כללי·פוליטי

והעיקר: לא לפחד כלל. על הכוח שבסירוב

ישנו סיפור שכיח אצלנו במשפחה על מאבקו הפרטי של סבי בזמן מלחמת העצמאות.   בזמן המלחמה שירת סבי בדרגת רב"ט באחת היחידות הלוחמות. "ביום בהיר אחד", הוא מספר (כך הוא נוהג לפתוח כל סיפור ) נכנס המ"פשלו , יחד עם מספר חבריו, לאחד מן הכפרים הערביים, והחל לטבוח ללא הכרה ביושביו, כולל הנשים והילדים שבהם. לפני שהתפרסם סיפור הטבח בכפר-קאסם, עוד לא פיתח צה"ל את כסת"ח ה"פעולה הבלתי חוקית בעליל", כך שאיש לא מנע זאת ממנו.  סבי, שהזדעזע מכך, דיווח על המ"פ לממונים.  תחילה, כך לפי הסיפור, לא נעשה דבר, וצה"ל ניסה להשתיק את הסיפור. אך הידיעה דלפה לאחד העיתונים הזרים, מה שגרר  את צה"ל בלית ברירה למשפט כנגד המ"פ.  סבי מספר כי לפני המשפט, תפסו אותו מספר חברים של המ"פ ,הכניסו לו מכות רצח, ואיימו עליו כי אם לא ישתוק הם ידאגו לסיים את המלאכה. הפרשה הגיעה לכדי כך שאביו של סבי, בעליו של מפעל בעל שם, נאלץ לכתוב לבן גוריון על מנת שיציל אותו מן הפורעים.  בן גוריון המליץ לו לברוח מן הארץ , והבטיח לספק לו את האשרות הנחוצות לכך. סבתי, שעבדה באותו הזמן כרשמת בפרקליטות, ובמסגרת הזו גם נפגשה עם סבי לראשונה, ביקשה לסייע לו גם היא,  והפצירה בו לעשות כן. לפי סיפורה, הוא ענה לה במילים הבאות: "שאני אברח? שהם יברחו!". חוסר הפחד שלו עורר אצלה בין השאר את רחשי האהבה וההערצה, שהובילו בסופו של דבר לרומן ביניהם ולנישואים, אשר בניגוד לסטטיסטיקה המודרנית נמשכים עד היום, למרות המחלות, הריבים, הקשיים הכלכליים והעקשנות ההדדית.

המ"פ אמנם נענש קלות, וסבי, לשמחתי, לא נרצח על ידי הפורעים. אך סבי נענש יותר מן המ"פ על "הלשנתו" ו"בגידתו". מסלול הקידום לקצונה שלו נעצר. לאחר שחרורו, בעלי מפעלים סירבו להעסיק אותו במשך שנים , למרות לחץ שניסה להפעיל אביו. איש אינו רוצה להעסיק "Trouble maker", אדם שפעל נגד מפקדיו והותיר כתם על הצבא. הוא נכנס לאותה רשימה שחורה של אויבי הציבור.  איש לא העניק לו פרס על ההומניות שלו, איש לא אמר לו תודה, אף עיתונאי לא כתב כתבת שער במוסף השבת על האדם שנלחם נגד המערכת. אפילו כאשר חיפשתי את הסיפור בכתביהם של בני מוריס, אילן פפה והיסטוריונים זרים, לא מצאתי לו כל זכר. כנראה שבמקרה זה מלאכת הטיוח ההיסטורי הצליחה.

יש לציין כי סבי מעולם לא היה איש שמאל. בעוד שסבתי שירתה בפלמ"ח והצביעה למפלגת העבודה אז וגם היום, ללא תלות במועמד (מלבד הפעם היחידה בה אני עצמי הצבעתי לה, כאשר עמיר פרץ עמד בראשה. אני מניח שהיו אלו אותן הסיבות שגרמו למצנע לומר מה שאמר, ומצר על כך, אך נאלץ לוותר לה), סבי היה ונשאר תומך ליכוד, ואפילו ניתן לומר, ישמור השם, רוויזיוניסט. היריבות הפוליטית ביניהם הייתה נושא קבוע למריבות, והפכה לנושא קבוע גם למריבות עמי מן הרגע בו עמדתי על דעתי. הוא התנגד להסכמי אוסלו ותמך בנתניהו ב96. היום אנו משתדלים לדבר פחות על פוליטיקה, משום שכולנו, כישראלים למופת, בעלי נטייה עזה לכעס וסכסוכים, והדבר נוטה להעכיר את מפגשינו המועטים ולסכן את בריאותו. על כן אני שומר אותן להורי, וגם על כך בסופו של דבר מצטער.

