בעקבות מיני-הסקנדל שהתעורר, אצלי לפחות, לאחר הביקורת הראויה שהבעתי בפרצופספר על יום הזיכרון ועל השימוש שנעשה בו, אני מעוניין לחזור ולדון בנושא המשיחיות הצבאית בישראל והסכנות הגלומות בה. באופן פרדוקסלי, בעוד שבשיח הביקורתי והאקדמי הפך חיבוק הדב בין הצבא למדינה בישראל לקלישאה בפני עצמה, בשיח הציבורי הוא רק מתחזק, ומקבל מוטיבים משיחיים וקיצוניים יותר ויותר. עוד בחייהם ציוו להם את המוות
להגיב
בעקבות מיני-הסקנדל שהתעורר, אצלי לפחות, לאחר הביקורת הראויה שהבעתי בפרצופספר על יום הזיכרון ועל השימוש שנעשה בו, אני מעוניין לחזור ולדון בנושא המשיחיות הצבאית בישראל והסכנות הגלומות בה. באופן פרדוקסלי, בעוד שבשיח הביקורתי והאקדמי הפך חיבוק הדב בין הצבא למדינה בישראל לקלישאה בפני עצמה, בשיח הציבורי הוא רק מתחזק, ומקבל מוטיבים משיחיים וקיצוניים יותר ויותר. עוד 
איך הפסקתי לאהוב את נתניהו והתחלתי רומן חדש עם יאיר לפיד. או, במילים אחרות, טרחנות מטילת רפש "חדשה". 
בעוד שהעיתונות גדושה בדיווח על מריבות הילדים לגבי מי יזחל ראשון לממשלת נתניהו הבאה, החלו להופיע מספר כתבות משניות במדורי הכלכלה על כך שהאיש החזק ביותר בישראל (לא, לא אביגדור ליברמן הפעם), נוחי נדקנר, "הריץ" את מניות אי.די.בי באופן בלתי חוקי, על פי חקירת הרשות לניירות ערך. פירושו של דבר הוא כי על מנת להעלות את ערך המניה של אי.די.בי, רכש דנקנר את המניות במכירים נמוכים באמצעות מקורבים, בכדי למכור אותם בערך שוק גבוה יותר, ובאמצעות כך להעלות את שווי 
"תפתח את העיניים, קלווינג'ר. בשביל מישהו שמת אין שום הבדל קטנטן מזויין מי מנצח במלחמה"
מלכוד 22
למה, בעצם, אנחנו מרגיזים אתכם כל כך? זו השאלה אשר עלתה בפני ביתר שאת מאז תחילת המלחמה המיותרת הזאת, שבה קיבלתי תגובות נזעמות וקיציוניות הרבה יותר, אולי אפילו יותר מן הדיון בנושא הפליטים. דעות שהתקבלו בימים כתיקונם בהבנה מסויימת, התקבלו בימים האחרונים בזעם קדוש, בצדקנות נרגזת, במטח של האשמות רגשיות מצד הקרובים ונאצות מצד אחרים.
התשובה 