פילוסופיה וגו'·פרגמנטים

אוננות – טאבו מיתולוגי וטאבו נורמטיבי


הפרשנות של פרויד למיתוס של אדיפוס הפכה את המקרה הפרטי ליסוד מכונן. אדיפוס ניקר את עיניו לא משום שרצונו לשכב עם אמו קיים עבורו כעקרון, אלא משום שכאשר שכב עמה, הפר את הטאבו המיתולוגי והפרדוקסלי האוסר זאת. סופוקלס לא זקוק היה להסביר לצופה האתונאי מדוע טרגדיה היא לשכב עם אמך ולרצוח את אביך מולידך. הוא לא נזקק להרהוריו הפנימיים והתייסרותו של רסקולניקוב ביחס לרצח הזקנה. רצח הזקנה איננו נורמטיבי, שהרי אם היה כזה היינו מייתרים את רסקולניקוב כגיבור. אך הוא אינו מחייב את ניקור עיניו של רסקולניקוב כפי שהטרגדיה של אדיפוס מחייבת. אנו מבחינים בין רצח הזקנה לרצח אביך, ואנו מבחינים יתר על כן בין רצח אביך לזיון עם אמך. במובן הפשוט ביותר ניתן לבחון את היחס הערכי שלנו אל התיאורים לעיל: "רצח אביך", "זיון עם אמך". רצח אביך אינו נורמטיבי, אך הוא אינו טורד את המחשבה. רצח זקנה אף פחות: הוא נתפס משפטית. רצחת את אביך משום סכסוך כספי. רצחת את אביך כי היה אלים ושיכור. רצחת את אביך נוכח במסגרת העולמות האפשריים: אינו מקובל אך נוכח. ההזדהות שלנו עם רצח האב היא תלוית נסיבות, ההזדהות שלנו עם רצח הזקנה היא תלוית נסיבות. זיון עם האם אינו תלוי נסיבות. הוא אינו אפשרי. הוא מערער את אנושיותנו הפרימורדיאלית.

מיניות: גבולות. אנו מזדיינים באופן מונוגמי הטרוסקסואלי במובן המקובל ביותר במערב. אנו מזדיינים באופן מונוגמי הומוסקסואלי באופן מקובל פחות, ובאופן פוליגמי הטרוסקסואלי והומוסקסואלי באופן מקובל עוד פחות. אלו הן הבחנות נורמטיביות: גבר אירופאי לבן, גבר מונוגמי הטרוסקסואלי. אשה הטרוסקסואלית או הומסקסואלית. היררכיות נורמטיביות דינאמיות: הגבר ההומוסקסואלי הוא מקובל אך אינו מובן מאליו נורמטיבית: ראש עיריית ברלין אך לא נשיא ארה"ב. נשיא ארה"ב שחור הוא חריגה אשר מתקבלת, לא נורמה. זוהי חברתיות דינאמית. לא כך נשיא ארה"ב אשר שוכב עם אמו. זהו טאבו מיתולוגי: נשיא ארה"ב שוכב עם אמו אינו אפשרי: הוא קליגולה, פסיכופת.

האוננות מאפשרת גבולות רחבים יותר מן הזיון. מותר לאונן על אשת רעך, אסור לשכב עם אשת רעך. ניתן לשכב עם אשת רעך למרות זאת: המעשה יקוטלג תחת קטגוריות הבלתי אתי. אנו מאוננים על אשת רענו ברבים אך איננו שוכבים עם אשת רענו ברבים ובגלוי. אנו שוכבים עם אשת רענו בפרטיות ובסתר.

אנו מאוננים על אשת רענו אך איננו מאוננים על אמנו או על אבינו. ניתן לנו לספר על האוננות על אשת רענו (במסגרת החברתית המסויימת נאותה לכך) אך לא על אוננות אדיפלית: לא ניתן לנו לדמיין אוננות אדיפלית, הטאבו מונע זאת מאיתנו במובן המתעלה על האתי – במובן מיתולוגי.

חרדה בזמן אוננות: ההטרוסקסואליות נחרדת מכניסתה של ההומוסקסואליות אל האוננות. עבור קבוצות דתיות מסויימות האוננות עצמה אינה אתית נורמטיבית אך היא מבוצעת בסתר. עבור ההטרוסקסואל החילוני ההומוסקסואליות היא חרדה גם באוננות.

יש להבחין בין רגשות האשם באוננות לבין החרדה באוננות. רגשות האשם אינם חלק מן הזהות – ניתן להיפרע מהם. החרדה לעומת זאת היא מיתולוגית פרימורדיאלית: היא מערערת את האנושיות. אין זה מעשה אתי לאונן על אשת רעי. אך זהו רגש אשם. ניתן להיפרע ממנו.  אני מאונן על אשת רעי למרות זאת, ובחזרה על כך מבטל את רגש האשם. אני נמנע אתית מלשכב עם אשת רעי: אני שוכב עם אשת רעי בכל זאת, ובחזרה על כך מבטל את רגש האשם. האוננות חזקה יותר מרגש האשם ומן הזיון: האוננות היא מרחב העולמות האפשריים של הזהות. רגש האשם נלווה לזהות, הזיון הוא נגזרת של הזהות.