הסיבה שהוא חוזר ומספר לי את הסיפור אינה ללמדני כיצד יש להתעקש על עקרונותיי אל מול מערכת אכזרית ואדישה. למעשה, היא נועדה להשיג את ההפך הגמור: הוא מבקש ללמדני לקח עד כמה מלחמתו זו הייתה מטופשת וחסרת תוחלת. הוא מבקש לומר כי עולם כמנהגו נוהג, והשורדים בו אינם אלו שנלחמים בחירוף נפש על עקרונותיהם, אלא אלו שחכמים מספיק בכדי להתאים עצמם אליה.

אך אני מבקש ללמוד לקח אחר. אני מבקש לראות את "טיפשותו" של סבי כמעשה גבורה. התכונה העלובה מכל היא הפחדנות. הפחדנות היא זו אשר גורמת לחברה האנושית להפוך לרקובה ומושחתת. הפחדנות היא זו אשר מאפשרת למנוולים כמו אותו מ"פ להמשיך ולפעול כרצונם. הפחדנות שלנו, כפרטים, לאבד את מסגרת חיינו הנוחה לנוכח עוול בלתי נסבל הופכת אותנו לנבלים גרועים בהרבה מאותם מ"פים, בירוקרטים מושחתים, רודפי בצע תאוותנים, ובעלי כוח השולטים בנו. אותו מ"פ הוא חיה: יצור קטן ונחות אשר ימשיך לנהוג כמנהגו כל עוד האנושות תאפשר לו  לעשות כן. אך הפחדן, זה אשר רואה את פעולותיו ומשלים איתן, זה אשר שותק לעומתן, הוא הוא הנבל האמיתי: הוא זה שבפחדנותו מאשרר את החיה בכל פעם מחדש. הוא זה שהופך את האמיץ לטיפש, הוא זה אשר מניס את הטוב מן הרע, את הצודק והנכון מן השקרי והמסולף, את היפה מפני המכוער.

סבי לא היה פחדן. אולי הוא נענש על מעשיו, אולי הוא הפסיד קריירה צבאית מוצלחת או תפקיד ניהולי נחשק זה או אחר. אך הוא לא היה פחדן. הוא עמד אל מול המנוול ונתן את קרב חייו. אני יכול להתווכח אתו כל ימי חיי האם ראוי או לא להחזיר שטחים, האם כלכלה חופשית טובה יותר מכלכלה בפיקוח ממשלתי, או האם היה זה המעבר לפילוסופיה של אריסטו או אפלטון אשר בישרו את ראשית הרנסאנס. אך אני יודע שהוא איננו מנוול. אני יודע שהוא אינו פחדן. אני יודע שגם היום, אם היה רואה חייל מתעלל בזקנה או באשה בהריון במחסומים, הוא היא פועל באותו האופן.

לשמחתי, מעולם לא נאלצתי לעמוד באותה סיטואציה בה עמד סבי. אני הייתי פחדן במשך מרבית חיי. הייתי פחדן כאשר בריונים הכו אותי. הייתי פחדן כאשר הילדים צחקו על העולים החדשים הרוסים, והייתי פחדן כאשר העירו לידי הערות שובינסטיות על נשים והתייחסו אליהן כמו אל אבק ברוח.  במקרים בהם הייתי צריך לעשות מעשה, לא נקפתי אצבע. הייתי פחדן גם כאשר גויסתי לחיל המודיעין, ואני פחדן גם היום כאשר במקום להילחם מול ענקי תעשיית המוזיקה, לעזוב את עבודתי ולהתמסר כל כולי למה שתמיד חלמתי עליו, אני בוחר במשרת ההיי-טק הנוחה ובתלונות עייפות על מר גורלי.  כאשר גויסתי, לא סירבתי מטעמים מצפוניים, ולא הלכתי לרוץ בג'בלאות. הייתי חכם ופחדן. פחדתי מאלימות כמו מאש, פחדתי ממפקדיי, מהוריי, מחבריי, מנשים, מכל מה שהיה בו איום קטן על המסגרת האטומה שלי. הפחדנות שירתה אותי באופן מוצלח למדי: לא הייתי צריך לראות מה קורה במחסומים. לא הייתי צריך לראות מ"פ שנכנס לכפר וטובח, לא הייתי צריך לראות זקנה במחסום ולקבל את ההחלטה הנכונה. הייתי טכנאי שמשחק במחשב, רחוק מכל ההמולה, החום, הרצח והעוולות. רחוק מן העוני, רחוק ממצוקות העולם. הייתי עסוק בשתייה מרובה של אלכוהול וחיפוש זיונים, והמלחמה הגדולה ביותר שניהלתי הייתה מול רס"ר הבסיס על זכותי לא להתגלח.

