הומרסקות·פרגמנטים

אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטראש יהיה טראש

אודה ולא אבוש, אינני טהרן טלוויזיוני.  ראיתי את כל הפרקים של "בוורלי הילס" עד ששאנון דוהרטי עזבה לטובת הפוסטמה עם גומת החן ,ובתו המכוערת, הצדקנית והבתולה דמיקולו של אהרון ספלינג הפכה לדמות ראשית. אין לי צידוק אסתטי לכך שצפיתי בקשקוש הנעורים השמרני והמתחסד הזה, אולי מלבד הערצתי (הילדותית והפתטית למדי) את דמותו המסתורית והאפלה (או כך חשבתי לפחות, בסך הכל הבחור נסע על אופנוע והבריז מבית ספר) של דילן.

אז וגם היום, אינני מצפה מן הטלוויזיה לספק עבורי יצירות אמנות כמו הסופרנוס או הסמויה בכל רגע. אני מצפה ממנה לבדר אותי. הבידור, תפקידו לענג אותנו באופן המידי וההמוני ביותר. אך אין לזלזל בו: העונג החייתי הוא חלק יסודי מן האנושיות. המאמרים הטרחניים והמרקסיסטים על התודעה הכוזבת של הבידור, ועל היותנו נרקומנים של תרבות הצריכה אשר איבדו את ערכיהם היסודיים, מעוררים אצלי בדרך כלל פיהוק עייף. אבוי!  יצקצקו המצקצקים, אנו רואים ומזדהים עם אלילי הטראש, אשר בוגדים, משקרים, נואפים, ונוהגים באלימות. וילדינו! מה יהיה על ילדינו? במקום להתחנך על ערכי החברות, העזרה ההדדית וההגינות, הם צופים באותם עלובי נפש ומזדהים עמם. אנו, כאשר גדלנו, קראנו את טשרניחובסקי, שיחקנו חמש אבנים בחצר, והצטרפנו לתנועת נוער. לנו היו אידאלים,  אנחנו אהבנו את הטבע ושרנו שירי מולדת.

אל תבלבלו את המוח. מי שהצטרף לפלמ"ח עשה זאת כדי למצוא זיונים, הורינו היו מכורים לפרקים של "שושלת" ו"דאלאס", וערכי ההגינות שלהם התבטאו בעיקר בהתעללות בילדי השכנים. אנחנו היינו עסוקים בעיקר בניסיונות נואשים להשיג פורנוגרפיה על ידי זפזופ לילי בערוצים הגרמניים, בהתאמנות אינסופית על חיסול בדרכים מיוחדות של יריבינו במשחק Mortal Kombat (מה שזכה לשם Fatality), ובפיצוח גרעינים על הברזלים בשכונה.

לעזאזל, כאשר אני רואה טלוויזיה, אני מצפה לאכזריות, שקרים, סקס ומזימות. במילים אחרות, אני מצפה לכל מה שאינו מצוי בחיי המשעממים. אם היו מייצרים סדרות טלוויזיה בהן הדמויות הן בעלות ערכים, ישרות והגונות, יראות שמיים ובתולות, סביר להניח שהייתי יוצא למסע רצח סדרתי מרוב שעמום וייאוש. בעצם, כבר עשו סדרות כאלו. אם הייתי רואה עוד פעם את לורה אנגלס או את אביה מתפללים לאלוהים ודואגים למשפחה אחרי שאחותם התעוורה, נגמר להם הכסף ולא נשאר להם אוכל, הייתי נכנס לתוך הסדרה עם בקבוק וויסקי, הורג אותם במכות, מדליק סיגריה, שורף את הבית ואונס את אחותם העיוורת.

נוסחת הבידור היא פשוטה למדי: ראשית, הראו לנו אנשים אשר מממשים בחייהם את כל מה שאנו רצינו לממש ולעולם לא נוכל: הראו לנו נוכלים חסרי מוסר, אשר בוזזים, שוכבים עם כל מה שזז, מרמים ונהנים. הראו לנו אנשים מוצלחים מאיתנו, חכמים מאיתנו, יפים מאיתנו. הראו לנו כיצד הם חיים באופן מרגש, ללא אלוהים וללא מעצורים. במילים אחרות: גרמו לנו לקנא בהם ולתעב את חיינו העלובים.

שנית: הענישו אותם. הקריבו אותם על כך שהם טובים מאיתנו. ספקו לנו את יצר הנקמה והשנאה שבער בנו בזמן שקנאנו בהם. הבו לנו את העונג הקטן, המאפשר לנו להסתפק בחיינו העלובים והמשמימים, העונג המאפשר לנו להעניש את אלו שהוכיחו לנו עד כמה הם כאלו.   ראו, למשל, כיצד גילמה בריטני ספירס את תפקידה באופן כל כך מושלם. בת 16, רזה יפה ותמימה, אשר רק מתחילה את דרכה בעולם, הופכת לסמל סקס מושחת וחסר בושה: סמים, מסיבות סקס ואלכוהול.  כל מה שצריך על מנת לגרום לנו לחשוק ולקנא. ואז, כמובן, החלק האחרון והמכריע של הטרגדיה: העונש – השמנה, אלכוהוליזם, הריון ונידוי חברתי. בריטני ספירס הקריבה עצמה על מנת שאנו נוכל לחיות את חיינו, כפי שישו הקריב עצמו למען חטאינו.