אך החרדה חזקה מן האוננות, היא כופה עצמה על האוננות. אסור שאתפס מאונן במרחבי הפרטי הפרימורדיאלי.  יצביעו וודאי על האוננות הציבורית: האוננות הציבורית איננה האוננות של המרחב הפרטי, האוננות הציבורית היא זיון, והזיון הוא העולמות האפשריים שלה. אין אנו חותרים תחת האתי באוננות הציבורית, אין אנו מאוננים במלוא מובן המילה. כך גם האוננות הפורנוגרפית: אוננות סבילה ולא אוננות אקטיבית, תחליף לזיון ולא אוננות המתווה את גבולות הזיון.

מי אני? אני אדם נורמטיבי. אינני פסיכופת. כולם מאוננים וכולם מזדיינים. האם אני סוטה? האם כולם מאוננים על אשה זו? כן, לכן היא פופולרית. האם כולם מאוננים לא מונוגמית? כן. האם כולם מזדיינים לא מונוגמית? לא, אבל יש העושים זאת בגלוי ויש רבים בסתר. אם כן זהותי יכולה להיות זהות הטרוסקסואלית מונוגמית או לא מונוגמית. בטלוויזיה כולם מזדיינים גם לא מונוגמית, בגוגל כולם מזדיינים לא מונוגמית. אני יכול לחפש אורגיה בגוגל. אני מחפש אורגיה בגוגל, אני מאונן על אורגיה בגוגל. איש אינו מאונן על בעלי חיים או על ילדות קטנות בגוגל, רק סוטים מאוננים כך,פסיכופטים. אני יכול לאונן הומוסקסואלית אך איני רוצה להשתייך אל ההומסקסואלים. אמנם אני יודע שישנם הומוסקסואלים והם אינם סוטים, לכן אוכל להיות הומוסקסואל מבלי להיות פסיכופת, אך אהיה נורמטיבי פחות. אהיה מוכן להיות הומסקסואל ולחפש בגוגל הומסקסואלים, אך לעולם לא אהיה מוכן להיות סוטה ולחפש ילדות קטנות. לעולם לא אהיה מוכן לאונן על ילדות קטנות, לעולם לא אהיה מוכן לאונן על בנות משפחה ולא על אמי. החוק? לא, אין לכך קשר עם החוק. אני עובר ברמזור אדום כהולך רגל, אני משליך סיגריות על הרצפה, כולם עושים כך. אינני עושה זאת כי אינני סוטה, אינני פסיכופת, אני שייך לקבוצת האנושות.

פרויד קבע את התסביך האדיפלי משום שפרויד הוא משיח הנורמטביות. כאשר הפך את הטאבו המיתולוגי לעקרון לאנושיות, הוא קיבע את הזהות האנושית כנורמטיבית. האוננות מאפשרת פרגמנטציה של הזהות, והטאבו המיתולוגי כופה את הזהות הנורמטיבית. אם ניתן היה להשליך את רגשות האשם, את חרדת האוננות לא ניתן, על כן אנו אוהדים את פרויד – הוא מסביר לנו כי היות אנושי פירושו היות נורמטיבי.

אדיפוס הוא חרדת האוננות. אנו מאפשרים את האוננות עד הגבול האדיפלי המיתולוגי, מקרה האם הוא מקרה פרטי של גבול זה. הגבול האדיפלי המיתולוגי מכריז: "פסיכופת!" ומוציא אותנו מן האנושיות. הוא חוסם את הדימויים האינסופיים של האוננות  ובכך של הזהות, ומייצר זהות נורמטיבית שמתנה את העולמות האפשריים.

עקרון אדיפוס מנציח את בורגנותו הנורמטיבית של פרויד. כאשר יוחזר אדיפוס אל המיתולוגי, או אז ניתן יהיה לדבר על חירות. אך פרויד לא פעל בוואקום ריק :המיתולוגי ממשיך ומזין את החוק הכופה על האוננות. האם ניתן להיפטר מחרדת האוננות? הדה-קונסטרוקציה הפוקויאנית אינה מסייעת לנו בכך, משום שהיא מפרקת את המיתולוגיה באופן אינטלקטואלי בלבד. ניתוח אינטלקטואלי נופל מן הפרימורדיאלי: אמנם הוא בעל תהודה פופולרית, אך התהודה הזו נשארת במישור הפוליטי, החברתי: הניתוח האינטלקטואלי מפר את רגשות האשם אך לא את הטאבו.