גם היום, נוח לי. בעקבות שירותי במודיעין זכיתי מיד עם שחרורי להצעות מפתות וכלכליות מאוד לילד בן 21. הרווחתי משכורת גבוהה ללא צורך בלימודים בזמן שאחרים היו צריכים להשלים פסיכומטרי.  בכל הזמן הזה חשבתי, והמשכתי לחשוב, כי הכיבוש הוא עוול. כי המיעוטים בישראל מנוצלים. כי ההמונים עניים בזמן שהפוליטיקאים משרתים את בעלי ההון ומוכרים להם דמגוגיות בגרוש.  אך בסופו של דבר, המאשימים צודקים. לא באמת אכפת לי. אני כאן, והם שם. העניים, הפלשתינים, העובדים הזרים, הרצים בג'בלאות, גלעד שליט, תושבי הפריפריה.  כמו בעל המפעל המיליונר שנותן דולר לצדקה בכנסייה, שילמתי את מס השפתיים הנדרש ממני בעודי ממשיך לחיות את חיי הנוחים ונטולי ההפרעות.

אינני אמיץ כמו סבי. אינני יודע אם אוכל, כמו צ'ה גווארה, לנדוד ממקום למקום ולהילחם בקפיטליזם. אינני יודע אם אוכל לצאת להפגנות בבלעין, אם אהיה מוכן לסכן את כל מה שיש לי למען הצדק. אם אוכל לחיות בעוני ללא עבודה קבועה ולנסות להרוויח את לחמי כמוזיקאי רחוב. אינני יודע אם אוכל לשרוף את עצמי כמו הצעיר הסעודי, להילחם מלחמת קודש כמו ז'ן דארק או לרוץ מול הטנק כמו בכיכר טיאננמן. סביר להניח שכבר לא אעמוד במחסום ואעזור לזקנה נגד ברברי אלים, או שאציל את הילד שנשלח לפרק מטען והשתין במכנסיו.

אך אני חושב, ואולי אני יודע, כי יש בי את האומץ להגיד לא, כי יש בי את האומץ לסרב. כי יש בי את האומץ לזעוק חמס כאן, היכן שאני כותב, היכן שאני חופשי וחסר פחד. כי יש בי את האומץ להגיד: עד כאן.

אתמול עבר בכנסת חוק החרם, אשר קובע כדלהלן: "אדם שייזום חרם על גוף ישראלי בגלל מיקומו הגיאוגרפי יהיה צפוי לתביעה על ידי מי שרואה את עצמו כנפגע מכך, ללא צורך להוכיח נזק".

עד כה לא תמכתי בחרם על ההתנחלויות. חשבתי כי יש להבחין בין דה-לגיטימציה לאוכלוסייה לבין הבעת עמדה פוליטית נגד פעולותיה. חשבתי כי ניתן להיאבק בדרכים אחרות למען מה שנדמה כעוול. אך החוק הנפשע הזה הוכיח אחרת. לצד שורה של חוקים אחרים, מטרתו היא אחת, ואחת בלבד: זריעת פחד. לא עוד תוכל לסרב. לא עוד תוכל להטיל סרה במעשיי הצבא או במפעל הקולוניאליזם.  לכנופיית הקואליציה, המורכבת ברובה מאנשים דוגמת אותו מ"פ בסיפורו של סבי, נמאס. נמאס לה שאנו מפריעים לה לעשות כרצונה. נמאס לה שאנו מפריעים לה להתעלל בילדי העובדים הזרים, נמאס לה שאנו מדווחים על מעשיה, נמאס לה שאנו מדברים יותר מדי. היא רוצה שנשתוק. היא רוצה שנחזור לעבודותינו, שנציג את סרטינו, נכתוב את ספרינו, נשב באוניברסיטאות ונעסוק במשמעות של המושג "נטול חפץ עניין" במשנה הקנטיאנית. היא רוצה, מה שחבריו של המ"פ שאיימו על סבי רצו, שנחזור לחור ממנו יצאנו וניתן לה לנהל את העניינים.