כך נעשה בידור כמו שצריך. למעשה, תפקידו דומה למדי לזו של הרכילות: גם באמצעות הרכילות אנו יכולים להעניש את סביבתנו על הקנאה והעליבות שהיא גורמת לנו לחוש. הזו בגדה בזה, ועכשיו יודעים שהיא זונה. הזה חושב את עצמו, וראו לאן הוא התדרדר. אין כמעט דבר מספק ומהנה בעולם כמו הרכילות, והבידור הוא צורה מפותחת של הרכילות בעולם המודרני. מאחר וגם חייהם של הסובבים אותנו הפכו למשעממים למדי, לא נותר לנו אלא לרכל על הדמויות הטלוויזיוניות.

אך דבר מה התקלקל בטראש הטלוויזיוני. אמנם, תוכניות הריאליטי התחילו בצורה הנכונה: תפקידן מעולם לא היה להראות לנו את ה"מציאות", אלא לייצר את האשליה מחדש. לא יכולנו להאמין עוד לאשליה של הגיבורים המרוחקים מאיתנו כל כך. היינו זקוקים לקורבן חדש. כמובן, הגיבור החדש לא היה צריך להיות מציאותי, אך היה עליו להיראות ככזה. לא עוד ברוס ויליס יפה, משעשע, שרמנטי וכל יכול: עכשיו אנחנו רוצים ברוס ויליס מן השכונה, ברוס ויליס "אמיתי". הרעיון הזה עבד במשך זמן מסוים: קינאנו מחדש, רצינו מחדש, והענשנו מחדש. (נינט טייב כמשל).  אך לפתע הרעיון התקלקל: שליטי הבידור, מרוב נפיחות עצמית וחוסר מקוריות, המשיכו למחזר ולמחזר את הנוסחה. הם חשבו שאנו באמת מתעניינים בחייהם של האחרים, שאנו באמת רוצים לראות אותם במלוא עליבותם. הם קנו את הקלישאה לפיה אנו רוצים לראות אנשים טיפשים ומכוערים מאיתנו על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמנו. הטלוויזיה הפכה ללא מבדרת, למשעממת. שוב ושוב אנו נאלצים לצפות בקופים ברבריים ולהתענג כביכול על עליבותם ומסכנותם.

זה לא מעניין, רבותיי! אני לא רוצה לראות תוכנית על זמרי עבר כושלים. אני לא רוצה לראות את אירית רחמים בסיס שאפילו אינה יודעת עד כמה היא מגוחכת. אני לא מרגיש סיפוק ועונג מכך שהיא מצליחה. החזירו את הטלוויזיה. החזירו לי את דילן היפה והטוב ממני. החזירו לי את אלו שאוכל לקנא בהם. תכנית על זמרי דמיקולו שרוצים להצליח בחו"ל? תכנית על עוד אוסף עלובים שמביטים בהם דרך זכוכית? ועוד אין בה סקס? מי בכלל רוצה להביט בזכוכית על חייהם המשמימים של אנשים? זה כבר יש לי בבית, רבותיי. אני יכול להביט ברחוב בחייהם המשעממים של אנשים.

לא, רבותיי, אני רוצה להציץ בחיי הזוהר. אני רוצה שיגרמו לי להאמין שכולם נהנים חוץ ממני אך גם נענשים על כך. שמעתם אי פעם מי מאיתנו מרכל על כך שחברו אוכל ארוחת צהריים? על כך שחברו יושב על הספה? אנחנו רוצים לחטט במקומות שאינם מוכרים לנו. אנחנו רוצים לראות את מה שאסור לנו לראות. אנחנו רוצים לראות משהו שקשור לחיים שלנו, שיספק את הנרקיסיזם שלנו.

אנא מכם, מטומטמי תעשיית הבידור, תנו לי להרגיש טוב עם עצמי. החזירו לי את הסם המוצלח ולא את התחליף העלוב שקניתם אצל דילר ברחוב. כבדו את הטראש ולימדו לעשות אותו כמו שצריך. לא עבור צקצוקם של המצקצקים, אלא עבור הנרקומנים שזקוקים לכך. תנו לייאוש להיעשות יותר נוח. אם למות כמו כלבה, לפחות שהטראש יהיה טראש.

2 תגובות בנושא “אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטראש יהיה טראש

  1. לא רע…אבל הנה בשבילך נוסחה מנצחת איך להינות בכל זאת מהאולטרא טראש הנוכחי:
    הסתכל סביבך על המסכנים שעוקבים אחרי כל ציוץ של נניח שרליליהיא ג. ( יבוא במחיר היצף של עודפי בימבוס מאמריקה). אם אפילו היא מצליחה לצקת תוכן כלשהו לחייהם, סימן שחייהם אלה, הינם עוד יותר משעממים וובנאליים משלך.

    אהבתי

  2. מסכימה במיליון אחוז לגבי הטלוויזיה – הבידור הזול והרדוד הוא חשוב, וההוכחה לכך היא שדורות על דורות התלוננו על הבידור הזול והרדוד של הצעירים של היום/אתמול/לפני מאתיים שנה.

    אבל חשוב יותר מזה – ברוס וויליס יפה?!?!?!
    ברוס וויליס הוא הרבה דברים מוצלחים, אבל לא יפה. בכלל לא יפה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s