הניצחון על הפרימורדיאלי ניתן רק במעשה עצמו. כאשר אנו מדברים על עקרון אנו מדברים על הכרח: כאשר אנו מדברים על מעשה, אנו מדברים תמיד על אפשרות. העיקרון אינו אלא המצאה פרוידיאנית חסרת בסיס. הסוטה מנסח מחדש את הפרימורדיאלי. הסוטה הוא האפשרות. פוקו הבין את המעשה כנגזרת של הדיסקורס, ואת הדיסקורס כנגזרת של הכוח. אך המעשה כאפשרות קודם לדיסקורס, משום שהמעשה מאפשר את הסוטה. האוננות הינה המעשה החופשי ביותר, אך רק כאשר היא אוננות של סטייה, אוננות של עבירה.

המעשה אינו חייתי, המעשה נמצא "בתוך העולם", בתוך האנושות כתרבות. אך התרבות עצמה אינה כורח אלא אפשרות הנתחמת על ידי הגבולות של הסוטה. הסוטה כאפשרות לחירות במובן מטא-אקזיסטנציאלי: מעבר לשלילה של סארטר, מעבר לאבסורד, מעבר לדיאלקטיקה. הסטייה היא רגע חסר מעצורים של ניסוח התרבות מחדש. לגמור אל מול התרבות, לגמור כחוטא וכעבריין, לגמור כמעשה של חירות: אדיפוס לא ינקר עוד את עיניו.

 

 

4 תגובות בנושא “אוננות – טאבו מיתולוגי וטאבו נורמטיבי

    1. ובמקום לכתוב כל-כך גבוה כמו איזה תלמיד תואר שני לפילוסופיה, עדיך אולי שתכתוב תכל'ס – בייחוד כשיש לך רעיון כל-כך מעניין.

      אנחנו מאוננים, אוננות היא פנטזיה, פנזטיה לא חייבת להיות מחוברת למציאות.
      אנחנו מפנטזים על אשת רענו, על אורגיות, על נערות, על נערים… בעצם אנחנו מפנטזים על כל דבר שאנחנו *רוצים*, גם אם ביכולתנו לממש אותו וגם אם לא.

      ישנו חוק, סדר חברתי, ברית מסוימת לא מדוברת בין אנשים. הסדר הזה מונע מאיתנו לשכב עם אשת רענו (כדוגמה). הרצון להפר את הסדר מגדיל אף יותר את הרצון הזה, את ההנאה שלפנטז עליו ואפילו לממש אותו.

      ישנו סדר חברתי עמוק יותר, כמעט ביולוגי, כולל מנגון ענישה פנימי למפרים אותו. משטרת מחשבות בילט אין. אף אדם לא יפנטז על אימו או אחותו, ואפילו נסיון מאולץ לכך (שנראה שמטרת הפוסט הזה היא לקרוא לנסיונות כאלה) מלווה בבחילה.
      בחילה = משטרת מחשבות פנימית.

      האם אימון יפר את הבחילה, ישתיק את השוט הפנימי, כפי שאתה דורש? אפשר להניח שכן.

      הבחילה אינה באמת קדמונית או ביולגית, כמו שמקרה ההומסקסואליות יוכיח. רובנו יכולים לנסות לפנטז על סקס הומוסקסואלי, לחלקנו אולי זה יעשה משהו, לחלקנו לא. כמו שנכתב, אפשר פשוט לנער את זה ב-"זה פשוט לא אני".
      אבל ישנם אנשים, חברות שלמות, שבהם תחשות הבחילה בפנטזיה הומוסקסואלית יהיה זהה לבחילת פנטזית גילוי העריות.
      תלוי חברה, תלוי תרגול.

      סדר אנושי מסויים מרגש אותנו לפרוע, סדר אחר מעורר בחילה.
      אולי בגלל שהפרות קטנות מציבות אותנו מעל החברה, בעוד הפרות גדולות מריחקות אותנו ממנה.

      (אתה לא תפסיק לדבר איתי עם אקח חלק בבגידה או אורגיה, אשכב עם גבר או קטינה – אפילו תכבד אותי יותר. אבל אם אספר לך ששכבתי עם אימי או עם ילדה בת 3 אפשר להניח שהחברות ביננו תסתיים).

      אין לנו בעיה לקרוא או לשמוע על סקס, בגידות, אהבות אסורות. להפך אפילו, זהו המזון הבידורי העיקרי שאנו צורכים בטלוויזיה. אבל כשבוקובסקי מספר איך הוא אונס תינוקת עד שהיא מתה או סקס ההתאבדות של בורוז או רחוק יותר לניסויים של סאד אנו מזדעזעים.

      אבל השאלה האמיתית היא – האם יש לנו צורך בחופש הזה שאתה מטיף לו? האם אנו צריכים לעבור את גבולות הבחילה המוסרית? מה נרווחי מכך?

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s