אך כאן, במקום הזה, היכן שאין לה כניסה, אני מעוניין לסרב. אני מעוניין להגיד לה: כאן רגלך לא תדרוך. את הקו הזה את לא תחצי. כאן לא תעשי אותי פחדן, לא אתן לך לגרום לי לשתוק. כעת, על כמה וכמה, ובאופן חד משמעי וגלוי, אתמוך בחרם בכל ליבי. לא אתמוך בו בגלל הפלשתינים, לא אתמוך בו בגלל גולדסטון או בגלל "מה שיגידו על ישראל בעולם". אתמוך בו משום שבכל עולם אפשרי, שליטה מוחלטת על אוכלוסייה אזרחית, ושיעבודה, היא פשע. אתמוך בו משום שבכל עולם אפשרי זכותי היסודית ביותר היא להתנגד לפשע ולהיאבק בו עד כמה שאוכל. אתמוך בו בדיוק מאותה הסיבה בגינה ההמונים יצאו בכיכר תחריר, בסוריה, בסודן, בסעודיה, בלוב ובאיראן לרחובות: משום שלעולם לא תצליחו לדכא את האומץ שלנו לסרב. כמו אותו משפט מופלא של המפגין האמריקאי בשנות הששים, שכאשר נשאל האם הוא באמת חושב שיוכל לשנות את מדינתו, ענה: "אני לא כאן על מנת לשנות את המדינה שלי, אני כאן על מנת שהמדינה שלי לא תשנה אותי", וכמו מילותיו הנהדרות של אהוד מנור: לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר זאת באזניה, עד שתפקח את עיניה. כך אקרא כאן ומעל כל במה אפשרית: החרימו את ההתנחלויות, וצפצפו על החוק הזה. אני יודע זאת כאשר אני רואה את צחוקם הבריוני ודוחה של כרמל שאמה וחברו ואת פרצופו  הלעגני והשונא של אלקין. אינני יודע אם לבלוג הזה תהודה או השפעה מספקת על מנת לגרור יחס של ענישה מצד אותם מנוולים, אך אינני מפחד מהם, ואף מקווה כי ינסו לעשות זאת. זוהי התלונה על המ"פ שלי. זהו תחילת השחרור שלי, הרגע בו אינני כפוף לסמכותכם עוד. רדיפתכם ופשעיכם לעולם לא יענישו אותי, אלא רק יחשפו את אזלת ידכם ואת פחדנותכם מפני השונה מכם. אני קורא שוב: החרימו את ההתנחליות. אני מעודד ומבקש להסית את כל מי שיכול לעשות כן, לעשות זאת. אם מנדלה יכול היה לשבת עשרות שנים בכלא, אם גנדי יכול היה לשבות רעב במשך חודש, אם סבי יכול היה להיענש במשך שנים על אמירת האמת, אני יכול לצפצף על חוק מטופש ולכתוב זאת. קדימה, טיפשים, בואו וקחו אותי.

עדכון

לאחר פרסום הפוסט, פנה אלי דודי, יובל שי-אל, והראה לי כי דווקא ישנן ידיעות על סיפורו של סבי. אותו מ"פ, בשם שמואל להיס, אכן הורשע בבית דין צבאי ברצח, עליו קיבל את העונש המגוחך של שבע שנים שהופחת בעתירה לשנה אחת. להיס הפך לעו"ד מאוחר יותר ואף כיהן כראש הסוכנות היהודית. מתברר כי חלק מן המידע מופיע דווקא במאמר של בני מוריס שלא הכרתי, בשם: The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited.

מידע נוסף מופיע בלינקים הבאים:

הוא ציין גם כי ברשותו עותק של המכתב שנשלח לבן גוריון ותשובתו, וברגע שיהיו ברשותי, אצרף אותם כאן


תודה ליובל על העדכון והמידע.

 

37 תגובות בנושא “והעיקר: לא לפחד כלל. על הכוח שבסירוב

  1. אור שחר!
    התעלת על עצמך בהחלט פוסט טוב!
    למרות שאני לא מסכים עם המסקנה.

    קודם כל, לא התנחלות!
    התנחלות זה שבאתי אליך הביתה והתנחלתי לך בסלון, התיישבות זה יישוב שהמדינה מכירה בו ושולחת לתושביו צווי מילואים בדואר, אמור מעתה התיישבות!

    אני מסכים שהחוק הזה לא היה צריך להחקק במתוכנתו הנוכחית, הוא בעייתי מהרבה סיבות.
    אבל השאלה היא איך מתמודדים עם זה? מה יתן להחרים התיישבויות?
    פגיעה כלכלית במשק הישראלי, פגיעה כלכלית באזרחי המדינה מתיישבים ולא מתיישבים, פגיעה בלגיטמציה של מדינת ישראל ובזכות שלה לחזיק בשטח כלשהו, גם בקווי 48.
    האם בזה אנחנו רוצים?

    תזכורת: החרם הוא החרמה של מוצרים ישראלים, ע"י חברות ישראליות, ע"מ שתוכלנה להשתתף במכרזים על בניית עיר פלסטינית.
    כשאתה מחרים באיזה רעיון אתה תומך? ברעיון ההנחלויות!
    התנחלות פלסטינית, שתהווה מכשול לשלום המיוחל.

