ברחוב אתמול בלילה, והיא נראתה שמחה לראות אותי, ואני רק חייכתי. שדיברנו קצת על הזמנים ההם, ושתינו לנו כמה בירות, והיינו עדיין משוגעים אחרי כל השנים הללו. והשיר הזה כל כך מרגש אותי שוב שאני בוכה קצת, גם כשאני נזכר בו עכשיו.  ואני עם החברה המופלאה שלי, ולא אכפת לי שחם, ולא אכפת לי שעוד 20,000 איש כמוני עומדים שם גם ואולי חושבים אותו הדבר, כי החוויה הזו היא שלי, ופול סיימון הוא שלי, והרגע הזה הוא שלי.

שם היא נמצאת, המוזיקה, באותם רגעים קטנים ונהדרים שלא נשכח כל ימי חיינו, באותה פעם שאנו נוסעים במכונית ולפתע היא משתלטת עלינו, כמעט משום מקום, ומחזירה אותנו אל עולם שלם. כמו עוגת המדלן של פרוסט, השיר, הלחן, המשפט, מוציאים אותנו מתוך עיסוקינו היום-יומיים ומחשבותינו האובססיביות וממוקדות המטרה, והופכים את הכל לחסר משמעות ולבעל משמעות מלאה בו זמנית. רציתי להגיד לך תודה, פול סיימון, ורציתי להגיד לך שאתה עדיין משגע, אחרי כל השנים הללו.

5 תגובות בנושא “עדיין משגע, אחרי כל השנים הללו

  1. תודה לך, מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת, בשינויים קלים זה מאוד דומה לחוויה שלי..
    גם אני מרגיש בדיוק כך לגבי לנון וסיימון.
    מה שכן רובם תמיד מציינים שירים מסיימון וגרפונקל ושוכחים, או נראה לי ששוכחים, את יצירת המופת באלבום הסולו הראשון שלו למשל את זה ושירים רבים אחרים מאותו אלבום (שבעיני הוא הרבה יותר מרגש מהאלבום השני שלו למרות שגם הוא קרוב לתואר יצירת מופת)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s