    להיות אמיץ, לא לפחד = לא להחרים!

    אם התחלת בציטוט של רבי נחמן (לא לפחד…) אני אמשיך בציטוט של הרב קוק:
    "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה." (הרב קוק – ערפילי טוהר).

    אהבתי

    1. אני לא מסכים אתך שדין החרמת התנחלויות כדין החרמת ישראל. ראשית, משום שההתנחלויות אינן בשטח ישראל, גם על פי הגדרתה ( ה"מדינה היהודית" לא רצתה, כמובן, לאזרח יותר ממיליון לא יהודים, שכן הייתה חייבת לשמור על צביונה המיוחד). שנית, משום שהן אקט פוליטי מובהק, בדיוק כמו אקט ההשתמטות או הסירוב לשרת בהן שירות צבאי שזוכה לחרמות נגדיים.
      אני חושב שהקשירה בין החרמת ההתנחלויות לבין פגיעה בלגיטימציה של ישראל נעשית על ידי הממשלה עצמה בחוק הזה, שכן היא עצמה מגדירה אותו. לכן, אם אתה מגדיר את כנופיית נתניהו וגרורותיה כמדינת ישראל, אזי ללא ספק אני מבקש לבצע לה דה-לגיטימציה. אני, עם זאת, רואה עצמי כמי שמגן על מה שנותר ממדינת ישראל באופן הלא אלים היחיד שעוד מתאפשר לי.

      שלישית, אני חושב, באופן כללי, שחרם אינו רעיון מוצלח ואמור לשמש כאמצעי אחרון של חוסר ברירה למטרה מסוימת. כפי שציינתי, עד שחוקק אותו חוק ארור בכנסת נמנעתי מלתמוך בחרם, משום שאני סבור כי יש להבחין בין פגיעה בציבור (למשל, בך) לבין התנגדות לעוול עצמו. אך החוק הזה הוא בגדר קאזוס בלי. אם יש דבר אחד טוב שהוא עושה, הוא להבהיר עבורנו סופית כי מדינת ישראל נתפסה בשבי על ידי קיצוניים מטורפים. אם מעצרו של ליאור גרם לאיחוד שורות בקרב המשיחיות, הרי שהחוק הזה הוא wake up call עבור מי שהדמוקרטיה הפרלמנטרית חשובה לו. צריך לעצור אותם, ועכשיו.

      אהבתי

  2. יש אפשרות לשתף פה?

    למען הגילוי הנאות: הכותרת לשיתוף תהיה משהו בסגנון – אני לא מסכים עם חלק ניכר מהפוסט ואני לא מחרים ולא אחרים באופן אישי התנחלויות, ובכל זאת הפוטס הזה חשוב וראוי להפצה.

    אהבתי

    1. וודאי שאפשר ואף רצוי, אני כמובן שמח ומודה על כל שיתוף והפצה, אפילו הייתה שלילית לחלוטין,
      וזה אף אינו המקרה על סמך הגילוי הנאות (:

      אהבתי

  3. אור, הטקסט שלך מאד יפה וחשוב. יחד עם זאת, למרות הכנות שלך, אני מרגיש שגם האקט הזה הוא במידה רבה מס שפתיים (במובן שאין לא באמת מחיר אישי).

    אהבתי

      1. בנוסף, נראה לי שהפעולה המתבקשת היא התנגדות לחוק ולא קריאה לחרם על המתנחלים.

        אהבתי

      2. החוק הזה אינו רק חוק שניתן לא להסכים איתו אך לקבלו כחלק מן המשחק (למשל, אני מתנגד לחוק איסור העישון במקומות ציבוריים אך אינו רואה אותו כסתירה משמעותית למערכת העצמה).

        ההתנגדות לו במקרה זו דורשת לעבור עליו באופן פומבי. האקט עצמו כבר נעשה, כעת יש להגיב לו.

        אהבתי

      3. החוק הזה הוא מלכתחילה תגובה (אוילית כמובן) לחרמות שהטילו אירגונים שונים על המתנחלים. באופן אירוני, זוהי התוצאה המשמעותית ביותר של אותם חרמות, ולא שינוי בעמדות המתנחלים או עמדות המדינה כלפיהם כפי שאולי קיוו המארגנים. אז מעבר לסוגייה העקרונית (והיא שצריך להילחם על חופש הביטוי בכלל ולא על הזכות להחרים את המתנחלים בפרט), גם באופן מעשי זה לא בהכרח הדבר הכי אפקטיבי לעשות (ומה זה אומר בכלל להחרים את המתנחלים??).

        אהבתי

    1. יכול להיות. אני לא יודע האם וכיצד ניתן לפעול באופן אחר והאם קיימת בכלל פעולה שהיא "נכונה". אני כן יודע שניתן לסרב למה שנדמה לנו לא נכון, ואני יודע שעבורי הזכות והחופש לכתוב הן הפעולה הטובה ביותר שלי. לא טענתי גם טענה ממשית ביחס לשאלה עד כמה ניתן לפעול עבור האחר (כלומר, האם המרצה הלבן באוניברסיטה יכול לטעון טענה מרקסיסטית אמיתית בעוד שהוא למעשה אינו ממעמד הפועלים, ואם המרקסיזם מצוי רק בין כותלי האוניברסיטה, עד כמה הוא ממשי, לדוגמה). במקרה זה השאלה: האם אני, כיהודי אשכנזי מתל אביב, יכול להזדהות באמת עם סבלו של האחר, היא סבוכה מדי מכדי לענות עליה כלאחר יד כאן.

      אך כל זה לא רלוונטי: מה שאני טוען הוא שהמאבק הזה אינו מאבק עבור הפלשתינאים אלא מאבק עבורי, ועבור הזכות שלי לא לשתף פעולה עם מה שאני רואה בתור עוול.

      אהבתי

      1. סבלו של האחר והיכולת שלך להזדהות איתו הם אכן משניים כאן. למרות שלכך הוא מתכוון, החוק פשוט לא פוגע בחופש הפרט ובשמאל הישראלי בצורה מספקת. בישראל, צריך שיחוקקו חוק שבעל דעות שמאלניות מוצהרות צריך לשלם מס של מחצית ממשכורתו למדינה ויאסר עליו לצאת לחו"ל בכלל ולברלין בפרט על מנת שתהיה התנגדות שחורגת מגבולות הסטיקר בפייסבוק. להערכתי בישראל ביתנו כבר עובדים על יוזמות ברוח זו, כך שאולי אין מה לדאוג ובכל זאת יקרה פה משהו.

        אהבתי

  4. א. היבגני הזה אותנטי, זה לא פיץ.
    ב. ציטוט משיר של סדרני הדשא:
    "כי אולי אין לנו די זמן/לעקור הר/ואולי לא באנו לכאן לעקור הרים/אבל
    יש לנו מעט זמן לכתוב שירים/על הזכות הגדולה להיות פה/על
    הזכות הגדולה לומר לא״.

    אהבתי

    1. א. אני יודע, למרות שאני מחכה גם לתגובה של יבגני הפיקטיבי.
      ב. יפה מאוד, לא רעה בכלל, המורג הזאת. אבל הביצועים שלך יותר טובים

      אהבתי

  5. אז מה אתה אומר בעצם ? שפעולותיך מוכתבות על ידי אותו קומץ של פוליטיקאים קטנים, שהרי בלעדיהם התנגדת לחרם ועכשיו אתה תומך בו במין אקט של עשיית דווקא.

    אהבתי

    1. למעשה, כן. אותו קומץ של פוליטיקאים קטנים הוא בעל השפעה ממשית וכוח רב, והוא אינו ממש קומץ, אלא חונטה שלטונית ובריונית. אם חשבתי קודם שניתן לפעול באמצעים אחרים, הרי שהאיסור הזה מאשש את חשיבות החרם, גם כ"עשיית דווקא" וגם כמלחמה הכרחית במה שלא ניתן להפסיק בדרך אחרת.

      אהבתי

  6. אני חושב שחרם זה הצעד הראשון בהתנגדות, ולא האחרון. חרם לא סותר דיאלוג, פשוט מונע מלתמוך במטרה שאתה מתנגד לה. כל תמיכה כלכלית בהתנחלויות היא בכל זאת תמיכה בהתנחלויות…
    למעשה זאת ההתנגדות היחידה הלא אלימה (חרם הרבה פחות אלים מההפגנה הממוצעת) ושלא מרמזת על אפשרות לשימוש בכח (אי פעולה היא לא פעולה). ואתה שוכח שההתנחלויות עצמן הן חרם על אוכלוסיה – אוכלוסיית הפלסטינאים.
    לפי אותה לוגיקה, למה כולם מדברים על סרבנות כאקט פוליטי, אבל לא על שירות? אם כבר שירות בשטחים בעיני הוא אקט פוליטי יותר משמעותי (וגם, פעמים רבות עם קורבנות).

    אהבתי

    1. מצד אחד אתה צודק, אך הייתי רוצה לחשוב כי עדיין ישנה הבחנה מסוימת בין סירוב פרטי כצרכן לקנות דבר מה שאינו נראה לי לבין קריאה פומבית לעשות כן. בסופו של דבר, האינטרס שלי איננו לרושש עובדים ולגרום לנזק כלכלי לפרטים עצמם משום שהם מתגוררים בהתנחלויות, אלא לכפות עליהם את ההבנה כי הקולוניאליזם לא רק שאינו מוסרי, אלא שהוא גם אינו משתלם.
      אך בעל כורחו, סוג מאבק כזה פוגע ישירות גם באוכלוסייה. הייתי מעדיף לו ניתן היה קודם לכן להשפיע על החלטות כאלו כן בצורת הפגנה או באופן פוליטי אחר לפני שהייתי נזקק לאמצעי החרם. כעת, משהוברר לנו כי לא זו בלבד שאין לנו כל יכולת פוליטית להשפיע, אלא אף נאסר עלינו לפעול, אנו מחויבים לאמצעים הללו.

      אהבתי

  7. אור,
    פספסת הכל!
    הדרך להלחם בחוק הזה היא להחרים ולחשוף את עצמך לכך שהוא יופעל נגדך אלא להפך – להשתמש בו כדי לתבוע אחרים.
    הרי היום כל אזרח במדינת ישראל יכול לתבוע כל אזרח אחר בלי אפילו להוכיח כלום.
    מעתה כל פעם שכותבי ישראל היום יצאו נגד "אוכלי השוסי ממדינת תל אביב" יוכלו כל בעלי השוסיות ושאר העסקים לתבוע אותם על כך שהם פגעו בפרנסתם.
    כל פעם שמישהו יגיד "עזוב אותך אילת, מלא שם בערסים" יוכלו מלונאי וסוחרי אילת לתבוע על גרימת נזק כלכלי.
    זוכר שאני ורינה אמרנו ש"מצפה רמון זה סתם חור בדרך לאילת" – אופ, תביעה.
    "מי בכלל גר בעפולה" – תביעה.
    "בקריות יש זיהום וסרטן" – תביעה.
    הבנת? הזמן לחגיגת התביעות הגדולות החלה.
    ואם מישהו יענה לך לבלוג שאתה סתם טיפש – תביעה.
    לא אהבת את התגובה שלי – תביעה גם כן.

    בתביעת ציון ננוחמה.

    אהבתי

    1. חשבתי על זה, אבל אני לא בטוח שזה כל כך פשוט.
      ראה הגדרה בחוק המצורף: http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2011/07/boycottlaw.pdf

      בחוק זה ", חרם על מדינת ישראל" – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי,
      תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת
      ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו
      פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.

      כלומר, אם הם מחרימים סרבני שירות למשל, הם יכולים לטעון לכך שההימנעות
      היא לא מחמת זיקתו לישראל אלא על רקע פוליטי. ההתנחלויות, לעומת זאת, אינן
      "רקע פוליטי" אלא דבר מה שהוא בזיקה למדינת ישראל, או אזור הנמצא בשליטתה,
      כביכול. למרות שאפשר אולי למצוא נוסח שבו אפשר לתבוע את זאב אלקין, וברגע
      שיהיה אנחנו צריכים לעשות את זה.

      אהבתי

      1. בסופו של דבר, החוק הזה לא יכול לעבור לא בגלל שהוא פאשיסטי ופוגע בחופש הביטוי אלא בגלל שהוא חושף יותר מדי אנשים לתביעות ללא הוכחת נזק. בתור מי שנתבע כבר מכח חוק מפגר אחר ("אם תרצו" הפאשיסטים) אני יכול להעיד שלבית המשפט פשוט אין זמן לעסוק בתביעות אזרחיות נוספות.

        אהבתי

      2. אם אתם חושבים שניתן לעשות זאת, נדמה לי שזו דרך מצויינת
        להוכיח את האבסורד. עלינו לפתוח במאות ואלפי תביעות כאלו באופן מיידי.

        אהבתי

  8. ביררתי אצל העורכת דין שלי ובאמת אי-אפשר
    באמת החוק גם לא יעבור בג"צ בכל מקרה
    מה שאומר שמטרת החוק הזה, כמו רוק בחוקים שעוברים היא הגברת הקיטוב בחברה – ולפי הפוסט שלך זה עבד מצויין. עכשיו המרחק בינך לבין המתנחלים גדל אפילו יותר.
    שאפו לליברמן ששוב הצליח
    בוז לאור שנפל שוב במלכודת.

    אהבתי

    1. שטויות. מטרת החוק הזה אינה להגביר את הקיטוב בחברה, היא ולהשתיק ולהפחיד
      כל מי שיש לו ביקורת על פשעי הקולוניאליזם. הקיטוב נמצא שם בלאו הכי, ואני לא
      רואה עצמי כמי שמשרת איזו אחדות מזויפת. אגב, החוק אינו של ליברמן.

      אהבתי

      1. ליברמן!
        אם מטרת החוק הייתה להפחיד אז היית מפחד.
        ואני יודע, כמוני אתה בכלל בעד פיצול של מדינת ישראל, רק שאתה רוצה הרבה יותר חלקים.
        בגללך כתבתי על זה גם. אוף

        אהבתי

  9. אכן פוסט מעניין.
    לקח לי קצת זמן להבין מה כל כך מפריע לי בחוק הזה. נראה שרוב האנשים מתמקדים בעניין החרם עצמו, האם זה אמצעי לגיטימי באופן כללי? מה הנזק שהחרם הספציפי נגד התנחלויות גורם למדינה? אלו נושאים סבוכים שעדיין לא הצלחתי לגבש החלטה לגביהם, (לדוגמא אם אנשים יטילו חרם על ערבים בשל "אי הזדהות" עם המדינה – כנראה שתרצה שזה לא יהיה חוקי).
    העיניין הוא שבחיקוק חוק זה הממשלה שמה את ערך הלאומיות מעל כל שאר הערכים (חופש הביטוי, חופש הפרט וכו'..) וזה בהחלט מפחיד ומסוכן ועל זה צריך להיות הדגש ולזה צריך להתנגד.
    יש מספיק חוקים נגד הסתה ונגד הוצאת דיבה ואם אנשים שמארגנים חרם טוענים דברים שהם הוצאת דיבה או הסתה אפשר לטפל בהם בצורה זו. (ראה פרשת הרב דב ליאור).

    אהבתי

  10. או, כמה אמיץ! קראת לחרם בבלוג שסך קוראים נמוך מכמות נוסעיו של אוטובוס ממוצע לנתניה. וואו. אני מתרשם. באמת, זה הפרצוף המתרשם שלי.

    תראה, אישית אני חושב שהחוק סביר, מידתי ודמוקרטי, אבל אם אתה חושב אחרת ואתה מסתפק בפוסט הזה, אתה עושה עוול לדמוקרטיה. המערכת נשענת על זה שתסביר את עצמך, שתשכנע ואפילו שבמקרה הצורך *באמת* תעשה משהו. למשל, תצטרף לBDS. למשל תתרגם טקסט כזה לאנגלית ותפיץ אותו בהרחבה. למשל, תעמוד בכניסה לסופרמרקטים עם רשימת מוצרים שיוצרו בהתנחלויות ותשכנע אנשים לא לקנות אותם.

    זה לא אומץ, מה שאתה עושה כאן. זאת פחדנות שבעה, מרוצה מעצמה. לך תפעל, תעשה משהו *אמיתי*. או לכל הפחות אל תשווה את עצמך לסבא שלך.

    אהבתי

  11. אתה כותב מאוד יפה למטבע 2 צדדים ואם רק צד אחד הוא לא שווה ולא יעיל. לדעתי הפתרון מורכב וצריך להיות יותר יצירתי מאשר ססמאות. לא מסכים למדינה וחצי פלסטינאית וחצי ישראלית.

    אהבתי

  12. הגעתי לפוסט בעקבות חיפוש אחר "שמואל להיס", "טבח חולא". זאת אגב אחרי שקראתי אודות טבח כפר כנא בלבנון, בזמן ששמעון פרס היה ראש הממשלה, אחת מתחנות חייו של פרס שאוזכרו בימים האחרונים מאז מותו על ידי מתנגדיו, בעיקר מהצד הערבי. מצאתי כאן אינפורמציה מרתקת, ומסר חשוב מאד. אני מזדה עם מחשבותיך ונסיונך לעמוד על דעתך. זה ממש לא קל לעשות זאת נגד הזרם האדיר המכונה בפשטות "ציונות". כל שכן בתוך המשפחה. תודה.

    אהבתי

  13. אור היקר תגובתי לפוסט שלך מאוד מאוחרת מאחר והובא לידיעתי רק היום אך כאחיינה של חנה סנש וכמי שהיה ברבות הימים שבוי בעצמו אני מרגיש חובה לכתוב לך בהערכה על אומץ הלב של סבך כמו זה שלך. כמו שאומרים
    It takes one to know one
    אני מקווה שיבואו ימים וגבורתו תקבל את התהודה והמרכזיות של מה שהציונות תהיה אז. בהערכה רבה ד"ר דוד סנש

    אהבתי

      1. אור היקר

        המשך בדרכך הטובה
        אם אתה קשור לפרופ' רז ירמיה, הרי שאשתי אילנה וייזר-סנש למדה איתו בנהריה,
        ותשמח לשלול לו דרכי ודרכך ד"ש חמה

        היתכן שיש כאן מעגל נוסף…?
        דוד

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s